איתור סניפים וכפרי בוגרים
הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל והיא נקראת ארץ ישראל, לכך חיות הארץ היא דווקא כאשר יושביה ישראל עליה; ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר, שהיתה ממהרת פירותיה, שמורה שיש בה מעלה בלתי גשמית, כמו הצבי שהוא ממהר התנועה כך ארץ ישראל ממהרת לבשל פירותיה.
(מהר”ל, נצח ישראל)
——-
אנחנו בע”ה משתדלים להמשיך לעבוד בשיא המרץ על שלושת הצירים: המדריך הפרטי, הצוות השבטי ובניין החבורה. העבודה החינוכית לעומק לא נגמרת בחודש אחד, אלא היא כל הזמן מתגדלת והולכת, מתבררת יותר ויותר, ואיתה- גם הקשיים, אך גם ההצלחות בע”ה.
אפשר לחדש בחודש הזה כקומה נוספת את לקיחת האחריות והיציאה לעשייה כחלק מהמלך החינוכי. הנקודה המרכזית כאן היא שלקיחת אחריות ויציאה לעשייה (בכל השבטים, כל גיל ברמה שלו..) זה לא רק תוצאה של תהליך חינוכי, אלא בעצם גם כלי ואמצעי על מנת לגדל את האדם ואת החבורה. למדנו מספר החינוך ש”אחרי המעשים יימשכו הלבבות”. פעמים רבות, העולם המעשי של האדם, המצוות והחסד שהוא עושה, העולם המעשי שלו- משפיע בסופו של דבר על נפשו פנימה, ועוזר לו להתקדם ולחשוף את הנשמה המיוחדת לו… העשייה עצמה ולקיחת האחריות שלנו כסניפים וכתנועה על המציאות- היא חשובה מאד. כאשר נוסף לכך גם הערך של הבניין הפנימי שהעשייה בונה אצל כל אדם ויחד כחבורה- יש לכך ערך כפול ומשמח בע”ה. בוודאי שעולם מעשי ויצירה משותפת, בנוסף ללימוד ובירור של הדברים, יוצר אווירה אחרת לגמרי בשבט ובסניף.
בנוסף, כסיום ל”תוכנית אב” שהתחלנו בשבטים, יש לכך ערך עצום שהחניכים לא רק ילמדו על הנושא, אלא יחוו אותו, יישמו את הנושא יחד, ייצאו לעשייה וחסד הקשורים בנושא וכו’. יהיה בכך בע”ה השלם חיבור וקשר לתכנים שלמדו יחד בפעולות.
נקודות נוספות שבהן נתעסק בחודש הבא עלינו לטובה הן- מסע הל”ה והנטיעות. בשתי הפעילויות ננסה לראות בע”ה איך להתכונן אליהן עם המדריכים בצורה טובה, ואיך לגרום להן ‘לשרת’ אותנו לטובת המטרות שהצבנו לעצמנו, ושלא סתם יעברו לידינו ו’נזרום’ איתן…
—–
בסניפים בהם יש שבט יובל (וגם בסניפים שלא…), אפשר לעשות באחד מחודשי החורף “חודש יובל”, להיכרות מעמיקה יותר עם החניכים, עם המורכבות ועם הנתינה… מצורפים כאן רעיונות לחודש יובל מרומם וחוויתי, שיכול להעלות את כל הסניף קומה אחת קדימה.
————————————–
“זכרתי ימים מקדם, משנת תרס”ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו, שיחרתי לראשונה את פני רבנו הראי”ה קוק זצ”ל, וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם, ושוחחנו בדברי תורה.
אחרי תפילת ‘מנחה גדולה’, יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת:
‘האמין תאמין לי, שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו- גדל! כל ציץ-עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל בריה אומרת שירה’.
הדברים יצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בלבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר, את מידת החמלה על כל דבר”.
(מספר רבי אריה לוין זצ”ל, מובא בספר על חייו- “איש צדיק היה”, עמ’ 74)