איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעולה ממערך
קומונריותלאחר שהבנו מהו חלום והתחברנו למהותו ולכוחו של החלום ברוח ובמעשה, בפעולה זו נחשוב על חלומות שהתגשמו בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הלאומיים ונבין מהם המאפיינים של חלומות שהצליחו להתגשם ומה נדרש מהאדם החולם כדי שיצליח להגשים את חלומותיו.
מהלך הפעולה:
פתיחה
שחקו משחק: הציבו כיסאות במעגל. על החברים לעמוד מאחורי הכיסא ולהחזיק אותו חצי באוויר במעגל. כאשר אחד המדריכים אומר “מי”, החברים צריכים לקפוץ ימינה ולאחוז בכיסא שמימינם בלי שהוא ייפול. “מה” – קפיצה לשמאל, ו”מו” – עזיבת הכיסא, סיבוב במקום ואחיזה בכיסא בלי שייפול. החברים שהכיסאות שלהם נופלים יוצאים מהמשחק. המטרה היא להיות האחרון שאוחז בכיסא בלי שנפל.
אופציה למשחק אחר: ‘ים–יבשה’.
רציונל: לחלומות שהוגשמו במציאות יש חוקיות מסוימת.
שלב א
חלקו את החברים לזוגות. כל זוג יקבל דף ובו קטעים שכתובים בהם פרטים על חלומות שהתגשמו. בקשו מכל זוג לדון ולזהות מהו המאפיין העיקרי שיש בקטע שאפשר לחלום להתגשם (נספח 1).
חזרו למליאה ובקשו מכל זוג לשתף במאפיין שמצאו.
שלב ב
שחקו ‘הגדרות’: כל החברים עומדים בשורה ועוצמים את העיניים. אתם תקריאו הגדרות של דברים שאנשים מוכנים לעשות למען החלומות שלהם (בלי להסתכל על החברים), וכל מי שמזדהה עם ההגדרה יתקדם צעד אחד קדימה (נספח 2).
לאחר המשחק שאלו את החברים מי מוכן לשתף בהגדרה אחת שהזדהה עימה ולמה הוא מוכן לעשות אותה למען החלום שלו.
שלב ג
קראו יחד קטע של הרב ריסקין (נספח 3).
דונו בשאלות העולות מן הקטע:
איזו עמדת נפש הרב ריסקין מבקש מנכדיו לאמץ כדי להגשים חלומות?
מהם המאפיינים של החלום שמתגשם לפי הרב ריסקין?
סיכום
לכל החלומות שהוגשמו יש כמה מאפיינים זהים, וכדי להצליח להגשים את החלומות שלנו אנו צריכים להשתמש בהם. המאפיינים הללו כוללים את הגמישות שלנו להתאים את החלום למציאות, חלום גדול, חבורה טובה שתעזור לנו להגשים את החלום, אמונה בצדקת הדרך, תוכנית פעולה ואורך רוח. לאדם החולם יש עמדת נפש שאינה מוכנה לוותר על החלום, והוא מוכן להקריב ולעשות הרבה למענו. האדם החולם משמש גשר בין החלום בשמיים לבין המציאות שבארץ, והפער הזה מבחינתו הוא דבר שאפשר לעמוד בו; אפשר להצליח לקרב שמיים לארץ.
נספחים:
נספח 1
כרטיסייה 1
בני עקיבא
בשלהי שנת תרפ”ח החליט יחיאל אליאש שהגיע הזמן להגשים את חלומו ולהקים תנועת נוער דתית- לאומית, ופנה לחברי הברית העולמית לתורה ועבודה, ובהם שלמה זלמן שרגאי ואברהם קסטנבוים (חבר בוועד הפועל המזרחי). קסטנבוים הוא שהציע את השם ‘בני עקיבא’. השם התקבל, ורעיון הקמת התנועה עבר לוועד הפועל של המזרחי, אולם כאן נתקל אליאש בקשיים רבים: רבים מחבריו קראו לו ‘בעל החלומות’ ולא האמינו באפשרות להקים תנועה כזו, ובישיבה ארוכה של הוועד הפועל הוחלט שלא לתת יד בדבר משום שאין מנהיג מתאים ותנועת נוער עלולה לתת פתחון פה ל’מורדים’.
