איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
פעולה ממערךהלאום הוא כמעט המרכיב הגדול ביותר בזהות האישית. מה זה אומר בעצם להיות שייך לעם ישראל? האם זה שאני יהודי/יה מחייב אותי? מעניק לי אחריות כלשהי?
ביחידה הזאת נעביר את המסר שהיותנו יהודים היא ההגדרה הראשונית שלנו, ועוד לפני שפיתחנו את הזהות העצמית, הדתית או האידאולוגית – העובדה שנולדנו יהודים היא העובדה הבסיסית ביותר בזהות שלנו והיא גם מחברת אותנו הלאה, לכלל רחב יותר, לכל עם ישראל.
כמו כן נעסוק בזהות היהודית, בחיבור למורשת היהודית ולהיסטוריה של עם ישראל, היוצרת חיבור בין כל חלקי העם, כי כולנו חלק מאותו הסיפור.
הקריאו את הקטע של יאיר לפיד (נספח 1) ושאלו את החברים אילו קטגוריות היו מוסיפים תחת ההגדרה ‘מיהו יהודי’.
מה האחריות שלי כיהודי? קראו את הקטע של הרב אורי שרקי (נספח 2) ושאלו את החברים מה הם חושבים על מה שאומר הרב שרקי.
במשחק הזה תשמעו מהחברים מה לדעתם כוללים מרכיבי הזהות של היהודי. מהלך המשחק: פתחו ואמרו: “יהודי לדעתי זה…” (אמרו מהו יהודי לדעתכם), החבר שיושב לימינכם ימשיך את הסבב כך: “זה יהודי?! יהודי לדעתי זה…” ויאמר מהו יהודי לדעתו, וכך הלאה עד שכל החברים ישתפו בתורם מהו יהודי לדעתם.
מטרת המתודה הזאת היא בעיקר להציף רגשות בקשר לחיבור האישי עם עם ישראל, וחשוב לנהל אותה לא בהעברת ביקורת אלא בצורה שתעורר מחשבות בעניין הקשר של כל חבר לעם ישראל.
חלקו לכל חבר וחברה פתק שרשום עליו ‘אכפת לי’ ופתק שרשום עליו ‘לא אכפת לי’, הקריאו היגדים ולאחר כל היגד כל חבר ירים את הפתק שמייצג את תחושתו בעניין.
בקשו מכל חבר וחברה לשאול חמישה אנשים שונים באחת מקבוצות הווטסאפ או בפייסבוק מה זה אומר להיות יהודי. לאחר שכולם יספרו לחבריהם אילו תשובות הם קיבלו, בקשו מהחברים לחשוב איך ייתכן שהתקבלו תשובות שונות ורבות לשאלה בסיסית בקיום של כל יהודי.
איבוד הזהות היהודית. בקטע מוסבר מדוע שמירה על הזהות היהודית שלנו היא חשובה ומה עלול לקרות אם לא נשמור עליה. לאחר קריאת הקטע שאלו: מה דעתכם על הסיפור? האם חשוב לשמר את היהדות? איך הייתם משכנעים את היהודים בדור שלפני המספר להמשיך לשמר את היהדות ולהימנע מהמצב שהוא מתאר?
להיות יהודי (יאיר לפיד)
לחשוב שאתה שונה מאנשים אחרים, שאינם יהודים, אבל לכעוס אם מתברר שגם הם חושבים את זה עליך.
להגיד “בסך הכל ארבע-עשרה מיליון בכל העולם, מה זה ארבע-עשרה מיליון?” כדי שתוכל לספר על היהודי שפגשת בקמצ’טקה, במקום האחרון בעולם שבו אפשר היה לחשוב שתמצא יהודי. לעמוד בבית הקברות העתיק בפראג, מול קבר המהר”ל, ולקרוא אותיות עבריות חקוקות באבן. להרגיש לרגע שגם אתה קצת חקוק באבן.
להיות יהודי.
לדעת לאיזה שחקן קולנוע היה אבא יהודי ולהיות מופתע מכך שביל גייטס הוא לא. לומר “איינשטיין, פרויד ומרקס”, למרות שמעולם לא קראת את איינשטיין, פרויד ומרקס. לחשוב שכל “קון” או “קיין” בטח היה פעם כהן. לפגוש גוי פיקח ולהגיד עליו, “הוא יותר יהודי ממך”. לספר שהיו לך במשפחה רבנים גדולים, למרות שאתה לא יודע מה בדיוק היה גדול בהם. לרשת מהסבא ספרי תלמוד כרוכים בעור חום, עם אותיות מוזהבות, לשים אותם על מדף ולהגיד לעצמך שפעם תקרא.
להיות יהודי.
