איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
שואלים את החניכים לאן הם היו לוקחים את נשיא ארה”ב במהלך ביקורו בארץ (בתקווה שיענו שייקחו אותו לירושלים, לכותל וכו)
נחלק לחניכים את השיר “הנה אני בא” של הדג נחש ( נספח 1)
נפתח דיון: למה בשיר הוא חוזר לירושלים?
נקרא עם החניכים את הקטע של אבי אברומיץ ”עיר הבירה שלי תל אביב”( נספח 2)
נתחלק לשתי קבוצות ונערוך דיבייט על איזו עיר צריכה להיות עיר הבירה של מדינת ישראל – קבוצה אחת תהיה בעד תל אביב והקבוצה השנייה בעד ירושלים
נספר לחניכים על ההחלטה של דוד בן גוריון להעביר את הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים ועל המשפט ”יש ירושלים בלי מדינה איו מדינה בלי ירושלים” (מדריך יקר! ממליצים לך לחפש ולקרוא על כך לפני הפעולה )
נסכם עם החניכים על כך שירושלים היא העיר הנצחית שלנו
הנה אני בא…
ירושלים, עיר שווה פיצוץ
הולך במדרחוב מרגיש כמו קיבוץ גלויות
אלף תרבויות, לכל אחד יש אח ותשע אחיות
ערבים בסדר חרדים בחדר
וכולם פה קולטים את אלוהים – בתדר
אחרי טדי ירושלים דעכה מהר
מיום ליום תל אביב נצצה יותר
חברים עזבו או התקרבו לבורא שמיים
אפור, משעמם, אין ים
מחשבות על עזיבה
שלוש שנים לקח לי לקבל ת’החלטה
אורז ת’חפצים לתוך המזוודה
מהכפר לעיר בכיוון הירידה
תל אביב – הנה אני בא
אני מגיע – הנה אני בא
באתי להזיע – הנה אני בא
כי את היחידה אני נשבע
יצאתי לכיוון מישור החוף
איזה שוק אני עומד לחטוף
ועכשיו כשאני בתל אביב סוף סוף
משתלב עם הנוף, הכל טרי וזה טוב
אחרי שנתיים של סדום ועמורה
לא מזהה את עצמי במראה
מכיר, מתערב, מתמזג, מסתחבק עם
כל הבעלים של הדיסקוטקים
עכשיו כשאני IN, מבין, זה לא נוצץ
כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ
כל היום מתבזבז על שלום, שלום
השכירות הון הלחות ושגעון
ואז נפל האסימון,
גן עדן היה לי בידיים
מחשבות על עזיבה
שלוש שנים לקח לי לקבל ת’החלטה
אורז ת’חטאים בתוך המזוודה
מהעיר לכפר לכיוון
ירושלים – הנה אני בא
חוזר אליך – הנה אני בא
אל חומותיך – הנה אני בא
כי את היחידה אני נשבע
חזרתי לירושלים, פה החומוס טוב זה בדוק
תן לי רוגע, תן לי שקט, לא יזיק איזה פיהוק
מתי פעם אחרונה שמתי איזה פתק בכותל, השקעתי באוכל,
עשיתי חברים חדשים,
העיר הזאת תחזיר לי ת’שליטה בחיים
נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים
ננשום קצת אויר הרים צלול כיין
יאללה בית”ר, יאללה חיים בכפר!
העיקר להיות מאושר
הנה אני בא…
תל אביב – הנה אני בא
אני מגיע – הנה אני בא
באתי להזיע – הנה אני בא
כי את היחידה אני נשבע
הוויכוחים על עתידה של ירושלים, ששוב עלו לכותרות השבוע בעקבות פגישת אובמה ונתניהו, צצים מעל פני השטח מדי כמה חודשים. כל יוזמה מדינית חדשה, פסגה דיפלומטית או מפגש בכירים בדרג כזה או אחר, מחזיר את הדיון בסוגיה הישראלית-פלסטינית אל שאלת מיליון הדולר: מה יהיה עם ירושלים?