אליאש החליט שלא לוותר, ולהקים את התנועה בעצמו. היחיד שתמך בו היה ד”ר עקיבא ארנסט סימון, חבר הוועד, והוא אף עזר לאליאש בדרכו החינוכית כאשר החליט בכל זאת להקים את התנועה.
ביום רביעי, כ”ד באדר א’ תרפ”ט (1929), התכנסו החברים הראשונים של בני עקיבא לפעילות הראשונה בירושלים. במהלך החודשים הבאים הגיעו לפעילויות התנועה עוד ועוד חניכים, הוקמו סניפים, ובני עקיבא ביססה את עצמה ופרחה. נדמה היה שהכול צועד בכיוון הנכון, ובשלב הזה החליט אליאש שהגיע הזמן להקים גרעין שישמש מורה דרך לחברי הארגון כיצד להגשים את הרעיון הלכה למעשה.
כרטיסייה 2
כנפיים של קרמבו
תנועת ‘כנפיים של קרמבו’ התחילה מנערה קטנה ששמה עדי אלטשולר, שהחלה להתנדב בבית של השכנים שנולד להם ילד עם שיתוק מוחין ששמו כפיר, שהיה לימים החניך הראשון בתנועה. עם השנים הקשר בין השניים הלך והעמיק, ועדי החלה להבין שכפיר לא יתפתח כמו שהיא תתפתח והוא לא ילך לצבא, והוא יהיה בודד וירגיש שמרחמים עליו ולעיתים אף יזלזלו בו. מתוך המחשבה הזו החליטה עדי להקים מסגרת חברתית שבה יכולים להשתלב לא רק ילדים ‘רגילים’, ועברה עם חבר מהשכבה, עודד אורלב, בין הבתים של חברים של כפיר כדי להכיר את החניכים ואת סביבת החיים שלהם ולהצמיד חניכים לחונכים. אבא של עדי נעזר בחברים כדי לממן הסעות לילדים, ואז נפגשו כולם למסיבת פתיחה.
עדי מספרת: “היינו שלושים ילדים, אני ועודד העברנו את הפעולות, הסכמנו לצרף את כולם, לא משנה איזו מגבלה הייתה להם. רצינו שכאן יהיה מקום לכולם. לא הייתה לנו ממש אסטרטגיה. הכול היה נורא פשוט”. מסניף אחד בהוד השרון צמחו ניצנים במקומות אחרים. הורים היו מתקשרים לעדי ומבקשים לפתוח סניף ליד הבית. עם הזמן גם מועצות מקומיות החלו לתמוך בתנועה. היום החונכים עוברים הכשרות מקצועיות, וחלק מהחניכים הפכו לחונכים בעצמם. עדי מודעת מאוד לצרכים המיוחדים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שתנועה כזו מאפשרת להם כמה שעות שבועיות של שלווה.
כרטיסייה 3
דוד בן-גוריון והפרחת השממה
ב-14 בדצמבר 1953 הגיע ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון עם רעייתו פולה לשדה בוקר, והחליט להשתקע שם אחרי שהתפטר מתפקידו. את הגעתו לשדה בוקר בחר בן-גוריון לציין ביומן הכיס שלו באופן קצר ותכליתי: “יצאתי בבוקר לשדה בוקר”. החזון של ראש הממשלה הראשון לגבי הנגב היה לראות את הנגב פורח ומשגשג, ושיתגוררו שם חמישה מיליון יהודים. הוא ראה פוטנציאל רב בשטח האדמה החרב, שנחשב לא מתאים להתיישבות, והציב חזון מרחיק לכת בנוגע אליו, שנשמע לבני זמנו מדע בדיוני ממש: התפלת מים, חשמל סולארי, חקלאות מדברית ועוד.
