תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: ירושת הדורות

קראו יחד את הטקסט שכתב ברל כצנלסון (נספח 1).
הקדימו על וי"ו החיבור, שהיא חלק מנושא החודש (מפורט ברציונל).
לאחר הקריאה שאלו את החברים: מהו משפט המפתח בקטע? מדוע חשוב לזכור? איזה כוח טמון בזיכרון?

חלק א: זיכרון

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" (מתוך דבריו של ברל כצלנסון).
חלקו לכמה מחברי הקבוצה את המקורות (נספח 2). כל חבר שיקבל מקור יקרא אותו בקול, ויחד תנסו לנסח: מה ההסתכלות אחורה נותנת לנו? למה אנחנו בוחרים שלא להתחיל מההתחלה בכל דור מחדש?

סכמו: "תפארת בנים – אבותם". המקורות מכוונים אותנו להסתכלות כלפי הדורות הקודמים, ללמוד מדבריהם ומניסיונם. בזמן קריאת ההגדה של פסח יש רגע שאנו מקשרים עצמנו לדורות הקודמים ולדורות שעוד יהיו יחד להבטחה משותפת שרלוונטית לכל הדורות: "בכל דור ודור עומדים עלינו…". הניסיון הזה משותף לכולנו, וכפי שכתוב בספר איוב, "בישישים חכמה", מהדור ההוא אנו לומדים לדור הזה.

חלק ב: לעולם לא מאוחר מדי

הדור ההוא הוא גם הדור הזה. קראו את סיפורו ודבריו של עזרא יכין, לוחם מחתרת לח"י ששותף גם במערכה הנוכחית, חולק מניסיון חייו לדור הצעיר הלוחם על אף גילו (נספח 3).

שאלו: מה הוא החוט המקשר בין העבר להווה לפי דבריו של עזרא יכין?

חלק ג: מעולם ועדי עד

קראו לחברים את המשפט הזה:

"ר' אליעזר בן יעקב אמר: אין דור שאין בו כאברהם, ואין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה, ואין דור שאין בו כשמואל" (בראשית רבה נו, ז).

כפי שמובא בבראשית רבה, בכל דור יש אנשים שדומים בתכונותיהם ובמעשיהם לגדולי האומה.

חשבו על דמויות מהעבר ומההווה שקשר שזור ביניהן (דוגמה ופירוט דמויות בנספח 4).
* אפשר להדפיס את שמות הדמויות בנספח ולפזר על רצפת החדר.

לסיכום קראו את דבריו של משה מאירסדורף (נספח 5).

סיכום

בדף הלימוד עסקנו בשאלת הלמידה מהדורות הקודמים. נחשפנו לשותפות של בני הגיל השלישי, שחולקים מניסיון החיים שלהם במילואים פעילים, וסיימנו בחשיבה ובקריאה על הקו המחבר בין הדורות דרך הדמויות השונות.
"כי ליבנו לב אחד מעולם ועדי עד ,כי עוד נמשכת השרשרת" (נעמי שמר).
מעולם ועדי עד אנחנו חוליה בשרשרת האומה.

נספחים

נספח 1 –

ממאמרו של ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב"

"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב'. אך לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו ?"

נספח 2 – מקורות

1. עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז, ו)

הרד"ק:

עטרת זקנים – תפארת הוא לזקנים כשרואים לבניהם בנים שהם גדולים ביראת האל. ותפארת בנים אבותם – כי בישישים תמצא חכמה (על פי איוב יב, יב) ומדברים להם תמיד דברי מוסר ויראת ה', ובני אדם מכבדים על מעלת אבותם ולכבודם.