בדיון הזה תמיד חוזרים על אותם דברים – אותן שורות, אותן נימוקים. “בירת ישראל לנצח נצחים”, אהב לומר רה”מ לשעבר, אריאל שרון. “בירתנו הנצחית לעולמי עד”, מצהיר רה”מ נתניהו היום בפני כל דורש, עד שנדמה שמדובר באקסיומה שהונחתה עלינו משמיים. אך האם ירושלים אכן ראויה לתואר עיר הבירה האמיתית שלנו? האם רוב העם באמת מחובר אל “עיר הנצח-שלנו-לדורי-דורות-נגעתי-באדום”?
נדמה לי שמישהו צריך לשים את הדברים על השולחן: כבר הרבה זמן שירושלים היא בעיקר שם גדול ומפוצץ, כותרת ראשית מעולה למאמרים מימין, מרכיב הכרחי בכל נאום מדיני באשר הוא, אך לא הרבה מעבר. פרט להיותה שריד ארכיוני וסמל היסטורי יהודי-דתי בעיקרו, ירושלים היא היום בירה בזמן עבר. גבירותיי ורבותיי, אני מצהיר בזאת חגיגית: עיר הבירה שלי היא תל אביב.
נכון, ירושלים היא העיר הכי גדולה בישראל. אלא שבקצב ההגירה השלילית ממנה, לא בטוח שהיא תישאר העיר היהודית הכי גדולה. רק אתמול פורסם כי בעוד 26 שנים בלבד – לא בדיוק נצח בשום קנה מידה – מחצית מתושבי הבירה שלנו צפויים להיות ערבים. עדיין “בירת העם היהודי” לעולמי עד?
עיר בירה אמורה לרכז את מרבית מוסדות השלטון המרכזיים, מתוך רצון לקרב את השלטון לעם ואת העם לשלטון. אז עם יד על הלב – כמה מכם ביקרו אי פעם בכנסת, בית המחוקקים שלנו? כמה מכם באמת חזו מקרוב בעבודת המליאה, התארחו בבית הנשיא או אפילו קפצו לביקור בבית המשפט העליון? מבטיח לכם שלא הרבה, ובטח שלא הרבה פעמים. עכשיו רק דמיינו את משכן הכנסת בתל אביב. עם שיווק נכון וצעיר, כפי שיודעים לעשות כאן, במקום מוסד מיושן וארכאי, צעירים עוד יחלמו להיות ח”כים.
אבל עזבו רגע את הנתונים והעובדות היבשות – כל ילד יודע שבתל אביב פשוט הרבה יותר מעניין. צעירים מירושלים הודו בכך בפה מלא בפני ראש העירייה שלהם, בכתבת חדשות 2 בשבת. חיי הלילה בעיר העברית הראשונה הפכו בשנים האחרונות לשם דבר לא רק בביצה הלבנטינית שלנו, אלא בעולם כולו. תל אביב מהווה את המרכז התרבותי והכלכלי הגדול של ישראל, ובעוד מעמדה הבינלאומי של ירושלים הולך ונשחק, מעמדה של תל אביב רק מתחזק.
אין כאן שום ויכוח: העיר הזאת שייכת לנו, היא מעוצבת בדמותנו והיא מי שאנחנו – היום, לא לפני עשרות שנים. להבדיל מהבירה הפרה-היסטורית הנוכחית, המורמת מעם, תל אביב שלי מייצגת את הציונות האמיתית, הנוכחית, הרלוונטית והבועטת. היא מציגה התחדשות תרבותית, פלורליזם, קידמה ופתיחות, אל מול הסגירות החרדית והכפייה הדתית שמבצבצת לה תחת כל אבן ירושלמית.
אני אוהב את ירושלים. נוף ההרים שלה יפהפה בעיניי, אתריה העתיקים נפלאים, ורחובותיה וסמטאותיה לא פחות מקסומים. אני גם מעריך מאוד את המורשת שלה, ומכיר בחשיבותה ההיסטורית עבור העם הזה. אלא שאין לכך קשר לשאלה האם עליה להמשיך ולשמש כעיר הבירה שלנו או לא. הגיע הזמן להתקדם הלאה, להפנים את רוח התקופה ולהחליט בהתאם. דווקא ביום ירושלים מתבקש לומר זאת – הבירה האמיתית של ישראל צריכה להיות תל אביב. עיר בלי הפסקה, למדינה בלי הפסקה.