איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
קומונריות
“והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים” (שמות כו, לג)
לא בכדי נקטה התורה דווקא לשון הבדלה לתיאור תפקיד הפרוכת, ולא לשון הפרדה. בקודש נמצאים השולחן והמנורה. שני כלים אלה מבטאים שני סוגי שפע שונים שיש בעולם: שולחן לחם הפנים הוא המקור לשפע הגשמי בעולם. המנורה, שבה דולק האור הזך והטהור, היא מקור השפע הרוחני בעולם. על אף הניגוד שיש ביניהם, לכאורה, שניהם נובעים ממקור אחד: התורה. הפרוכת מבדילה, אך אינה מפרידה, בין התורה שמונחת בארון הברית, השוכן בקודש הקודשים, לבין כל השפע בעולם, ובכך מאפשרת הפרוכת לשפע הגשמי והרוחני להתגשם בעולם.
(מעובד מתוך דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק, מובא ב”לכל זמן ועת”)
“ואתה תצווה את בני ישראל” (שמות כז, כ)
בפרשת תצווה לא נזכר שמו של משה רבנו ע”ה. ונראה לומר על דרך המליצה: כשהמנהיג צריך לצוות, לפקד, עליו להוציא מהדגשת ציווי וקיום הפקודה את אישיותו הפרטית, את שמו המיוחד. ואתה – המנהיג, כמנהיג – אתה תצווה!
(נר למאור, הרב נריה)
“ויאמר ה’ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא” (שמות לב, ט)
“…אמר רב יצחק בר רדיפא בשם ר’ אמי: אתה סבור שהוא לגנאי? ואינו אלא לשבחן, או יהודי או צלוב. אמר רבי אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחוצה לארץ ‘האומה של קשה עורף'”. (בראשית רבה מב, ט)
עזות אינה מידה מגונה אלא כח מכוחות הנפש, שבהבשילו ובניתובו למקום הנכון הופך לנכס ומשאב פרטי ולאומי שאי אפשר בלעדיו. ילדים חוצפנים הופכים לברכה בבגרותם מלאת העוצמה ועמים מרדנים מגלים את כושר עמידותם ההיסטורי.
הרבה סבלנות, אמונה וכושר ספיגה נדרשים להורים המגדלים ילדים עזים, אולם זוכים הם ללכת בדרכי הקב”ה המגדל וסובל בנחת את העזה שבאומות – אומה ההופכת עזות טבעית בסיסית, כעזות וחוצפת הכלבים והתרנגולים, לעזות קיומית המעדיפה תליבה על פני המרת דת.
אם רק יזכו ילדינו להפנים את עזות הפנים פנימה לתוככי אישיותם, יזכו הם להיות עזי נפש בשמירה על קיום האומה, ארצה ותורתה.
(אגדה ופרשה, הרב נעם פרל)
“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעשות אותם”
מתי התקיימה אותה התקהלות? אומר שם רש”י: למחרת יום הכיפורים. מה מיוחד בהתקהלות זו שיש לציין את זמנה ותאריכה?
מבאר בעל ה”כלי יקר”: שהרי באופן כללי ביום הכיפורים כל היהודים הינם יראים וטובים. ביום הכיפורים כל יהודי מפייס את חברו והכל חדורי אהבה ואחווה, שלום ורעות. ביום זה ישנה בחלל האוויר מין אווירה של ריצוי. יש באטמוספירה תחושה של אהבת הבריות, של ‘עת רצון’. ישנו אקלים חברתי נינוח ורגוע. אלא שלא תמיד נמשכת אותה האווירה האידיאלית גם למחרת יום הכיפורים. לפיכך “ויקהל משה” – למחרת יום הכיפורים. לאמור: אין זו רבותא שאתם מתנהגים כהוגן בבית הכנסת מחרדת יום הדין. חשוב מאד גם למשוך אווירה זו לימי המעשה שלמחרת יום הכיפורים, לכל ימות השנה. לימי החולין, לרחוב, לעסקים, גם הרחק מאימת יום הדין…
(הרב יצחק הלוי, עלון מעט מן האור תשע”א)
“ויהי בחודש הראשון… הוקם המשכן… ויקם משה את המשכן” (שמות מ, יז-יח)
לכאורה – סתירה! בראשונה מיוחסת מלאכת המשכן לעם ישראל, ואחרי כן מוזכר משה כמי שהקים את המשכן. פסוק שלישי מכריע בין שני העניינים: “ויביאו את המשכן אל משה”. חומרי הגלם ומלאכת המחשבת של הבנייה נעשו על ידי ישראל. אך לא די בצורות הכלים, הבדים והבגדים כדי שהמשכן יהיה מקום בו תשרה השכינה. משה הוסיף את המרכיב האחרון שהפך את אוסף החפצים למשכן אחד שלם: הקדושה. התוכן הרוחני אותו יצק משה, איש האלוקים, הוא עיקרו של המשכן, ובלעדיו אין כל ערך לחומרים ולצורות שיצרו ישראל. רק השילוב בין הצורה החיצונית שנעשתה על ידי ישראל, והתוכן הפנימי שאותו נתן משה, יצרו את משכן ה’.
(מעובד מתוך ‘באר מים חיים’, מובא ב”לכל זמן ועת”)