איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערך
השבוע נציין את עלייתו לגנזי מרומים של הרב אברהם צוקרמן, שהיה מגדולי רבניה של בני עקיבא ושל הציונות הדתית. הרב צוקרמן היה ידוע בראייתו הלאומית ובהתייחסותו המתמדת לצורכי הדור והשעה. מתוך דברים שנאמרו עליו וקטעים נוספים נרצה לטעת גם בנו את התכונות הללו, להפנים את המבט הלאומי שדיברנו עליו ולתת לו ביטוי מעשי בהתגייסות לצרכים האקטואליים במדינת ישראל של היום.
הרב מאיר צוקרמן, בנו של הרב, מספר על אב שהיה עסוק בעשייה. הרב צוקרמן היה מתנייד בתחבורה ציבורית ומגיע ל’נתיב מאיר’, למירון, לנחלים, לשדה יעקב ועוד. “הוא היה שותף מלא בהקמה של המוסדות הללו. החל מקשר עם הרשות המקומית, המשך בקשר עם אנשי המקום, גיוס תלמידים ומשאבים ועוד. כפר הרא”ה הייתה באמת אם ישיבות בני עקיבא, כי היא הקימה את הישיבות הבאות. ככל שהתבגרנו שמחנו בעשייה הציבורית שלו, אבל אני לא מרגיש שזה בא על חשבוננו. למדנו ממנו הרבה. הוא דרש מעצמו הרבה יותר מהאחרים. תמיד היה זה שאכל את הגבינה היבשה והלחם הישן בבית, כי ‘אוכל לא זורקים’. הוא תמיד הסתפק במועט, היה מאוד מסודר וניצל את הזמן. גדלנו עם אבא שלמד הרבה, ומצד שני היה לו רוחב דעת. זה היה אבא שיכול לצטט משפטים שלמים משירים של ביאליק וטשרניחובסקי, וכשהיה בבית גם סיפר לנו סיפורים לפני השינה.
“זו הייתה ישיבה של תנועת נוער, שהייתה בה אווירה חברתית. הרב נריה והרב צוקרמן, בפיקחותם, נתנו לנו תחושה שהנוער מנהל את הישיבה, שהכול תלוי בנו והם רק מייעצים”. באותה תקופה, הוא מספר, לרב צוקרמן עוד לא היה אפילו זקן, “והסתובבה שמועה שהזקן של הרב נריה הוא תוצאה של החלטת חברים”. עם זאת, אומר הרב אריאל, הייתה אווירת לימוד רצינית מאוד בישיבה. “שניהם היו תלמידי חכמים, אבל התנהגו כמו מדריכים, מה שהביא לאווירה מיוחדת של יוזמה עצמית”.
הרב שמחה וייסמן, שהיה ר”מ בישיבה במשך עשור והיום עומד בראש ישיבת נועם בירושלים, מספר: “השנינות והפסקנות שלו יכלו לגרום לאנשים לחשוב שיש בו קושי, אבל בפנים הייתה בו רכות. יחד עם המוסרניקיות, הייתה בו חביבות ואהבה לאנשים, וזה מה שגרם לו לזכור את כל התלמידים. הציבור הפשוט היה מחובר אליו, וככל שהכרת אותו יותר, התחברת אליו יותר”.
דני הירשברג, מזכ”ל בני עקיבא, מספר שבסוף הקיץ האחרון הביא קבוצה של 400 נערים ונערות לשמוע שיחה מפי הרב צוקרמן, ובתחילת חודש תשרי הגיע אל הרב צוות מחוז חיפה להתייעץ איתו על נושא חודש הארגון. הפעם הראשונה שבה נפגש הירשברג עם הרב צוקרמן הייתה לפני 23 שנים, כשהתחיל לכהן כרכז מחוז בתנועה. “נדהמתי לראות יהודי בן 75 יושב כחבר מליאה בבני עקיבא, שמגיע לכל ישיבה בקפדנות ומדבר על בני עקיבא כאילו הוא חי בתנועה. הוא האמין בתנועת בני עקיבא ובכוחו של הנוער. בשיחה שהוא נתן לקבוצה הוא דיבר על מה הוא מדריך ומה היא מחויבות ואמר ‘בתנועה שלנו’. הוא תמיד דיבר איתי על מה שקרא ב’זרעים’ האחרון, ושאל על חוברת ההדרכה החדשה שיצאה. הוא פשוט חי את זה”. הירשברג אומר שהאמונה הזאת של הרב בדרך, גרמה לכך שילדיו ונכדיו נשלחו לחינוך ממלכתי דתי ולבני עקיבא, מה שלא היה נהוג אצל כל ראשי הישיבות.