2. מההגדה של פסח:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

3. ספר תפארת שלמה על מועדים – רמזי פסח:

"העושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר" (איוב ט, יא). דהנה אמנם גדול כח הנס של יציאת מצרים שלא על העת ההוא לבד היה הנס של יציאת מצרים. כי אם מהנס ההוא הנה גם כן בכל דור ודור מתנוסס ממנו בזמן ההוא, נסים הרבה לישראל, כמו שאמרו (ראש השנה יא ע"א) "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל". וזהו (תהלים ס, ו) "נתת ליראיך נס להתנוסס" והוא שכתוב (שם קיא, ד)" זכר עשה לנפלאותיו", לשון השפעה להצמיח מהם עוד נפלאות הרבה. וזהו שנאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו. רוצה לומר, כנס של יציאת מצרים עומד גם לנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם בימים ההם בזמן הזה על ידי הנס של יציאת מצרים. וזה שכתוב (שמות יג, י) "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", להשפיע במועדה מהימים האלו, לימימה בכל שנה ושנה…

כי מהנס הזה נעשה ממנו ג"כ אח"כ ניסים ונפלאות אין מספר כנ"ל.

4. דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ (תהלים קמה, ד)

רד"ק: דור לדור – אפילו אם יהיו חיי האדם ארוכים לא יוכלו להשיג בכל ימיהם, כל שכן שהם קצרים; אלא מה יש להם לעשות לפי קוצר ימיהם כי "דור הולך ודור בא" (קהלת א, ד) – יספר זה הדור ההולך טרם לכתו לדור הבא המעשים הנוראים שראו בימיהם והגבורות שראו בחייהם, לפי שישבחוהו הדור הבא על מה שעבר, שלא ראו אלא שהוגד להם, ועל מה שיראו בימיהם.

נספח 3 –

סיפורו של עזרא יכין

עם פרוץ המלחמה בדרום מיהרו קצינים ולוחמים שכבר פשטו את המדים לפני שנים רבות בשל גילם המבוגר, ללבוש אותם שוב. הם לקחו את הנשק וחשו לעזרת אחיהם שבדרום. אבל דומה שהלוחם המבוגר ביותר שהתגייס ועלה על מדים הוא לוחם מחתרת הלח"י בעברו עזרא יכין. יכין כבר חצה את גיל 95 אך ממשיך לשרת במילואים. הוא אומנם אינו משרת כלוחם, אבל מגיע בעיקר כדי לתת ללוחמים מוטיבציה ולומר להם שגם בפעם הזאת ננצח. מאז פרוץ המלחמה עזרא יכין מסתובב בבסיסים, וחיילים רבים מפרסמים ברשתות החברתיות צילומי סלפי עם חייל המילואים הוותיק ביותר.

"אני מופיע לפני חיילים, מבהיר להם את המצב, מעודד אותם ומספר להם איך בזמננו ניצחנו עם מסירות הנפש של אהבת ישראל. אני אומר להם: ככל שתאהבו את עם ישראל ואת ארץ ישראל, ככה יותר ננצח. אהבת ישראל היא הכוח שמניע יותר מכל נשק, היא שמפעילה את הנשק שלנו בצורה הנכונה, היא שתנצח. קומו עם אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל ומגרו את האויב והושעתם את ישראל", אומר יכין בהתרגשות, וממשיך ומוסיף: "המדים מסמלים את העוצמה של עם ישראל, את ההגנה על עם ישראל".
כאשר עזרא יכין נשאל למה בחר להתגייס היום הוא עונה: "לא בחרתי, זה טבעי שהצטרפתי, מתוך רצון לשרת את עם ישראל וצה"ל שנלחם לא רק למען עצמנו, אנחנו נלחמים למען האנושות… באתי לעודד את חיילי ישראל, וכל פעולה שהם פועלים במלחמה הזו למען עם ישראל היא תרומה אדירה גם לעם ישראל וגם לאנושות כולה".

נספח 4 –

דמויות מהעבר ומהווה והקשרים ביניהן

לדוגמה: יעל אשת חבר הקיני ורחל אדרי מאופקים. שתיהן הצליחו למנוע מהאויב לפגוע בהן ובאנשים נוספים בעזרת הגשת מזון בתושייה רבה.

