איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
קומונריות
"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא, ד)
אמר ר' יודן: מגדל בנו, עיר לא בנו (בראשית רבה לח, ח).
המגדל הוא סמל, המסמן ממרחקים את מקומה של העיר. על המתכננים והבונים מוטל לבנות בראש ובראשונה את העיר, ואחר כך לבנות את המגדל. ואילו דור הפלגה החלו בצד הראוותני, מגדל בנו. סדר בנייה מעוות זה הרי הוא מוכיח שאין הבונים הולכים בדרך הישרה- ועתידות תקלות מרובות לצמוח מאנשים בעלי כוונות בלתי רצויות.
(הרב נריה, נר למאור)
"לך לך… ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, א-ב)
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. הניסיון הראשון, לפירוש הרמב"ם על המשנה שם, הוא: לך לך! לכאורה, מה ניסיון הוא זה? מי לא ילך, ויסרב לשמוע ציווי אלוקי שמתן שכרו בצידו, "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה"?
ברם, עיקר הניסיון היה בשינוי הערכים הגמור בהשקפתו של אברהם אבינו. איש החסד הגדול, הלב שהיה מלא אהבה לכל הנברא בצלם, שרצה למלא את העולם כולו אורה, שרצה להתמזג עם סביבתו על מנת להיטיב עימה, לא רצה לנוח ולשקוט, עד שיכירו וידעו כל תושבי תבל כי ה' הוא האלוקים. בניגוד לנח, בניגוד למוסר הפרטי, הופיעה אישיות כבירה אשר חפצה באושר הכל, בטוב הכל ובתפארת הכל; אישיות אשר איננה מוכנה לוותר על שום איש באשר הוא שם.
אברהם אבינו עושה נפשות בחרן, עוסק בקירוב נפשות. מהם אשר כבר עשה, ומהם שעדיין באמצע העשייה הוא עומד. יש התקדמות מיום ליום, בשיחות, בהרצאות, בפגישות, בקורסים בסמינריונים. האנשים מתקרבים, קולטים את תורתו ודבקים במעשיו… והנה פתאום דבר ה' אליו: "לך לך… ואעשך לגוי גדול"! עזוב את כל אלה לנפשם ולך לך. וצר לאברהם על כל הנפשות האלה, וכואב ליבו עליהם. כזעזוע של משה רבנו בשומעו "ואעשה אותך לגוי גדול" ביחס לכלל ישראל, כך היה הזעזוע של אברהם רבנו למשמע "ואעשך לגוי גדול" ביחס לכלל העולם. לנו נראה הדבר כהבטחה גדולה, כייעוד גדול, ואילו "אב המון גויים" הרגיש בדברים אלה גם את השלילה, את הצמצום – לא אנושיות כללית אלא עם סגולה, "גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו".
אכן באה ההבטחה "ונברכו בך כל משפחות האדמה". בסופו של דבר יהפוך הגוי הגדול לאור גויים, נגיד ומצווה לאומים. ברם, איש החסד היה רוצה לראות במו עיניו את הקץ המקווה, ולא היה רוצה ללכת ולהתרכז בארץ מסוימת. הוא מוכן לנדוד כל ימיו, מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר, ללכת ולקרוא בשם ה' – והנה הקב"ה ניצב עליו ויאמר: קבע את מקומך בארץ מסוימת, בנה את ביתך בארץ הזאת, ואעשך לגוי גדול.
