איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
קבוצה גדולה
קבוצה קטנה
קומונריות
פרשת שופטים אומרת שהמלך היהודי צריך להיות צמוד תמיד לספר תורה. עד כדי כך, שאותו ספר תורה היה נכתב במיניאטורה, ונקשר לזרועו של המלך.
מלכות היא עוצמה אדירה: המלך יכול לגבות מיסים, לעקל קרקעות ואפילו לגזור הוצאה להורג. ספר התורה הזה משמש אמצעי הגנה נגד גאווה וניצול לרעה של הכוח. הוא משמש תזכורת תמידית לכך שהאלוקים הוא מקור העוצמה שניתנה למלך בשר ודם – ומעל לכל, שה’ הוא המלך האמיתי.
יותר מזה: מכיוון שהמלך שומר תמיד את ספר התורה לצדו, הוא יכול לנצל כל רגע פנוי כדי ללמוד מהכתוב בו. כפי שאנו יודעים, דוד המלך היה קם מדי לילה בחצות כדי ללמוד תורה.
(מעובד מתוך הרב שרגא סימונס)
“גדילים עשה לך על ארבע כנפות כסותך” (דברים כב, יב)
שאלו את רבי יחזקאל מקוזמיר: כלום אדם מתעטף בציצית, והלא בטלית הוא מתעטף? ולמה טבעו חכמים מטבע של ברכה “להתעטף בציצית” ולא להתעטף בטלית?
אמר להם: בשביל שהציצית הן בשפלות, נגררות לארץ, בדין הוא שיברכו עליהן, כי מי שהוא שפל הוא גבוה, ומי שגבוה- הוא שפל.
(על התורה, הרב מרדכי הכהן)
ציוותה התורה לחתן: “נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח” (דברים כד,ה). והדבר מפליא: וכי רק לתחילת חיי הנישואין יש צורך בציווי זה? ומה לאחר השנה הראשונה?
לאחר שנה שלימה של קיום מצות “ושימח את אשתו” לפרטיה, יכיר הבעל וידע שהיחס והשמחה הוא מגלה לאשתו ומשמח אותה כה חשובים הם לבניין שלום הבית, לשניהם, שהוא ישמח אותה מרצונו העצמי, אף ללא ציווי אלוקי… עם תום השנה, יחליט הבעל שכדאי לו לשמח את אשתו כל ימי חייו לשמחת שניהם…
(נר למאור, הרב נריה)
האם זה רק בין איש לאשתו? ומה בינינו לבין חברינו?
“תחת אשר לא עבדת את ד’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל ועבדת את אויביך” (דברים כח, כט). אפשר להבין פסוק זה בשני אופנים:
הרמב”ם מבין כפי הפירוש השני, שכן הוא כותב לגבי סוכות – זמן שמחתנו: “השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא”, ובגלל שעבדנו את ד’ ללא שמחה, נענשנו ויצאנו לגלות.
(שביבים, הרב שלמה אבינר)
“אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם… לעברך בברית ה’ אלוקיך… כי את כל אשר ישנו פה עמנו עומד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום” (דברים כט, ט-יד).
הברית מקיפה את כולם, את כל הדורות. “כלל ישראל” אין פירושו רק במובן הגיאוגרפי, אלא גם במובן ההיסטורי – מברית בין הבתרים, דרך העקידה, מעמד הר סיני וכו’ עד ימות המשיח.
מי שמשתלב בתוך כלל ישראל, יודע להציג לעצמו דרישות גדולות. ההשקפה של להיות “ככל הגויים” מקטינה אותנו, מנמיכה אותנו. כגויים- אם אנו הגונים מאד, לא גונבים, לא חומסים – מה עוד יש לדרוש מעצמנו? אולם כיהודים, כבני אברהם, יצחק ויעקב, מקבלי תורה, עוברי בברית ה’ – התביעות הגדולות הן עצומות.
תורת ההשתלבות בתוך הכלל ההיסטורי היא גדולה ועמוקה. היא צריכה להיפך לתחושה ממשית, ואז היא הופכת למנוף עצום להתעלות רוחנית.
(נר למאור, הרב נריה)
“הקהל את העם, האנשים והנשים והטף… למען ישמעו… את כל דברי התורה הזאת” (דברים לא, יב). מצות ‘הקהל’ היא לאנשים, נשים וטף. אומרת הגמרא: “אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן”. האיש בא ללמוד, האישה לשמוע, כי אין לה מצווה עצמית ללמוד, אלא היא חייבת לדעת את הדינים כדי לקיימם, וכן את ענייני האמונה והמוסר. אבל טף אינו מבין כלום, מדוע הוא בא? כדי לתת שכר להורים. תמוה, שהרי אם אין בהבאתם תועלת, מדוע ההורים מקבלים שכר?
ובאמת, כשבאו תלמידיו של רבי יהושע מבית המדרש, הוא שאל אותם מה חידשו. בתחילה לא רצו לאמר, ולבסוף אמרו חידוש זה. אמר רבי יהושע: מרגלית טובה כזאת, לא רציתם לאמר לי! למה כל כך התפלא? אלא כתוב על רבי יהושע עצמו ב”פרקי אבות” ששבחו הוא: “אזרי יולדתו”. לא מובן, מה שבח הוא לו? כתוב בגמרא שאמו יולדתו היתה מביאה עריסתו לבית המדרש כשהיה תינוק, ומתוך שנשם אווירה של תורה גדל בחכמה. לכן שמח מאד, כשתלמידיו חידשו דבר כעין זה על יסוד הפסוק. ודאי שלהבאת הילדים במצוות ‘הקהל’ ישנה השפעה על הטף. אין הם לומדים, אלא עצם נוכחותם במעמד הקדוש והמרומם חשובה. מגמת ה’הקהל’ היא לרומם ולהדר את התורה. כל עם ישראל מגיע למעמד, וכולם שואלים, מהו המאורע החשוב הזה? עונים לו: לכבודה של התורה. הרמב”ם אומר, שהקהל הוא כמעמד הר סיני מחודש, ולפיכך בודאי שיש גם מקום לטף להיות שם.
(שביבים, הרב שלמה אבינר)