איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
קבוצה גדולה
קבוצה קטנה
שלב א’
בשנת 2003 נכתבה הצעה להסדר ישראלי-פלסטיני, שנקראת “יוזמת ז’נבה”. ההצעה כוללת בין היתר את הדברים הבאים:
נניח בצד לרגע שאלות כמו: “האם באמת ניתן להגיע לשלום אמיתי” ודומיהן, ונדמיין שאכן בעקבות השינויים שלמעלה יהיה שלום אמיתי, ונדון עם החניכים בשאלה האם היינו מסכימים למהלך כזה. נשתדל שהדיון ייסוב סביב מעמדה של ירושלים בעינינו, וכמה שפחות סביב טיעונים כגון: “הערבים האלה…”.
היות וזו שאלה כבדת משקל שדנים בה אנשים חשובים, אפשר להצטייד בעניבה מהבית, וכל חניך שאומר את דעתו ילבש את העניבה.
מטרת הדיון היא להציף את הרגשות והלהט שקיימים בנו בנוגע לירושלים, ולברר מעט מדוע היא כל כך חשובה לנו.
שלב ב’
נוציא חטיף שוקולד מגרה, ונשאל את החניכים מה היו מוכנים לעשות כאן ועכשיו כדי לקבל את השוקולד. מי שמוכן לעשות את המעשה הכי מטורף (וגם יעשה אותו) – הוא יקבל את השוקולד. קחו לעצמכם את מלוא הסמכות לקבוע איזה מעשה מטורף יותר, שימו לב שזה לא יהיה משהו ארוך מדי או כזה שפוגע במישהו אחר.
לאחר שהוחלט על המעשה המטורף ביותר, הוא נעשה, והחניך קיבל את השוקולד, נוציא עוד אחד (אפילו יותר שווה) ונשאל את החניכים מה היו מוכנים לעשות כדי שזה שמימינם יקבל את השוקולד, ושוב, כמו מקודם.
שלב ג’
נחלק את החניכים לקבוצות של 4-5 חניכים בכל קבוצה. לכל קבוצה נחלק שטרות כסף (נספח מצורף) בשווי מיליון ש”ח. הכסף הזה הוא כסף שבבעלותם, ועליהם להחליט כמה מהכסף הם מותירים לצרכיהם האישיים, וכמה הם מקדישים בשביל הזכות לראות את ירושלים בבניינה השלם (כולל בית מקדש וכו’). ניתן לקבוצות דקה על מנת להחליט, ובסוף כל קבוצה תספר על ההחלטה שלה במשפט אחד.
שלב ד’
נציג דף מוכן מראש ועליו המשפט הבא, אותו ר’ יהודה הלוי כתב בשירו:
“יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו
יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב”
האם באמת היינו מוכנים לעזוב הכול כדי לראות את ירושלים, או שמא קל לנו לדבר כשאנחנו משחקים בכסף לא אמיתי? האם היינו מוכנים לעשות בשביל ירושלים יותר מאשר אנחנו מוכנים לעשות בשביל ממתק? אין צורך “להיכנס” בחניכים, אלא רק להעלות בפניהם את השאלה.
שלב א’
פרופסור יוסף הלוי, יהודי שהגיע לאתיופיה לראשונה לפני כ-150 שנה (בשנת 1867), פגש את יהודי אתיופיה וסיפר להם שהוא יהודי, אולם בתחילה סירבו יהודי אתיופיה להאמין, וכך הוא כותב:
סוף סוף קראו רבים יחד: “אתה הינך פלאשי (=יהודי)? פלאשי בעור לבן? צחוק תעשה לנו! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? הנמצאים גם פלאשים לבנים תחת השמש?”
אנוכי התאמצתי להגיד להם ולהבטיח על אמונתי כי כל הפלאשים היושבים בירושלים ובכל יתר ארצות תבל הם לבנים, ובעור בשרם אין הבדל ביניהם ובין יתר העמים אשר בתוכם הם יושבים.