עוד רעיונות:

מרים הנביאה, מרים פרץ, מרב לשם-גונן, אהרן הכוהן, הדס לוינשטרן, משפחת מור, חוני המעגל, דוד המלך, חגי לובר, יוסף הצדיק, יעקב אבינו, אגם ברגר, אביעד בכר

נספח 5 –

בהתאם למובא בבראשית רבה מביא משה מאירסדורף ב'מקור ראשון' (כ״ג בתשרי ה׳תשפ״ה) דמויות רבות שלמדנו מהן לדורנו, שמשמשות השראה בדרכן לחיינו כאן בארץ ישראל:

"חנה, אם השבעה, הגיבורה המובילה את בניה לעקידה במלחמה על נאמנותם לעצמותם, הייתה רשאית לומר לאברהם אבינו: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" (ברל כצנלסון, פתיחה לספר "מאורעות תרצ"ו", יוני 1938).

בכל דור ודור הרגישו הזקנים שהדור הצעיר יותר לא יצליח לשאת את נטל המורשת… בסיומה של השנה החולפת, חובה להגיד בקול גדול: לא רק שהדור הזה רחוק מאוד ממה שלעגנו לו, אלא שהדור הזה גדול פי כמה וכמה מהדורות שקדמו לו. הוא לא רק עמד בניסיון והצליח לשרוד. הוא העלה את עם ישראל למדרגות חדשות שעליהן למדנו רק בשיעורים בכתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בכל מדד שנשווה את הדור הזה לדורות הקודמים, דורנו הצליח לצרוב בנו תודעה חדשה שתיזכר לעוד שנים רבות – בכמות ובאיכות.

לפני עשרות שנים היה יהודי בשם שמחה הולצברג, הידוע בכינויו "אבי הפצועים". תא המטען של הרכב שלו היה מלא בכל טוב, והוא היה עובר במחלקות השונות בבתי החולים ומעודד את החיילים. הוא הרים לחיים עם קטוע רגל והבטיח לו שירקדו יחד בחתונתו, העלה חיוך על פניו של שריונר שכל גופו מכוסה בכוויות וצלקות, והביא שמחה ותקווה לפצועים רבים.

המלחמה הזו הולידה מאות ואלפי 'שמחה הולצברגים'. "אבות פצועים" ו"אבות חיילים" רבים תרמו מהונם ומזמנם כדי לשמח את החיילים. רבים דאגו להם לכל מחסורם, מגרביים וציציות ועד לרחפנים וקסדות. כמה צ'ופרים מציפים את מחלקות השיקום, כמה פודטראקים ממלאים את כרסם של הלוחמים. כמה עוגות, חלות ודגים נשלחים עד היום לחזית ממטבחי עם ישראל. כמה אנשים פתחו את ביתם ואת ליבם כדי לשמח את הלוחמים הפצועים והבריאים, את המשפחות השכולות ואת ניצולי הטבח.

אם בדור שלי הכרנו את סיפורו של רועי קליין, שקפץ על רימון בשנת 2006 כדי להציל את חייליו, ואם ידעני הטריוויה הכירו גם את נתן אלבז שקפץ על רימון בשנת 1954 והציל את חבריו – הרי שהשנה, כמו בדברי כצנלסון, הכרנו כמה וכמה כאלה: את ענר שפירא שעמד בגבורה מול שמונה רימונים במיגונית רעים; את סיפורו של נטע אפשטיין מכפר־עזה, שקפץ על הרימון שנזרק לממ"ד והציל את ארוסתו; וגם את סיפורו של גיל תעסה מנתיב העשרה, שהציל את שני ילדיו הקטנים לפני שנהרג מהדף הרימון… הדור הזה יכול להישיר את עיניו אל הדורות שקדמו לו ולומר בגאווה: אנו ראויים.

כך סיים כצנלסון את מאמרו המוזכר למעלה במילים שנכונות ביתר שאת גם לימינו ולדור הזה: "דור המצור והביצרון אשר קלט חיצים ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה, ביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים, בנות ונכדים, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל־חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה, קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל־חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל־חי, תלים חיים".