איתור סניפים וכפרי בוגרים
כל חניך מקבל דף ועט. עליו לצייר עיגול גדול המקיף את כל הדף. במרכז העיגול עליו לצייר נקודה. נרשום על דף גדול ונתלה על הקיר רשימה של תחומי השתייכות של החניכים, ועליהם לשבץ כל תחום לפי המיקום שהוא תופס אצלו בחיים: תחום ההשתייכות שהכי משפיע עליו ודומיננטי אצלו, שמגדיר בצורה טובה את מי שהוא- יירשם ליד הנקודה הפנימית בדף. תחום ההשתייכות שאינו מהותי כלל לחייו- יירשם במעגל החיצוני של הציור. ניתן גם לכתוב את תחומי ההשתייכות ברחבי המעגל, למעלה או למטה, בצדדים, מחוץ למעגל וכו’.
תחומי ההשתייכות שלנו (מה שנכתב עם קו תחתון- השלימו לפי המאפיינים של הגרעין שלכם):
המשפחה שלי, הגרעין שלי, הסניף שלי, מגוריי בעיר/ישוב ____, לימודיי בבי”ס / אולפנא / ישיבה ____, המקצוע האהוב עלי בבי”ס, תחביב מיוחד שלי, החברים שלי, היותי יהודי.
לאחר מכן נשים בריסטול על הרצפה ועליו נצייר עיגול גדול ונקודה במרכזו, כמו בדפים של החניכים. כעת עליהם לשבץ בבריסטול הגדול שעל הרצפה – היכן הם רשמו אצלם את היותם יהודים. נבקש מהחניכים להסביר- מדוע כתבו במקום זה?
לאחר שחשבנו עד כמה היותנו יהודים משפיע על חיינו, ננסה להבין מדוע. לשם כך נברר- מה זה אומר לנו – עצם היותנו יהודים? מה מסמלת זהותנו היהודית עבורנו?
נפזר משפטים על הרצפה. על כל אחד לבחור משפט שמגדיר מבחינתו- מה זה אומר להיות יהודי? מה הכי מסמל את מיוחדותו של היהודי? נבקש מכל אחד להסביר את בחירתו.
משפטים לדוגמא: להיות יהודי זה לעמוד בצפירה. להיות יהודי זה להתפלל לגאולה לאורך כל שנות הגלות וגם עכשיו. להיות יהודי זה לאהוב כל יהודי. להיות יהודי זה לעשות קידוש. להיות יהודי זה להתייצב למילואים כשצריך אותי. להיות יהודי זה להיות עובד ה’. להיות יהודי זה לרצות לתקן עולם. להיות יהודי זה לצום ביום כיפור. להיות יהודי זה להשתתף בצערו של האחר. להיות יהודי זה אכפתיות גם על העולם הבא של יהודי אחר. להיות יהודי זה להיוולד לאמא יהודיה. להיות יהודי זה לשמור על המסורת.
דיון:
סיכום ביניים:
להיות יהודי- כמובן אין זה רק קיום מצוות. זהו מכלול של חיים. זהו הקשר שלנו עם הקב”ה ועם כלל ישראל. כמו שאומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מדרגתו של היהודי לעומת שאר אומות העולם שונה מבחינה מהותית ממש, כמו השוני שבין דומם, צומח או חי. להיות יהודי- אין זו דת בלבד, אלא שייכות לאומה גדולה. מדובר כאן על מדרגה אחרת לגמרי, שמגדירה את מהותנו, את תפקידנו בעולם, את היותנו חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, את המסוגלות שלנו לקרבת אלוקים… כמו שראינו במתודה על העיגול, לנפש שלנו נקודות השתייכות שונות, מרכיבי אישיות רבים. השאלה היא- מה מוביל אותו, איזה כח חזק בנפש הוא המניע המרכזי למעשיו. כאשר זהותנו היהודית מבוססת ומשפיעה בצורה נכונה, בכוחה ‘לייצר’ לנו משקפיים אחרות בהם אנו מתבוננים על המציאות ומנסים לקדמה.