זיכרון שם “ירושלים” אשר עלה על שפתיי על פי מקרה, הניס כרגע והרחיק מלב בני עמי הפלאשים כל ספק בדבריי. כברק בחשכת לילה האיר שם ירושלים את עיני ולבות אחיי האובדים ההם. בעיניים מלאות דמעות (דמעות גיל וגעגועי רוח) קראו כולם: “הה, האם היית גם אתה בירושלים העיר הקדושה והברוכה? הראית בעיניך את הר ציון מכלל יופי, ואת בית ה’ בית מקדשנו הבנוי לתלפיות, את ההיכל הנערץ והנשגב אשר איווה א-להי ישראל לשכון כבוד בתוכו?…” עבודה רבה הייתה לי לענות על כל שאלותיהם, והם לא נלאו לשאול ולבכות לזכר מחמודינו בימי קדם…
אנוכי הגדתי להם כי טרם שמתי לדרך פעמיי למדינת כוש (=אתיופיה), הייתי בירושלים, והודעתי להם כי העיר ההיא שהייתה בימי קדם כלילת יופי משוש כל הארץ, עתה פנה הודה, זיוה והדרה ושאייה (=שיממון) יוכת שעריה; הודעתי להם כי על המקום שעמד שם לפנים בית מקדשנו והיכל תפארתנו עומד עליו כעת בית תפילה להישמעאלים.
כשמעם הדברים האלה, התעצבו מאוד אל לבם ויבכו בדמעות שליש עד כי לא היה להם כוח עוד לבכות, וגם אנוכי בכיתי עמהם.
השם “ירושלים” בשפתיו של פרופסור יוסף הלוי הוא שגרם ליהודים להאמין לו שגם הוא יהודי, ומיד לאחר מכן הם בכו בכי מר על חורבן ירושלים. נעלה את הנקודות האלה בפני החניכים ונמשיך הלאה.
רקע קצר למדריך:
עד שנות ה-90, כדי להגיע לישראל מאתיופיה נדרש לעבור מסע רגלי מפרך לסודאן, להמתין בסודאן בתנאים קשים, ומשם להגיע לישראל בעזרת פעילי עלייה יהודים.
שלב ב’
נקריא לחניכים את הסיפור הבא:
כשהתחילו לדבר אצלנו שהולכים לירושלים צריך היה למכור הכול. העיקר שלא יראו, שלא יתחילו השכנים הלא יהודים לחשוד בנו וילשינו לשלטונות. התחלנו ללכת בלילה, הלכנו ארבעה שבועות. כולם הולכים בשקט בשקט, וכשילד בוכה, האם סותמת לו את הפה. כל זאת מפחד השלטונות ומפחד השודדים שהתקיפו את הקבוצות וגנבו מהם את כספם ואת הסוסים והחמורים. ההליכה במדבר הייתה כרוכה גם בסכנות מחיות פרא ונחשים ובסבל נורא מצמא ומרעב. ילדים מתים מצמא. האמהות נאלצות להשאיר את הילד על יד שיח ולכסות אותו בעשב ולהמשיך הלאה.
נעלה בפני החניכים את הנקודות הבאות:
יום ירושלים נקבע גם כיום לזכר הנספים בדרכם מאתיופיה לישראל. האם לאור הסיפור הקצר שלעיל אנו יכולים להבין את הקשר בין הדברים? נבקש מהחניכים להעלות נקודות שנראות להם מקשרות בין הדברים (ירושלים הייתה סמל בעיניהם, רבים מהם הקריבו את חייהם למענה ועוד).
שלב ג’
נפזר בחדר סיפורים מהנספח (אפשר להשקיע קצת יותר ולהדביק כל אחד מהם על חתיכת בריסטול), וכל חניך יחפש סיפור אחד ממנו הוא צריך לציין נקודה אחת משמעותית בהקרבה למען ההגעה לירושלים. לחילופין, אפשר לחלק לקבוצות, לכל קבוצה לתת סיפור, וכל קבוצה תגיד נקודה משמעותית. לאחר הסבב, נסכם את הפעולה.
כ-4,000 יהודים נפטרו בדרכם מאתיופיה לירושלים במהלך במסע המפרך לסודאן ובהמתנה לעלייה בתוך סודאן. עוד אלפי יהודים נפטרו בעודם ממתינים לעלייה באדיס אבבה (בירת אתיופיה) ובגונדר (עיר מרכזית באתיופיה). יום ירושלים נקבע כיום זיכרון לאותם נספים, ובמקביל לבירור יחסנו לירושלים, כדאי ללמוד ממעשיהם של אותם יהודים שהקריבו את חייהם בדרכם לירושלים, ובעזרתם להעמיק את הקשר שלנו עם העיר הקדושה. הלמידה מדרכם של גיבורים אלו, היא ההנצחה הראויה ביותר לזכרם.
