תעוזת זהות:

תאריך לידה : כ”א בשבט תרע”ג (1913)

תאריך פטירה: י”ט בכסלו תשנ”ו (1996)

שנת עלייה: כ’ בתמוז תר”צ (1930) מקבל אשרת עלייה + כרטיס נסיעה מהרב קוק.

“בית גידולו”: העיירה קורצ’ה שברוסיה הלבנה.

הוריו: אביו- הרב פתחי’ה רב העיירה. אמו – רחל, אשה משכילה דוברת שפות, מסופר שבני העיירה היו נעזרים רבות בחכמתה.

עיסוקו העיקרי: ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה

                   ראש מרכז ישיבות בני עקיבא 

קווים כלליים לדמותו: גדול ברוח ובתורה. חי באופן אמיתי ומלא את ערכי התורה והעבודה, אישיות מחנכת דגולה ומוערצת.

הקשר לבנ”ע : הדריך בסניף בנ”ע בירושלים ולאחר תקופה קצרה הפך למרכז. ארגן סניפים רבים, כתב את המנון התנועה, ארגן פעילויות ארציות כתב חוברות הדרכה לחניכים ומדריכים והיה לדמות מופת מאז ולעולם.

קצת בהרחבה על האיש…

הרב נריה נולד לר’ פתחיה ורחל מנקין. כבר מינקותו ספג את ריח התורה שכן אביו היה רב העיירה קורצ’ה שברוסיה הלבנה והיה אישיות גדולה ומוערצת גם על בנו. הרב פתחיה היה יושב עם בנו ולומד לאחר שסיים את מחויבויותיו והיה משנן לו שצריך ללמוד תורה לפחות עד גיל עשרים – אם לא יותר.

לאחר שלמד ב”חדר” עד גיל מצוות, נסע משה צבי ללמוד בישיבת מינסק במפוארת. כשרונו בלימוד הורגש עד מהרה והוא נחשב לאחד התלמידים המצטיינים, אך משה – צבי לא הסתפק בלימוד התורה בגלות: נפשו כמהה לא”י, ארץ הקודש.

והנה, בשנת תר”צ (1930), נודע לו שיוכל לעלות ארצה באמצעות אשרת נסיעה מיוחדת לתלמידי – ישיבות. מיד כתב מכתב אל הרב קוק והוסיף לו כמה דברי תורה מפרי עטו. דבריו הרשימו מאוד את הרב קוק וכעבור תקופה קצרה קיבל ממנו אשרת עליה וכרטיס נסיעה.

כאשר הגיע בכ’ תמוז ארצה, שם פעמיו ישירות לביתו של הרב קוק שקלט אותו באהדה והכניסו לחוג הישיבה.

שנותיו בישיבה היו שנים משמעויות בעיצוב דרכו בחיים ושנים מאוחר יותר יספר: “בא”י, בישיבת הרב למדתי להעמיד במרכז חיי את היהדות הציבורית, הלאומית. למדתי שכל אדם מחויב לחשוב על עם ישראל, לדאוג לעמ”י, לראות את עצמו ערב לעמ”י.”

תחושות אלו, הניעו את משה צבי שכונה “נריה” בפי חבריו, להצטרף אל סניף בנ”ע בירושלים ומאז הקשר עם בנ”ע לא פסק עד יומו האחרון. החל בכתיבת ההמנון ועד ריכוז סניפים, ארגון פעילויות וקשר שוטף עם חניכים.

“לרבי עקיבא, היו לפי האגדה, 24,000 תלמידים. תמיד חשבתי שזו מן הפלגה של אגדות… שהרי אין אדם יכול בשנות חייו בעולם הזה להעמיד באמת רבבות תלמידים, פשוטו כמשמעו. והנה, איתנו בימינו, ישנו איש שיש לו ממש כפשוטו – רבבות תלמידים חיים וקיימים ונוהגים כבוד זה בזה”
(מתוך דברים שכתב עליו אורי אליצור)

באחד מסמינריוני המדריכים בשנת תרצ”ט, החליט הרב נריה שאין אפשרות למנוע את הסחף של הנוער הדתי אל עבר החילוניות ללא מוסד חינוכי “משלנו”. וכך נוסד הרעיון, והוקמה מתוך קשיים, ישיבת בנ”ע “כפר הרא”ה” שהתחילה מישיבה קטנה עם 13 תלמידים והלכה ושגשגה והייתה לאם הישיבות.

מישיבות אלה צמחו ועלו רבבות תלמידים ותלמידות, חניכים וחניכות, שהגשימו וממשיכים להגשים את חזונו של הרב נריה זצ”ל ושל רבו- הרב קוק זצ”ל.

רבות סופר על הרב נריה – המחנך, ראש הישיבה, הדמות – האדם שדאג לכל תלמידיו לפרטים הקטנים ביותר, הכניס רוח חיות ושמחה לכל דבר שעשה ויצק תוכן של אמונה ובטחון אמיתיים.

דבריו האחרונים…

דבריו האחרונים שאמר על ערש דווי, כשהמחלה האיומה כבר כמעט הכריעה אותו, יכולים אולי להוות סיכום וגם מעין צוואה לדמותו הייחודית והמיוחדת:

“תנו לי קצת עירוי דם לנפשי לחזק אותה

ולחזק את תלמידי.

אני מבקש!

קדושה – אני מבקש.

קודש הקודשים – אני מבקש.

תנו לי קדושת ארץ ישראל.

תנו לי קדושת אהבת ישראל.

לא סתם דיבורים

תנו לי הרגשת קדושת א”י!

ואז קרא כמה פעמים בקול גדול:

“שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”

וסיים במילים:

נוציא את כולנו ונתקדש כולנו.

ונדם”.

יהי זכרו ברוך!