נלמד בזוגות או שלישיות את המשנה- “חביב אדם שנברא בצלם…” (נספח מס’ 1).
נבקש מהחניכים להסביר, ונסכם לבסוף: בכל שלב במשנה- ישנה עלייה. מאדם שנברא בצלם, דרך ישראל שהם בנים למקום ועד ישראל שניתנה להם כלי חמדה- התורה – הביטוי של דבר הקב”ה בתוך המציאות. וכל זה עם “חיבה יתרה נודעת לו…”- ‘נודעת’ מלשון ‘מודעות’. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים לעניין, עד כמה דברים אלה נמצאים בתודעה שלנו ומנחים אותנו בהתנהלות היומיומית שלנו. ככל שנעמיק בתודעתנו זו, נוכל להגשים את תפקידנו בעולם בצורה יותר טובה ונכונה, נוכל להגיע לגאולה שלמה ולדבקות אלוקים.
נקרא את דבריה של ליאורה כהן, מורה להיסטוריה, באתר ynet – “מפסידים לחמאס במלחמת הרוח” (נספח מס’ 1). נשאל את החניכים: מה דעתכם על הנאמר? מהי הכוונה ‘מלחמת הרוח’? במה היא מתבטאת בחיי היומיום? מה הקשר בינה לבין היחס למורשת? במה עוד היחס למורשת הוא כה משמעותי, מעבר למאבק על ארץ ישראל?
מסתבר שהבעיה היא לא רק לימוד היסטוריה (שזהו רק סימפטום…) או המאבק על ארץ ישראל. יש כאן בעיה שורשית של דרך חיים. כמו שראינו עד עכשיו, אם מורשתנו וזהותנו לא ברורה לנו, הרי שגם הדרך בה אנו הולכים והמטרה אליה אנו מתקדמים היא מטושטשת. גם אם יש לנו כוחות פיזיים מספיקים כדי להילחם מול אויבינו (ב”ה), הכוח הנפשי והרוחני הוא לא פחות חשוב, או אפילו יותר. עוד יותר מכך, הזהות הנפשית והרוחנית שלנו חשובה עוד הרבה יותר לא רק מול אויבנו, אלא כלפי עצמנו- כדי שנוכל להביא את המהות והתפקיד האלוקי שלנו לידי ביטוי בעולם.
במהלך הפעולה ניסינו לבדוק עד כמה הזהות היהודית נוכחת ומשפיעה בחיים שלנו. בדקנו איך אנו תופסים את היותנו יהודים, והבנו שיהדות אינה רק דת, אלא דרך חיים. למדנו שככל שנחיה בתודעה כזו יותר בחיינו, כך כוחותינו יבואו לידי ביטוי בצורה גדולה יותר. לבסוף, נוכחנו לדעת כי מצבנו רחוק מן האידיאל, ויש לנו עוד דרך ארוכה להתקדם בחיזוק התודעה היהודית.
“הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם…
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום…
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה…”
(אבות ג, יד)
מסביר הרב שלמה אבינר:
“ראשית, האדם נברא בצלם אלוקים. רואים פה שצלם אלוקים הוא כלל-אנושי, לאו דווקא ישראלי… צלם אלוקים זה של האדם אינו תלוי בהתנהגותו, בין שהוא מתנהג על פי צלם אלוקים, בין שאינו ומתנהג על פיו – אין זה מעלה ואין זה מוריד מאומה. אין לכך כל השפעה, זו יצירה אלוקית מוחלטת של האדם שנברא בצלם. אין זו בחירה חופשית אם להיות או לא להיות בצלם, כשם שלפיל אין בחירה חופשית אם להיות פיל… “חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם” – יש לאדם עוד יותר חיבה, עוד יותר ערך – אם הוא יודע שנברא בצלם… כשהוא מגלה בפועל שהוא בצלם אלוקים… כמובן, לא רק ידיעה מופשטת תיאורטית, אלא ידיעה אמיתית המשפיעה על התנהגותו, הרגשותיו וכל מהלך חייו… ככל שאדם מודע לכך שנברא בצלם אלוקים – כך הוא יותר גדול, הוא יותר בעל ערך. או במילים אחרות, גדלות האדם וערכו היא בידיעתו מהו מקורו!