כשהייתי ילד קטן, הייתי מדמיין מה קורה בישראל. הייתי יהודי בבית ספר נוצרי, והקללות כלפי היהודים גרמו לי להרגיש לא נעים. התחלתי לחשוב על הליכה לארץ ישראל. הוריי סירבו לי. הם פחדו מהצפוי בדרך. הם הרי ידעו טוב ממני מה יכול לקרות בדרך. הייתי זקוק לכסף למסע, אבל לא ביקשתי. לא אמרתי לאימא שלי שאני הולך לארץ ישראל. לא היה לי אומץ להגיד לה. ידעתי שאם אספר לה היא תבכה. הלכנו שלושה-ארבעה ימים לכיוון הבית של סבתא, שם המתנו במשך חודש עד שיגיעו מספיק אנשים ותהיה קבוצה גדולה שישתלם למורי הדרך לקחת אותנו [לסודאן]. בינתיים הגיע צבא של הממשלה לאזור. השהות במקום הפכה להיות מסוכנת, ואנחנו ברחנו ליערות. באתיופיה אסור לעבור ממקום למקום בלי אישור, באותו זמן, נוצרים ומוסלמים היו מחפשים יהודים. היינו ביער כשלושה שבועות. בלילות היינו מתגנבים לאכול. בסופו של דבר יצאנו לדרך. היינו שבעה יהודים ושני גברים מהאזור שידעו את הדרך. בהתחלה לא רצו לקחת אותי כי הייתי קטן. הלכנו מהר. הקצת היה מהיר. אני זוכר את היום הראשון שהלכתי. לא אשכח אותו לעולם. בבוקר שלמחרת לא יכולתי להזיז את השרירים שלי. הלכנו בלילה, גם בגלל השמש, וגם כדי שלא יתפסו אותנו. היה לנו אוכל יבש. במקום ללכת ישר היינו עוקפים בכל מיני דרכים כדי להגיע למקום שיש מים. כשהגענו לסודאן חשבתי שאני עולה ישר למטוס לישראל. לא ציפיתי שיכול לקחת חודש, חודשיים, שנה, שנתיים בסודאן. בינתיים היו חולים. הזקנים והילדים הקטנים לא יכלו להחזיק מעמד הרבה זמן. גם חברים שלי לא החזיקו מעמד. בסופו של דבר הגעתי לישראל.
כאשר החליט אבי לעלות לארץ ישראל הייתי בת 13. באחד הימים כינס אבא את המשפחה והודיע שיוצאים לירושלים, אבל אי אפשר להוציא את כל המשפחה יחד כדי שלא לעורר חשד אצל השכנים. לכן העביר אבא את ילדיו מהלך שלושה ימים בכל פעם, בכיוון גבול סודאן. שנה שלמה נדרשה לו כדי להעביר את כל המשפחה.
לבסוף היינו כולנו יחד והצטרפו אלינו גם הדודים והדודות. הכנו צידה לדרך שעמדה להימשך לפחות שבוע ימים. הנשים הכינו דאבו קולו, מין לחם מיובש, והגברים הכינו כמה פרוות לשכב עליהן בלילה וגם כמה נאדות מים. היינו משפחה ענייה ולא יכולנו לקנות חמורים או פרדות. כולנו היינו צריכים לעבור את כל הדרך ברגל. המאושרים בין הילדים היו אלה שהיו לרגליהם סנדלים שנעשו מצמיגים ישנים. לי לא היו נעלים והרגשתי את האבנים והקוצים כל הדרך.
ליוו אותנו מורי דרך חמושים, שגבו מחיר על כל ראש. מורי הדרך היו לרוב שודדי דרכים שלא חששו לעבור באזורים מסוכנים. אבל הדרך התמשכה. אחרי שבוע נגמר האוכל והתרוקנו נאדות המים ודווקא אז נאלצנו לעבור אזור לוהט. אחיי הקטנים ביקשו לחזור הביתה, אך אבא עודד אותם ואמר: “אתם צריכים להגיע לארץ ישראל. שם תלמדו ויצא מכם משהו”.
מרוב צמא החלו הילדים לחפור באדמה בידיהם, וכאשר הגיעו לשכבת חול רכה החלו לאכול את האדמה הלחה ולמרוח אותה על פניהם.