לרצות תמיד להיות מישהו אחר. לדעת שכל יהודי שתפגוש מרגיש אותו דבר כי זו תכונה יהודית. לדבר עם נהג מונית שרוצה להיות זמר, עם מלצר שיש לו רעיון לסטרט-אפ, עם עורך דין שאומר שפעם יכתוב ספר. להגיד, “בצרפת יש אנשים שהם מלצרים כל החיים, ואין להם בעיה עם זה”. להרגיש שיש בעיה עם זה.
להיות יהודי.
לשמוע שמישהו צייר צלב קרס על קיר של בית כנסת בבוליביה, ולהרגיש שזה עניינך. לקרוא על כך שביפן מוכרים חוברות קומיקס אנטישמיות ולהגיד, “תחשוב, הם לא פגשו אף יהודי בחיים שלהם”. להיעלב עד עמקי נשמתך כשמישהו אומר לך שהשואה היא לא טיעון. רק אנחנו נחליט מתי השואה מפסיקה להיות טיעון, ועוד לא הגיע הזמן.
להיות יהודי.
לראות תמונה של בלונדינית גבוהה ורזה ולהגיד לעצמך שיהודים לא נראים ככה. להיאבק תמיד בשלושה קילו, בשלושה ילדים ובשלושה חשבונות, יהודי מודאג שמתעורר בשלוש בבוקר בגלל משהו שמחר ייראה טיפשי. לבקש סליחה באמצע ישיבה אם על צג הסלולרי כתוב “אמא”. להגיד “האמריקאים רואים את הילדים שלהם פעם בשנה”, אבל לא באמת להבין איך אפשר. להודיע שהשנה לא תהיה בסדר פסח כי אתה טס ללונדון. לדחות את הטיסה ללונדון למוצאי החג.
להיות יהודי.
להתלונן על הסרטים הארוכים שעושים בכל בר-מצווה, ואז לעשות על הילד שלך סרט של 22 דקות, כולל התמונה באמבטיה בגיל שנה. לשיר בהתלהבות “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, ולא לזכור בשום אופן איך נמשך השיר. לדעת את הניגון של “ברכו את ה’ המבורך” גם שלושים שנה אחרי. לעמוד בתפילה ביום הכיפורים ולשאול את עצמך מתי השופר. להכנס לבית-כנסת בארץ זרה ולראות יהודים יושבים ליד שולחן עץ וקוראים עברית. לגשת אליהם ולהגיד “שלום ליהודי” כי למרות שאתם לא מכירים, אתם מכירים.
להיות יהודי.
להחזיק כיפה בתא הכפפות, למקרה שתיפול עליך איזו לוויה. להגיד לאורח מחו”ל, “יד ושם, מנהרות הכותל ואתה מוכרח לראות את המוזיאון החדש”. לחשוב בסתר ליבך שאנשים עם זקנים לבנים הם יותר חכמים. לאהוב את רעך כמוך כי אתה לא סובל את עצמך. להעביר את הספה של אחותך על הגג של האוטו ולומר לגיס שלך, “מה קרה לך, משפחה”.
להיות יהודי.
לחשוב שהיהודים בגולה הם קצת יותר יהודים ממך אבל גם קצת פחות, ולא לטרוח ליישב את הסתירה. לצטט משפט של הרמב”ם כאילו אתה מכיר יותר. לדעת שאתה לא פחות יהודי מהחרדי הכי חרדי במאה שערים, אבל להתכווץ קצת מהרבי שמחתן את צ’לסי קלינטון ביחד עם כומר. להגיד על החוט האדום על פרק היד הלבן של מדונה “שזה לא יהדות” כאילו ברור לך מה כן.
להיות יהודי.
לדעת שהדבר הכי חשוב בחיים זה משפחה, והדבר הכי חשוב במשפחה הוא מה אוכלים. להכין “קציצות של סבתא ציפורה” עשר שנים אחרי שהיא נפטרה. להגיד לאמא שלך, “את מוכרחה לפתוח מסעדה”. לעשות ארוחה משפחתית בערב החג, מנגל בצהריים של החג, ארוחת ערב במוצאי החג, ובאמצע לטעום מהעוגה כי יהודים לא עומדים בפני שמרים.
להיות יהודי.
לדבר יותר מדי על הילדים, יותר מדי על כסף, יותר מדי על עבודה, יותר מדי על זה שאנחנו מדברים יותר מדי. לחשוש תמיד שמרמים אותך מפני שלכל יהודי יש דוד ראובן שפעם הפסיד הכל. להתגעגע לעיירה שמעולם לא ביקרת בה, ולבית שלא תחזור אליו. לדעת שלפעמים זה נגמר רע. לא להבין יהודים שחזרו לגרמניה אחרי המלחמה, אבל לחשוב שבאמריקה כבר היית בטח מיליונר. לצלצל לקרוב משפחה באמריקה שהפך למיליונר ולשאול אם הילד יוכל לישון אצלו.
