דברי תורה קצרים לפרשת השבוע: ויגש- וארא

פרשות ויגש – וארא

 

ויגש

 

 

“ואת יהודה שלח… להורות לפניו גושנה” (בראשית מו, כח)

 

כשידע יעקב שיורדים מצרימה, שלח לפניו את יהודה. הוא שלח אותו במיוחד להכשיר את הקרקע, ורש”י מסביר: להתקין שם בית תלמוד, להקים ישיבה בגושן.

 

שואל הרבי הראשון מרדומסק, ר’ שלמה, בעל ה’תפארת שלמה’: למה שלח יעקב אבינו דווקא את יהודה? ויש להוסיף: הרמב”ם אומר, שיעקב מינה את לוי כראש הישיבה הראשון, ואם כן, צריך היה לשלוח את המיועד לראשות הישיבה להקמה!

 

תשובתו היא: הערב הראשון בכלל ישראל היה יהודה, שערב להשבת בנימין – “אנכי אערבנו, מידי תבקשנו”. יעקב אבינו רצה שהישיבה שתוקם במצרים תהיה חדורה בהכרה של ערבות הדדית, ש”כל ישראל ערבים זה בזה”. לכן שלח את יהודה, כדי שיהיה היסוד של הישיבה וחינוכה, נובע מתוך הרגשה של אחריות וערבות לכלל ישראל, מתוך הכרה כי האדם אינו לומד תורה רק למטרת התעלות אישית, אלא גם למען שלמות הכלל, למען עילוי האומה כולה – “בשם כל ישראל”.

(נר למאור, הרב נריה)

 

 

הפגישה המרתקת בין יוסף לבנימין גורמת לשניהם לבכי: “ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו” (בראשית מה, יד)

 

לכאורה בכי הוא תופעה טבעית בין אחים אהובים שכל כך הרבה זמן לא נפגשו. בכל זאת המדרש מפרש אחרת: יוסף בכה על שתי מקדשות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על מקדש אחד בחלקו של יוסף (עיין רש”י). לעתיד לבוא יחרבו שני בתי מקדשות בחלקו של בנימין (מקדש ראשון ומקדש שני שבירושלים והמשכן שבשילה). מה פשר דרשה זו? האם כעת הם בוכים על העתיד?

 

נראה שהיה כאן דבר מכוון מצד יוסף ומצד בנימין. עניינו של בית המקדש שחרב הוא בסיבת שנאת חינם. יוסף רומז לבנימין שאמנם בעקבות השנאה נהפכתי למלך, אך דע לך ששנאת חינם גרמה לחורבן בתי מקדש… יש כאן אמירה שצריך להרבות באהבה ולא בשנאה.

 

אך נשים לב, הבכי של בנימין היה על בית המקדש שבחלקו של יוסף, והבכי של יוסף היה על בית המקדש בחלקו של בנימין. ללמדנו מהי אהבה אמיתית. לראות ולבכות על מצוקותיו וצרותיו של השני, זו הערבות האמיתית. ערבות כזו תמנע חורבן בית המקדש. כאשר אדם רואה ומעצים רק את צרותיו ובעיותיו ואינו מסוגל להתרומם ולראות את צרויו של חברו – זהו שורש הרע של שנאת חינם. למדנו שהמעלה הגדולה היא לבכות על צרותיו של השני וממילא צרותינו יתגמדו בעינינו ונוכל להתרומם לאהבת חינם ולבניין בית מקדשנו.

(גרעינים לשבת, הרב גבי קדוש) 

 

 

“ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר… ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה… ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף אל אחיו” (בראשית מד, יח- מה, א)

 

יהודה מזהה כי המשנה למלך מצרים מסתיר סוד עצום בתוכי תוכו. יהודה מבין כי חשיפת הסוד תוכל לשפוך אור על האירועים ולהעניק חיים לכל הסובבים. יהודה משנה את הגישה ומוביל את יוסף לחשיפת האמת עקב בצד אגודל, שאלה אחר שאלה. יהודה מתקדם מתוך שיחה קולחת המדלגת מנושא לנושא עד אשר יאותר הפתח בלב, יילחץ הכפתור והסוד הגדול יתגלה וייחשף – “אני יוסף אחיכם”.