מורי הדרך עזבו אותנו חסרי כל בעיירה קטנה על גבול סודאן. למזלנו, נתקלנו באנשים נחמדים שנתנו לנו לאכול ולשתות. למחרת יצא אבא לחפש יהודים שיוכלו לעזור לנו, אך רק אחרי חצי שנה הצלחנו ליצור קשר עם בני עקדה שהופעלו בידי שליחים מישראל כדי לתמוך ביהודים בכסף עד שיגיע תורם לעלות. במשך הזמן הסתבר לנו שאותם פעילים נהגו להעדיף בחלוקת הכסף ובתור לעלייה את קרוביהם. שמענו שאותם פעילים אפילו לקחו נשים מבעליהן והביאו לגירושיהן, מאחר שחמדו אותן לעצמם. קשה היה לנו להאמין שיהודים עושים כך ליהודים.
זמן קצר אחרי שהגענו לסודאן, בהיותי בת 14, יצאתי לחפש עבודה. במקרה נתקלתי בסודאני עשיר שחיפש נערה לעבודות הבית. הצגתי את עצמי כמוסלמית, ומאותו יום והלאה הפכתי להיות המגהצת בביתו שהיה לי כמו בית. הסודאני גם לימד אותי להתפלל, ומדי כמה ימים, כשבאתי לביתי, היו אחיי מחטטים בשקית הניילון שהבאתי כדי למצוא שאריות מזון שלקחתי משולחן אדוני.
כאשר מלאו לי 16 שנים החליט אבי להשיא אותי מתוך חשש שאחד הסודאנים יחמוד אותי. אבי בחר בשבילי בחתן יהודי צעיר. קיבלתי את הדין, וזמן קצר אחרי החתונה כבר הייתי בהיריון. הסודאני הורה לי מיד להפסיק לעבוד, אבל המשיך לשלם לי משכורת.
את חג הפסח האחרון חגגו בהרגשה שהנה הגאולה קרבה. הלא היינו במחנה יותר משלוש שנים, ולפי כל החישובים הגיע תורנו לעלות. למחרת החג, כאשר כולם עמלו בהכנת הלחם הראשון אחרי חג המצות, ילדתי את בני. כנהוג אצלנו, אמי יילדה אותי והראתה לי איך לטפל בתינוק. אבל כבר למחררת הודיעו לנו להתכונן ליציאה ביום שני הקרוב. התינוק יהיה אז בן חמישה ימים ולא ידעתי איך אשא אותו. אמי הרגיעה אותי והכינה לי תיק עשוי בד…
כאשר החליטו יהודי העיירה שלנו, שירה, לצאת לסודאן בדרך לישראל נשארתי בביתי עם שלוש בנותיי ואמי המשותקת בחצי גופה התחתון. המי הזקנה אמרה לי: “צאי לדרך עם הבנות ושאר האנשים והניחי לי למות כאן. אני כבר זקנה ואמות בקרוב, וטוב לי למות כאן ולא במקום אחר”.
רציתי להגיע לירושלים כמו כל יהודי אתיופיה. גם למען בנותיי וגם למען עצמי, אך לא הייתי מוכנה להשאיר את אמי מאחור. לכן קשרתי את אמי לגבי, כמו שקושרים תינוק, ויצאתי לדרך. ידעתי שיהיה לי קשה לשאת אותה על גבי אך לא הייתה לי ברירה. שאר היהודים כבר יצאו ולא היה איתנו גבר שיוכל להגן עלינו. רק האמונה בא-לוהים עזרה לנו להמשיך. מדי שעה עשינו הפסקה כדי להוריד מהגב את המשא הכבד והאהוב. בכל הפסקה חזרהאמי וביקשה שנשאיר אותה במקום ונמשיך לבדנו. ביום השני כבר היו הרצועות שעל גבי ספוגות בדם, אבל המשכתי בדרך. הלכנו שלושה שבועות עד שהגענו להומרה, עיר בגבול אתיופיה וסודטן. שכרנו חדר במלון בעיר, חדר קטן ובו מיטה גדולה אחת וכיסא. בחצר היה בור לשירותים. מחיר החדר היה 3 ביר, השווים דולר וחצי, לכל לילה. פגשתי שם יהודים מהסביבה שלנו, חלקם קרובי משפחה, ואלה הפנו אותנו לאחד ממבריחי הגבול הידועים. בקפלי שמלתי תפרתי את מעט הכסף שחסכתי ועתה הגיע הזמן להשתמש בו. יצאתי לשוק של הומרה שהיה מלא אדם ונשמע בו בליל שפות – אמהרית טיגרית וערבית. בפעם הראשונה ראיתי סודאנים, שחורים וגבוהים ועיניהים מפחידות. בבית אבן בן שתי קומות באחת הסימטאות הייתה הכתובת המבוקשת. בכניסה לבניין היו שולחנות נמוכים. גברים שיחקו שש תש, שתו ערק ועישנו נרגילות. מאחורי הבר עמדה אישה שהפנתה אותי לקומה השנייה. דפקתי בדלת ונכנסתי לחדר מרוהט כחדר במלון זול. על המיטה ישב גבר שאף לא קם, והציע לי לשבת. הצגתי את בקשתי לעבור את הגבול עם אמי ושלוש בנותיי. המבריח נקב בסכום הכסף והבטיח לבוא למלון עוד באותו ערב.