…’חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום’… – עם ישראל, ערכו המיוחד וסגולתו הינם: “בנים אתם לה’ אלוקיכם”… תכונה זו אינה תכונה אנושית, אינה תלויה בהתנהגותך ובידיעתך… זו יצירה אלוקית, בין שרוצים בין שלא רוצים, בין דתיים בין חילוניים, כולנו! אבל יש עניין שנרצה! יש עניין שנרצה ונדע ונכיר ונהיה מודעים לכך במהלך מחשבתנו, התנהגותנו וחיינו, ואז ישנה חיבה יתרה. ככל שאנו מגלים זאת בפועל ויודעים זאת, יותר יש לנו חיבה.
…’חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה’- …אומרים חז”ל שהתורה היא חמדה גנוזה, היא במרומי מרומים, והיא ניתנה לנו. זו מציאות כזו שניתנה לנו, בין שאנו יודעים, בין שלא. היא ניתנה לנו והיא שלנו- בין שאנו שומרים אותה, בין שלא! …התורה ניתנה לנו. אנחנו התורה והתורה אנחנו. אנחנו התורה מבחינת הטבע הנשמתי שלנו. אבל כמובן, חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה! אנחנו צריכים לדעת שאנחנו התורה והתורה היא אנחנו. אומרים לאדם רחוק מתורה ומצוות: אתה סבור שאינך מאמין בד’? –אתה כן מאמין, אתה דבק בתורה. טוב ויפה, אם כך אני ממשיך לישון. לא, צריך שיידע את זה ויפעל בהתאם לתוכנו הפנימי. כלומר, התורה היא כלי, הכלי היותר עליון, כלי אומנותו של הקב”ה, ובכלי הזה הוא בורא עולמות, ואנחנו ממשיכים לברוא עולמות בכלי זה, את עולמנו הפנימי וגם את כל העולמות: “כי לקח טוב נתתי לכם” , ד’ נתן לנו, זה בתוכנו, ואתם – “תורתי על תעזובו”. “לא לעזוב” את התורה אין פירושו לקיים מצוות פה ושם, אלא פירושו להיות דבקים בתורה! כשחסר יחס אמיתי לתורה, כשאין לימודה וקיומה, זה נקרא עזיבת התורה. אז אם כן, גם לגבי התורה – היא ניתנה לנו, זו עובדה אלוקית מוחלטת, היא שלנו, היא בנו, בתוכנו, במציאותנו – ועלינו לגלות זאת בלימודנו, במחשבותינו ובמעשינו.
מפסידים לחמאס במלחמת הרוח
עוד לפני הפיוס עם פת”ח, הציג חמאס ספרי לימוד חדשים בהיסטוריה והכפיל את שעות הלימוד במקצוע. מה מבינים שם שלא מבינים פה?
ליאורה כהן, אתר ynet 29.04.14
לפני זמן לא ארוך בדקתי את החדשות באתר זה ונדהמתי לגלות שחמאס בחר לפרוש ממסלול הלימודים של הרשות הפלסטינית ולהוציא לאור ספרי לימוד משלו. מה מדהים פה, ישאל השואל, ולמה שיטרח חמאס ויוציא ספרי לימוד אם כבר יש תוכנית לימודים? ובכן, בחמאס החליטו שהתכנים בתוכנית הרגילה לא מתאימים לזהות שהארגון רוצה שהצעירים הפלסטינים יגבשו, אז ישבו טובי המוחות וחשבו איך לגבש זהות חדשה. הזהות החדשה הזו אמנם לא מעוגנת תמיד בפרטים היסטוריים, אך בדיוק לשם כך הדפיסו ספרים חדשים: ספרים שמוכנים לכופף את ההיסטוריה, את היושר החינוכי ואת המוסר בפני האידיאולוגיה.