 

כמה אנשים סביבנו נושאים סודות וכוחות נפלאים החסומים בקרבם ואינם נגישים לסביבתם. כמה זקוקה כל חברה לאנשים רגישים, מקשיבים, היכולים לאתר את האוצר ולהגיע אליו; אנשים המסוגלים לקשור חבל לחבל, חוט לחוט, שאלה לשאלה ותשובה לתשובה ולהשקות את העולם במים שאיש לא הצליח לדלותם עד כה.

(אגדה ופרשה, הרב נעם פרל)

 

 

ויחי

 

יששכר זכה ל”מחמאה” מפי יעקב, ובעת הברכה העניק לו התואר – חמור:

 

“יששכר חמור גרם, רבץ בין המשפתים… ויט שכמו לסבל” (בראשית מט, יד-טו)

 

אכן, הולם תואר זה את אופיו ומהותו של יישכר. הוא השבט שהקדיש את עצמו ללימוד התורה ולהפצתה, שהצטיין בתקופת הבית הראשון במספר הגדול של תלמידי חכמים שיצאו מבין בניו, שזכה להעמיד לשירות העם מאתיים ראשי סנהדרין. הוא לא היה מעפיל אל הישגים אלו, אילו לא היה ניכן בתכונות החמור:

 

“מה חמור זה גרמיו ברורים, כל היה תלמודו של יששכר ברור עליו”.

 

“מה חמור זה עצמותיו חסונות וסובל בהן משא ואינו ניזוק ואינו מתעייף, כך יששכר נושא נשאה של תורה ועולה ואינו ניזוק ואינו ייעף”.

 

“מה חמור זה אינו בועט באדונו ואין בו גסות רוח לעולם, כך הוא יששכר מלא תלמידי חכמים, שענוותם על פניהם תמיד” (על פי המדרשים).

 

כי רק תכונת הבהירות ללא שיעור, כח סבל, התמסרות מוחלטת, נכונות מתמדת לשאת בעול וענוות אמת מצמיחים יודע תורה במובן הנכון של המילה. רק אז – “יששכר”, יש שכר.

(פרשה ופשרה, משה גרילק)

 

 

שמות

 

 

“למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני” (בראשית ה, כב)

 

למדנו מכאן שאין להטיל שליחות אלא אם כן יש לשליח המיועד זיקה אישית לנושא השליחות, והעניין נוגע לליבו. שכן אילולא היה אכפת למשה – אין לשלוח אוו ואין להטיל עליו את הביצוע.

 

זה פירוש דברי הנביא, השומע את שאלת הקב”ה: “את מי אשלח ומי ילך לנו”. כביכול הקב”ה מחפש למנות כשליח רק את מי שהמצב מציק לו, שמחשבתו נתונה למצוקה החומרית או הרוחנית של העם, ובמהותו הוא מוכן לשליחות. רק כשאומר הנביא “הנני שלחני”, אזי הקב”ה מטיל עליו את שליחותו.

(נר למאור, הרב נריה)

 

 

וארא

 

“וידבר ה’ אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים” (שמות ו, יג)

 

ברור הדבר שכאשר רוצים להוציא את בני ישראל מן השיעבוד, צריך לפנות לפרעה ולצוות אותו שישחרר את ישראל. אבל מה הטען לפנות לישראל, הרי הם בוודאי מסכימים להיגאל? היו פרשנים שהתקשו בשאלה זו ופרשו שאין מדובר בפניה “אל ישראל” אלא בדברים “על ישראל” וכאן באו הדרכות שונות למשה ואהרון כיצד להנהיג את העם. אבל הירושלמי (ראש השנה פ”ג ה”ה) פרש את הכתוב כפשוטו, כציווי לישראל. “אמר רבי שמואל בר רב יצחק: על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים”.

 

…מכאן נלמד עיקרון חשוב: תהליך הגאולה איננו מתחיל בחוץ אלא מבפנים. צריך לצוות על הגאולה לא רק את פרעה, אלא גם את בני ישראל. על ישראל לרצות בה, להתרומם אליה ולהיות ראויים לה. מבחינה זו אין הבדל בין ישועת הפרט לגאולת הכלל. כאשר האדם נקלע בין המיצרים, הוא מצווה ליטול יוזמה ולהתחיל בתיקון עצמו, אז יזכה לסיוע משמים ויתגבר על המכשולים החיצוניים…

(הרב יגאל אריאל, עלון מעט מן האור התש”ס)

להורדת והדפסת הפעולה