בערב הופיע המבריח, אך לפתי הבחין באמי שאיננה זזה ממקומה. “מה יש לזקנה?” שאל.
“היא משותקת”, עניתי, “אבל אני נושאת אותה על גבי כתינוקת. עשיתי כך את הדרך משירה עד כאן, מהלך שלושה שבועות”.
המבריח קם ממקומו, התנצל שלא יוכל לקחת אותנו והלך. ניסיונותיי למצוא מבריח אחר עלו בתוהו. אף אחד לא היה מוכן להסתכן. נשארנו בהומרה. מדי כמה ימים פגשנו קרובי משפחה שהיו בדרכם לסודאן וביקשנו להודיע לקרובינו שכבר יצאו שלא ידאגו, כי גם אנחנו נגיע בקרב לארץ הקודש. בכל ערב חזרה אמי וביקשה שנשאיר אותה ונצא לדרך, אבל אני חזרתי שוב ושוב על אותן המילים: “אימא, אני אוהבת אותך”.
אחרי שלושה חודשים נפטרה אמי. ידעתי שאין בית קברות יהודי בהומרה ולכן קניתי בשוק מעדר. קשרתי את אמי לגבי בפעם האחרונה ונשאתי אותה אל מחוץ לעיר. בנותיי צעדו אתי ועזרו לי לחפור את הבור. בשקט קברנו את אמי. בנותיי אספו אנים והניחו אותן על הקבר. ללא תפילה. ללא ברכות. שקטות עמדנו על קבר האישה הזקנה ובכינו.
למחרת פגשנו קרובי משפחה וסיפרנו להם על מות אמי. בלי לשבת שבעה הצטרפנו אל הקרובים בדרכם לסודאן. במחנות הפליטים פגשנו אלפי יהודים וכל יום הצטרפו עוד יהודים.
עזבנו את ביתנו באזזזו שליד העיר גונדר. היינו אז בזמן ההכנות לפסח, וכבר שמענו שכל המשפחה תתכנס לחג. אבל באחד הימים הודיע אבא לפתע שאנחנו יוצאים לסודאן, בדרך לירושלים.
יצאנו בלילה כדי שהשכנים לא יבחינו בנו. הובילו אותנו שלושה מדריכים שקיבלו כסף כדי להראות לנו את הדרך. תמיד הלכנו בלילה והתחבאנו ביום, מפני שהממשלה אסרה לברוח מאתיופיה לסודאן, אבל לא זה היה הדבר הנורא. מבהיל היה כאשר התנפלו עלינו שודדים. הם היו מפחידים, עיניהם נצצו באור הירח והירויות שירו הרעישו את הלילה. פעמיים התנפלו עלינו ונאלצנו לשלם להם כמעט את כל הכסף שהוריי תפרו בתוך בגדינו. אך האסון הגדול ביותר קרה בלילה חשוף אחד, כאשר המדריכים הביאו אותנו ליער אפל ואמרו שעלינו להתכונן לירידה תלולה, אשר תסכן אותנו בנפילה ובפציעה. אבי נשא על גבו את שני אחיי הקטנים, ואת אחותי מנלה בת החמש נתן בידי המדריך שהוביל אותנו. הדרך הייתה אמנם קשה, אך דווקא הנפילות שעשעו אותנו. האסון ציפה לנו למטה.
כאשר הגענו למטה התברר שאחותנו נעלמה. המדריך אמר שאינו יודע היכן היא. חיפשנו אותה כל הלילה והמדריך עם אנשיו חיפשו אותה גם ביום. בלילה הבא חיפשנו אותה שוב וקראנו בשמה, אך היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אבא רצה להישאר ולברר מה עלה בגורל הילדה, אך סבתא וגם סבתא רבא אמרו שאין דרך חזרה.