רוצים דוגמה? בבקשה: פלסטין היא מדינה ערבית המשתרעת בין ירדן לים וכוללת את באר שבע וחיפה, היהודים והציונות אינם קשורים לישראל משום שבני ישראל הושמדו, התנ”ך והתלמוד מפוברקים וגם, למקרה שתהיתם, מבצע “עמוד ענן” החל בהפגזה מסיבית על הכנסת והסתיים לאחר תחנוני הציונים.
המצב היה יכול להיות בסדר אם היחס למקצוע היה כמו אצלנו, השכנים: התלמידים היו יושבים במשך שעתיים-שלוש בשבוע, משחקים בסמארטפון, משלימים שיעורי בית במקצועות אחרים ומחכים שהמורה יפסיק ללהג על משהו שקרה עוד לפני העונה הראשונה של כוכב נולד. יתרה מזו, לאחרונה ביטל משרד החינוך את החיוב להקצות מינימום של שבע שעות שבועיות למקצוע ונתן למנהלים אפשרות לקצץ בחלק מהשעות הללו כראות עיניהם.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שאצל חמאס דווקא לוקחים את המקצוע ברצינות, ולא רק שהכפילו את שעות הלימוד אלא גם היטיבו להבחין בכך שלא מדובר רק באיזו “היסטוריה” בעלמא אלא ב”חינוך לאומי”. לא פחות. ואצלנו? זה לא משנה אם אנחנו אנשי שמאל או אנשי ימין, תומכי שתי מדינות לשני עמים או שתי גדות לירדן, כי האמת העגומה נותרת בעינה: גדל פה דור חסר זהות. דור שהגיבורים שלו בפריים-טיים לא יודעים את מילות ההמנון וגם לא סגורים מה קרה בתרפ”ט. דור שכדי לקבל הזדמנות הוגנת בעולם המערבי חייב להשקיע את עצמו עד אובדן בלימודים פרקטיים וריאליים שיבטיחו לו הכנסה גבוהה. דור שעוד יש לו כמה פרות קדושות אך הוא הולך ומאבד אחיזה בהן. דור שמילים כמו ציונות, יהדות, דמוקרטיה וערכים הולכות והופכות יותר ויותר מעורפלות עבורו.
זה לא מניפסט קנטרני. אני פוגשת בכיתה בני נוער נפלאים, נלהבים, מוכשרים, מלאי עוצמה. אך מבחינת הזהות, הם אבודים – והכוונה היא לזהות האישית, הלאומית והמוסרית שלהם. אם נרצה או לא, אנחנו חיים באזור לחימה, אך לא במובן הרגיל. במלחמה הצבאית צה”ל יעשה את שלו, אולם מתחוללת פה מלחמה נוספת, דרמטית לא פחות ובעלת חשיבות אקוטית – וזו מלחמת הרוח. זו מלחמה על הזכות לקבל החלטות מהמקום הנכון, על הניסיון לכונן כאן חיים שלא מנוהלים על-ידי פחד וכוח אלא על ידי אנושיות, מוסר, יושר וצדק – ערכים שמורשת ישראל גדושה בהם.
לדעת לאן הולכים
תלמידים שלנו שומעים על הגדה המערבית ולא יודעים איפה היא, שומעים על “מדינה יהודית” וכבר לא בטוחים מה זה להיות יהודי, שומעים משהו על “ארץ האבות” או “בכוח הזכות” ולא מצליחים לצלוח פרק בתנ”ך. וזו לא אשמתם, אגב. זו חובתנו לתת להם את הכלים כדי להפוך אותם לאנשים גדלים, חושבים, מבינים, מעמיקים… שיידעו בצורה עמוקה מי הם, למה הם פה ולאן הם הולכים, ושיוכלו לדבר ביניהם כדי לקחת את המדינה שלנו עוד כמה צעדים קדימה.
אין צורך לשלוח את כולם לפקולטות למדעי הרוח, אבל אנחנו חייבים לילדים ולחברה כולה את ההזדמנות לצאת מהניוון ולבנות פה משהו גדול יותר. לא ייתכן שבעוד ילדי הרשות הפלסטינית לומדים לבסס את זהותם על שנאה, שקרים ורוע, לא נעשה אנחנו מאמץ לבסס זהות אמיצה של ישראליות במובן האמיתי והיפה שלה…