להיות יהודי.
להיות שייך למשהו. משהו עמוק, ניצחי, גדול מאתנו. לדעת שלשייכות יש מחיר. כבר ניסו לשרוף אותי, להרוג אותי, לגרש אותי, להמיר את דתי, אבל עובדה שאני עדיין כאן. כי אני יהודי מארץ ישראל, אצן גאה במירוץ השליחים הארוך בהיסטוריה, חבר במועדון המובחר ביותר בעולם.
סגולת ישראל (הרב אורי שרקי, מתוך ‘עולם קטן’, אדר ב’ תשס”ח)
הפילוסוף היהודי-צרפתי פרופ’ עמנואל לוינס ז”ל כתב שעל כל אומה גדולה מוטלת החובה המוסרית לראות את עצמה כעם סגולה, התורמת את תרומתה הייחודית לאנושות. הדבר אמור ביתר שאת עבור עם ישראל, שייעודו הוא להיות “סגולה מכל העמים” (שמ’ יט, ה). לא נוכל לברוח מאחריותנו כלפי האנושות, להימלט מהתפקיד שאנו ממלאים בעולמו של הקדוש ברוך הוא בין שנרצה בכך ובין שלא נרצה בכך.
שומה עלינו להבין את מהות סגולתנו.
על רקע זה מופיע אברהם אבינו בעולם כמי שתפקידו להקים גוי “ואעשך לגוי גדול” שתפקודו שונה משאר הגויים (העמים הנוספים הקיימים כבר בעולם), שייחדו של אותו גוי הוא “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בר’ יב, ג). עליו להשיב את המצב הקדום של חלוקה למשפחות ולא לעמים שונים, על ידי יצירת גורם מאחד לעמים דרך עם ישראל.
יעוד שכזה אינו כופה את עצמו על העמים, שממשיכים את קיומם העצמי על במת ההיסטוריה, ויחד עם זאת מאפשר לעם ישראל להפוך למורה הדרך לאומות כיצד להתעלות אל הקודש ולהידבק בה’: “ונלוו גוים רבים אל ה’ ביום ההוא והיו לי לעם” (זכריה ב, טו).
החידוש העיקרי שאנו תורמים לעולם הוא הידיעה שהקדושה איננה ענינם של אנשי קודש בלבד, כי אם של החברה כולה, המאורגנת כישות אחת מבחינה תרבותית ואף פוליטית. בעוד שהנצרות הרגילה את האדם לחשוב שלא תיתכן דבקות דרך חיי העולם הזה במובנם הרחב, של מדינה, כלכלה וצבא וכל הנלווה לה, לימדה לעומתה תורת משה שאין להתייאש מהצלחת השלום והדבקות האלוקית בעולם הזה בכל ממשיותו.
זהותנו הולכת ומתפתחת לאורך זמן ההיסטוריה. במצבי קטנות, אנו מוכרחים להתכנס לתוך עצמנו ולחיות חיים של קהילה דתית, המכונסת לתוך עצמה ודואגת לקדושת יחידיה. זוהי הזהות המיוצגת על ידי הכינוי “יעקב”. בעידני גאולה, כבימינו, אנו שבים אל זהותנו הלאומית, ושבים להיקרא “ישראל”, ואנו אומה בין האומות. אך עתה הגיעה העת, בעקבות משבר הזהות הלאומית הפוקד אותנו, למלא את יעודנו האוניברסלי בבחינת “ישורון”, ולעמוד במשימה שלשמה נבחרנו: “ונברכו בך כל משפחות האדמה”, לראות את עצמנו אחראים להשמעת מסר יחודי עבור העולם, כך שנוכל למה שאנחנו באמת: “ישראל באומות כלב באיברים” (כוזרי ב, לו).
היהודי האחרון (רות לוי)
שמי? שמי אינו חשוב.
מי אני? אני היהודי האחרון.
השנה היא 2124, המקום הוא ה “Smithsonian Institute” בוושינגטון, ארה”ב.
אני נמצא במוזיאון בתוך כלוב תצוגה, אנשים עוברים על פני השכם והערב, בוהים, מצביעים ולפעמים אפילו צוחקים.
על הקירות המקיפים אותי מוצגת תערוכה המתארת את התרבות היהודית: טלית, ספר תורה ותשמישי קדושה.
יום יום, בזמן שאני יושב וצופה באנשים העוברים על פני, אני לא מפסיק לתהות כיצד 6.5 מיליון איש מבני עמי הושמדו לפני קצת יותר ממאה שנים.