לבסוף המשכנו ללכת בלי אחותי. אחרי שבועיים הגענו לסודאן. בדרך נטשו אותנו המדריכים ונשארנו ללא מזון ומים, אבל בסופו של דבר הצלחנו להגיע. בסודאן נדהמתי מגודל המחנה בו חיינו. היו שם עשרות אלפי אנשים וכולם חיו האחד בתוך השני. רבים מתו, במיוחד ילדים, אבל לנו במשפחה לא קרה אסון נוסף. רק אובדן אחותי המשיך להשרות עלינו אווירה קשה, והעצבות סירבה לעזוב את ביתנו הזמני.
בסופו של דבר הגענו לישראל רק אני ואחי, כששאר משפחתי נשארת הרחק בסודאן. כשנחתנו הודיע מישהו באמהרית “אנקוואן דהנה מטצ’ו” – ברוכים הבאים. היינו עייפים, אבל כאשר אחד האנשים החל למחוא כפיים הצטרפנו כולנו אליו. שכני נשק לי ונסחפתי בשמחה הכללית, אבל כעבור רגע הזכרתי באמי ובאחיי הקטנים וראשי היה שוב בסודאן. לא הרגשתי בכך, אבל דמעות זלגו מכיניי. הגענו ארצה, לירושלים, אבל ללא שמחה. אנחנו כל כך זרים כאן בלי הורינו.
למזלנו הרע, חורף 1983 היה גשום וארוך, אך למרות המבול שירד והסכנה של גאות נהרות או מפולות סלעים ואדמה, אנשים המשיכו להגיע למחנות הפליטים בסודאן ולהצטופף באותם אוהלים. בשל תנאי סניטציה קשים, חלו במחלות זיהומיות כמו דיזנטריה, מלריה ועוד, ורבים מצאו את מותם. לא תמיד היה אפשר להשיג טיפול רפואי, וגם כאשר אפשר היה – אנשים נמנעו מלחפשו. המוות היכה ביושבי המחנות ללא רחם. היה חשש גדול מפני הסודנים ומפני הלא יהודים שגילו עניים בעלייה והיוו מוקד סכנה. ארגון הסיוע הגדול ביותר היה הצלב האדום שנתן מענה מינימלי קיומי. סיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית כלשהי וקמח כדי להתמודד עם הרעב. אבל הקמע שחולק היה גם הגורם הראשון והמשמעותי ביותר שגרם להמוני בני אדם לסיים את חייהם. מרגע אריזתו ועד שהגיע אל הנזקקים, נרטב הקמח והתייבש, טולטל בדרכים בתנאים לא תנאים, אוחסן בתנאי לחות וחום, מכאן שכשחולק היה באיכות ירודה, מתולע, וסיכן את חיי המשתמשים בו. אך למרות הכול הוא חולק לנזקקים, ואלה, שלא יכלו להיות בררנים, ניסו לנקותו ולהכין ממנו מטעמים.
מאז ומתמיד קבורת המתים שלנו הייתה בעיה קשה ומסובכת בגלל ההקפדה על טומאה וטהרה. בארץ זר בעיה זו הסתבכה שבעתיים. רק היהודים, שנדרשו להסתיר את דתם בארץ עוינת, נשארו ללא פתרון הגיוני לקבורה. בצוק העתים קברנו את מתינו בלילה, בסתר, בקרבת כנסיות הנוצרים, וקיווינו שא-להים יסלח לנו. כל מי שהיה בתקופת המוות באום רקובה סיפר לי מה שכבר ידעתי, שקברו מהבוקר עד הלילה, לפעמים לא הספיקו לקבור את כולם, וגופות נותרו גם למחרת היום. במבט לאחור, נדמה שהיה קל יותר למות מאשר להישאר בחיים. המוות לא הבדיל בין חזקים לחלשים, בין מבוגרים לצעירים.
כאשר הייתי בן 11 התחלנו את מסענו לארץ, דרך סודאן. המסע נמשך ימים ולילות רבים. במהלך המסע אלו לנו המזון והשתייה, בעקבות זאת הרבה אנשים חלו ומתו. כעבור מספר חודשים הגענו לסודאן.
אחותי הקטנה הייתה בת 3. היא חלתה מהתנאים הקשים בסודאן ונפטרה שם. בתוך סודאן מתו הרבה אנשים ולא היה יום שלא הייתה בו לוויה. לצערנו, האנשים לא נקברו כהלכה.