(נר למאור, הרב נריה)
מה אפוא פשר ניסיון זה ומה ייעודו? האם כל מגמתו להכביד סתם כך על אברהם אבינו ולהקשות עליו את הדרך, כדי "ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה" – כתמורה למאמציו ללכת כעיוור אחרי ה': "אל הארץ אשר אראך". שנים רבות התחבטתי בשאלה זו, והנה נזדמנה לידי 'חוויה קרבית' שהאירה את עיני בפתרון התעלומה. היה זה בעת מלחמת ההתשה, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, על גדות תעלת סואץ, וחטיבת הצנחנים, שבה שירתי, ירדה לתעלה לתפוס את קו המעוזים שהיה נתון למתקפה מצרית בלתי פוסקת. מידי לילה נדרשנו לצאת מהמעוזים ולהציב מארבים על צירי הדרכים, ומשם אף להפגיז את בסיסי האויב. בלילה הראשון כינס אותנו המ"פ לתדריך ואמר: "שימו לב: היציאה למארבים תתנהל בשני דפוסי פעולה: באחד – תידרשו להניח מארב במקום מסוים מוגדר מראש, ואילו בשני – תצאו לדרך בלי שיוגדר לכם היעד ותוך כדי תנועה תקבלו הנחיות מפורטות. עליכם לדעת כי דפוס פעולה זה קשה מן הראשון, שכן עליכם להיות בו בכוננות מבצעית לאורך כל הדרך, ולהיכנס להאזנה מלאה בקשר מהרגע הראשון…". …ולפתע בעיצומו של התדריך חלפה בי המחשבה: הן זהו בדיוק היה ניסיונו של אברהם אבינו, אשר נצטווה "לך לך… אל הארץ אשר אראך" ללא קבלת תדריך מפורט מראש, וללא הגדרת היעד. בעקבות 'מסלול מכשולים' זה, נתבע אברהם אבינו להיכנס לכוננות מתוחה כבר מתחילת הדרך, ולשמור על קשר עין ולב עם שוכן מרומים לבל 'יפספס' את היעד. אכן מסלול מעין זה קשה יותר, אבל שכרו בצידו, ומתוך המאמץ לשמור על קשר כל העת, זוכה אברהם להשראת שכינה לאורך כל הדרך ומקבל שכר "על כל פסיעה ופסיעה" בדרכו "אל הארץ אשר אראך". "איה אותה ארץ?"
(הרב חנן פורת)
"והאלוקים ניסה את אברהם" (בראשית כב, א)
בניסיון העקידה לא נזכר ניסיונו של יצחק. לא כתוב: "והאלוקים ניסה את יצחק" – כי כל זה כלול בניסיונו של אברהם. אותה הנכונות הפשוטה והטבעית להיות עולה לה', עד כדי "וילכו שניהם יחדיו", ואפילו ללא הכנה נפשית מוקדמת – היא פרי חינוך של שנים, פרי הכנה פנימית ויסודית שנעשתה על ידי חינוכו של אברהם, כדרך שגם נכונותו של אברהם היא נכונות שנתחשלה במשך שנים. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" – זו היתה עבודתו התדירה של אברהם – לצוות את בניו וביתו אחריו לשמור דרך ה'. ופריו של הציווי התמידי הוא – וילכו שניהם יחדיו…
(נר למאור, הרב נריה)
"ויבוא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר איתו" (בראשית כד, לב-לד)
אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים… (בראשית רבה ס, ח)
יחס התורה לאליעזר עבד אברהם ומסעו חרנה מפליא ומאלף. בעוד שהלכות שהינן גופי תורה ממש נרמזות בתורה בדרך אגב בלבד, הרי פרשת מסעו של אליעזר לחרן, מחשבותיו, מעשיו, קורותיו והליכותיו מתוארים בפירוט רב, פעם אחת בהתרחשותן ופעם שניה בסיפורן ללבן.
בהגדרת אליעזר את עצמו כ"עבד אברהם", הריהו מגדיר את עצמו כאדם ללא שם פרטי, אשר כל עולמו, חייו ומעשיו אינם אלא לשם הידבקות באברהם אבינו. עד כדי כך מוחלטת התבטלות אליעזר לרבו, שגם התורה "שכחה" את שמו והיא קוראת לו "עבד אברהם". אדם כזה הוא העדות החיה לערכי אברהם, נאמן הוא למקור, אין הוא מעז לשלב את דעתו העצמית בתורת אדונו כפי שעושה בן בתורת אביו.
ראה אליעזר את המעשים והמידות, ראה הוא את אדוניו בחיים ובמעשים, ולא פגשו רק מבעד לערימת ספרים והררי מילים. אדם שכזה – כל מילה, סיפור ומעשה מקורותיו הנה פרשה המחייבת את כולנו בעיון ולימוד לדורות.
אף אנו כדאי לנו שנכיר את החכמים ולא רק את דבריהם, נקפיד לפגשם ולהתבונן בחייהם ולא רק לקרוא את דעותיהם ופסקיהם, וכך נזכה להידבק בהם ולא רק בדיבוריהם.
(אגדה ופרשה, הרב נעם פרל)
"ויהי עשיו איש יודע ציד… ויעקב איש תם…" (בראשית כה, כז)
אמרו חז"ל במדרש הגדול: "שני ציידים גדולים העמידה אמנו רבקה – עשיו מצדד הבריות ומפליגן מתחת כנפי השכינה, ויעקב מצדד הבריות ומקרבן תחת כנפי השכינה, ומיישב אוהלים". "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"- בלבד. יעקב אף הוא איש יודע ציד, אלא שהוא צד אנשים ומכניסם לאוהלים, לאוהלי התורה…