בן-גוריון האמין שמימוש הפוטנציאל שבנגב לא רק יסייע למדינה כי אם “יביא ברכה לכל המין האנושי”, וביקש להציב את ישראל בחזית המלחמה במדבור, גורם מוביל בסיוע למדינות מתפתחות. החזון הזה לווה כדרכו גם בדרך: מאות רבות של פגישות עם אנשי מדע ורוח, מהנדסים ומורים מהארץ ומחו”ל. כיום, מהמרחק כשאנו מסתכלים על החלומות של בן-גוריון על הנגב, אפשר לראות שחלק מהם התגשמו, ואכן יש בנגב חקלאות, אוניברסיטה, יישובים והיי-טק, והוא לא שומם כשהיה בעבר.
כרטיסייה 4
הרצל
בנימין זאב תאודור הרצל נולד ב-1860 בהונגריה למשפחה יהודית אמידה בעלת שורשים דתיים. הוא גדל בבית הסמוך לבית הכנסת הגדול של קהילת בודפשט, שבו נהג אביו להתפלל. הרצל התחנך בבית ספר יהודי חילוני, ואחר כך בגימנסיה ציבורית, אך עזב אותה בגלל אווירה אנטישמית.
בשנת 1896 הוציא לאור את ספרו ‘מדינת היהודים’, שהציע פתרון מעשי לבעיית היהודים.
הספר זכה לתגובות מגוונות, ורבים התנגדו לו מכיוון שלא האמינו שסופר ועיתונאי יוכל להביא לשינוי אמיתי כלשהו במדיניות הבין-לאומית. כדי לממש את חזונו החל הרצל בפעילות דיפלומטית נרחבת בקרב היהודים, אך בעיקר אצל מנהיגי מדינות וארגונים יהודיים כמו חובבי ציון והבונד. שנה וחצי לאחר מכן, עקב ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, והקונגרס היה למסד של כל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית. על קונגרס זה כתב הרצל ביומנו: “אם הייתי מסכם את קונגרס באזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכול היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכול יסכימו”.
הרצל האמין בפעולות מעשיות שיביאו את עם ישראל לציון, שהיא המקום שאנו יושבים בו היום בזכות אבותינו. הוא כינה מדינה זו ‘מדינת היהודים’.
נספח 2
נספח 3
“המסר המסכם של הסיפורים הללו, המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר לנכדיי האהובים, הם לעולם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם. ודאגו שלחלומכם תתלווה תכנית פעולה שתאפשר את הגשמתו. חשוב מכל, קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל סבא, בחלומה של כנסת ישראל. עגנו אותו בהיסטוריה של עמנו הנצחי.
יהי חלומכם סולם בין שמיים לארץ, גשר בין רוח וחומר, חלום המקדש את כל צדדיו של העולם הגשמי שאנו חיים בו.
קשרו את חלומכם לחלומו של א-לוהים, לחלומו הטוב על בני האדם. הושיטו יד לתקן את העולם הזה, לעשותו לעולם שכל פינה ופינה בו היא מקום ראוי לשכינה לשרות בו. אל תתפללו לה’ שיקל את חייכם; התפללו אליו שייתן לכם חוסן, אומץ ואמונה להיות בידיו כלי לתיקון עולם.
אמצו את חזון הנביאים וראו בו את חזונכם העילאי, וראו במצוות התורה מצע ותוכנית פעולה להגשמתו.
זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה’ ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי; ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי, יש לו סיכוי להשיג את הבלתי ייאמן […]
רבים אומרים שמי שרואה מאמין. אני סבור שמי שמאמין – גם רואה […]
ותחזינו עינינו בשובך לציון”.
(הרב שלמה ריסקין, ‘ציוני דרך’)