אבי וסבי נהגו לספר לי על הקהילות היהודיות במאות ה-19 וה-20: על הקהילות הגדולות בלוס אנג’לס, ניו-יורק, שיקגו ופיטסבורג, על הארגונים היהודיים הבינלאומיים כדוגמת בית הכנסת המאוחד, בני ברית, ועוד רבים אחרים.
אני זוכר איך אבי סיפר לי בגאווה על הקהילה היהודית המצליחה כל כך בארה”ב.
אני זוכר את הסיפורים על ארץ ששמה ישראל שהייתה ואיננה עוד.
אני תוהה מה היו הסיבות ומהרהר באירועים, אולם אני עדיין מחפש תשובה.
אני מאמין שעכשיו אני יודע איך יהודי ארה”ב והעולם נעלמו.
זה התחיל מהדברים הקטנים, ממשפחות יהודיות שהפסיקו להגיע לתפילות השבת, והמשיך בהורים שהפסיקו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים לשיעורי עברית וללימודי בר מצווה. בבתים אלה, נרות השבת לא הודלקו.
סבא שלי סיפר לי שלמרות כל אלה הם נשארו “יהודים טובים”: חלקם דיברו יידיש, הם הגיעו לתפילה ביום כיפור, וערכו סדר פסח מידי שנה.
אצל חלקם היהדות הייתה בלב, ואצל חלקם היא סימלה את המסורת.
למרות כל אלה אני לומד מספרי ההיסטוריה כי גם דברים אלה נעלמו עם הזמן.
נוכחות בתפילת כל נדרי הפכה מכבוד לעול, קיום סדר פסח כהלכתו הפך משמחה גדולה למשימה מכבידה.
מנהגי המסורת היהודית החלו להעלם, וזה לתפיסתי היה הצעד הראשון.
נישואים מעורבים הפכו לעניין שגרתי, הרב הפך ממורה לאיש עסקים וזרמים כמו אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים נעלמו.
אני זוכר שקראתי על רב בשם מרדכי רוזנברג שדרש שוויון מלא עבור הקהילה היהודית בחברה האמריקאית – ואכן במשך תקופה מסוימת היהודי זכה לשוויון מלא.
עם השוויון הגיעה הדרישה לזנוח את המסורת הבדלנית, ויהודים הפסיקו לקבע מזוזות למשקופי בתיהם רק משום שעניין זה הפך אותם ל”שונים”.
יהודי שנשאל: “מהי דתך?” הכחיש בתוקף את יהדותו, או לא ענה כלל. הוא ראה את עצמו קודם כל כאמריקאי.
יהדות חדשה התפתחה באמריקה – יהדות שאינה מאמינה.
ואני שואל, איך ייתכן שתתקיים יהדות שאינה מאמינה?!
יהדות בהכרח צריכה יהודים, אבל בדיוק באותה מידה היהודים צריכים את היהדות. אף אחד משני גורמים אלה אינו יכול להתקיים בזכות עצמו.
למה אנשים לא ראו את זה?
ואז, המכה הניצחת הגיעה. זה קרה בערך לפני חמישים שנה ואני עדיין יכול לזכור זאת כאילו זה היה היום.
המדינות הערביות סביב ארץ ישראל התחזקו והפכו לחסרות מנוחה, וכדרכם מאז ומעולם הם שאפו להשמיד את ישראל.
לפני חמישים שנה הגיע הרגע בו הם החליטו לפעול.
בעזרת שתי פצצות אטום הם השמידו שלושה וחצי מיליון ישראלים, ומדינת היהודים אשר כונתה בעבר “ארץ זבת חלב ודבש” הוכחדה.
כאשר החדשות המזוויעות נפוצו ברחבי העולם, היהודי בארה”ב נשאר אדיש והגיב: “באמת, מה יכולתי לעשות?”
100 שנה לפני כן אדם בגרמניה השמיד שישה מיליון יהודים, ואנשי העולם החופשי נשבעו שזוועה כזו לא תשכח ולא תחזור.
הם הבטיחו שהם יתמכו בעם היהודי באשר הוא לעד.
והנה, ערבותם של יהודי ארה”ב לעם היושב בארץ ישראל נעלמה.
ואני תוהה – עד כמה הזיכרון הקולקטיבי שלנו קצר?!
כאשר יהודים איבדו את הגאווה שלהם, את הדת שלהם ואת המדינה שלהם, הם איבדו את עצמם.
אני היהודי האמריקאי האחרון, עוד עשרים שנה בערך גם אני אלך לעולמי, והיהדות לא תשוב להתהלך על פני כדור הארץ.