אחד הדברים המיוחדים ברב היה המענה שלו לצורך השעה. קראו את הקטע הזה, העוסק בשאלה זו:
לגמור כמו ברנר (אריאל הורוביץ)
אם הייתי חי בדיקטטורה אפלה
האם היה לי אומץ לעמוד מולה
לרוץ אל השוטרים – לזרוק להם קללות
כשהם על הסוסים ויש להם אלות
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות
אם הייתי בן למשפחה מוכת רעב
אי שם בהודו או בחוף השנהב
האם על חיי הייתי אז נלחם
עוזב את בית הוריי – יוצא אל העולם
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות
עמוד בתל אביב באמצע הרחוב
הבט סביב – פה טוב
אם היו עדיין נלחמים בחרבות
על לב אישה או סתם על כבוד
האם אני הייתי על יריבי גובר
ולא נופל בשלג ומת כמו משורר
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות
עמוד בתל אביב באמצע הרחוב
הבט סביב – פה טוב
מה בא לך שנעשה עכשיו –
לא חייבים תכנית
אפשר לקנות שתייה בפיצוצייה
ולתת לרגליים להחליט
עמוד בתל אביב באמצע הרחוב
הבט סביב – פה טוב
אם הייתי חי כאן לפני מאה שנה
האם הייתי בין מקימי השכונה
באמצע שום מקום – ישן באיזה חדר
תנים מייללים – אתה פוחד לגמור כמו ברנר
יכול להיות שכן – קרוב לוודאי שלא
אין טעם לכאלה שאלות
עמוד בתל אביב באמצע הרחוב הבט סביב
כמו שלט ענקי היא מהבהבת על החוף למרחקים –
פה טוב
“‘כי אם החרש תחרישי’ אחר שהכתוב הבטיח ואמר ‘לא מאסתים ולא געלתים לכלותם’ (ויקרא, כו). וכל ישראל היו באותה צרה, כמבואר למעלה, אם כן יתחייב כי רווח והצלה יעמוד ליהודים. ולפי שהיה לך מקום למחות ואינך מוחה ואת ובית אביך תאבדו. ואם תאמר ‘לכל יש זמן, ועדיין יש שהות לבא אל המלך להתחנן לו בתוך שנת הגזירה ולהמתין עד העת שתיקרא’ כאשר כבר אמרנו. ומי יודע אם לעת כזאת – ומי יודע אם לעת האבדון אשר היא מזאת השנה לשנה אחרת תחיי אז ותוכלי להושיע את ישראל. עיין דברם ‘אל תאמר לכשאתפנה אשנה’ (אבות ב’)” (עקידת יצחק, רבי יצחק עראמה, מגילת אסתר, עמוד א).
“בניי לא היו שוחרי מלחמה, הם לא ששו לקרב, אבל כשנדרש מהם להגן על עמם – לא היססו – וכפי שאמרו ‘זה התור שלנו אמא’, תמיד עמדו בראש, תמיד הובילו, כי כך צריך להיות, כי כך צריך לעשות. אוהבי חיים היו, רגישים, אנשי חסד צנועים ובני תורה שלמדו להסתפק במועט ולהודות לה’ על מה שיש. חינכתי אותם להיות בני אדם טובים וישרים.
בביתו של אלירז בני לא תמצאו צעצוע מלחמה. אין טנקים, אין חיילים ואין רובים. ארבעת ילדיו גדלו על טוהר, תום ושמחת חיים.
בני אליסף לקח לטיול את אור חדש ביישוב עלי. על הכביש בו הלכו הייתה אבן. אור חדש צעק לעברו של אליסף – ‘אתה לא אבא שלי!’ ‘נכון’, ענה אליסף, ‘אבל למה אתה אומר את זה?’ ‘כי כשאבא שלי היה נוסע באוטו או הולך ברגל ורואה אבן באמצע הכביש, הוא היה עוצר ומזיז אותה כדי שאף אחד לא ייפגע’. זה מה שאור חדש ינק מאבא שלו. דאגה לאחר, אכפתיות.
בהיותם אחים שכולים היו פטורים בניי משירות קרבי, אך הם ראו בשירות הקרבי בצה”ל מצווה, זכות גדולה, ייעוד ושליחות. לאחר נפילת אוריאל המליצו מפקדיו של אלירז לוותר על השירות המסוכן בסיירת, אבל אלירז לא הסכים, הוא ביקש להיות לוחם ומפקד, להוביל חיילים.
הוצאתי להם מהידיים ומהרגליים את הקוצים שדקרו אותם, חבשתי את פצעיהם ובירכתי את ה’ על כול קוץ שהיה בגופם, כמו שכתב בני אוריאל, ‘עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל’, וידעתי כי מי שחי בארץ הזאת, צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה וייסוריה.
בניי אהוביי! האויבים פגעו בגופכם אך לא בנשמתכם, לא ברוחכם ולא ברוחו של עם ישראל, רוח הגבורה והמסירות, את הרוח הזאת לא שברו.
לפעמים נדמה לנו כי קיומה של המדינה הוא דבר ברור ומובן מאליו, אך נפילתם של בנינו היא עדות כי המאבק המתמשך על קיומנו לא תם.
בנינו הם זן נדיר, דור חדש, דור התקומה שיודע מהי מדינה, מהי עצמאות. זה דור שבוחר להגן על חירותו ומוכן להקריב את חייו למענה.
מדי לילה על מיטתו ביקש בני אלירז מה’: ‘אנא אלוקים, עשה אותי כלי לשליחותך’, אני כאן לכל שליחות שתציב לי.
זכות נפלה בחלקה של משפחתי להיות שותפה בהגנה על מדינת ישראל. וגם אם השכול היכה בי פעמיים – אינני נואשת! אמשיך לחיות חיים משמעותיים של מסירות ונתינה, אמשיך להתפלל לה’ שייתן לי כוח לחתן את ילדיי ולראות בחופת נכדיי, לזכות לספר להם על אביהם אלירז ודודם אוריאל, על לוחמי החופש ועל העם המיוחד שלנו” (מרים פרץ בנאום יום העצמאות תש”ע).