איתור סניפים וכפרי בוגרים
קומונריות(יב) כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְהֹוָה וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(יב) כי הולך לפניכם – שני דברים שבסוף המקרא הזה מיישבין שני דברים שבראשו. כי לא בחפזון תצאו – מה טעם, כי הולך לפניכם ה’ לנחותכם הדרך ומי ששלוחו מקדים לפניו לנחותו הדרך אין יציאתו בחפזון. ובמנוסה לא תלכון – לפי שמאסיפכם אלהי ישראל הולך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף כמו ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות ההולך אחרי המחנה קרוי מאסף לפי שהוא ממתין את הנחלשים ואת הנכשלים וכן הוא אומר ביהושע והמאסף הולך אחרי הארון:
(סי’ נב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלקי ישראל. (שם נב. יב) יש לפרש כי הנה ההולך במהירות יהיה מרוצתו לאחד מב’ סבות אם שהוא בורח מן הרעה שאחריו או שהוא נמהר ונחפז למקום חפצו מה שהוא לפניו, והנה על הבורח להמלט מרעה יפול מאמר מנוס, והנחרד להשיג דבר טוב שלפניו יפול בו מאמר חפזון, והנה הב’ בחינות האלו היו ביוצאי מצרים שהיו ממהרים וחרדים לנוס ולהתרחק מפחד המצריים הרודפים אחריהם, וגם היו נחפזים להתקרבות השכינה לבוא ולהשיג מבטחם הנכבד שהבטיחם השי”ת תעבדון את האלקים וגו’, אכן על גאולת העתיד יעד אותנו הנביא ע”ה שלא יהיה דבר המפחיד שיצטרכו הגאולים לנוס, וכן לא יצטרכו להיות נחפזים לבוא אל השגת הטוב המקוה, וזהו שדיבר על שניהם ואמר כי לא בחפזון תצאו ר”ל למהר לבוא אל מקום השכינה, ובמנוסה לא תלכון לברוח מן הרעה שאחריכם, ומבאר הטעם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הולך לפניכם ה’ ר”ל בסמוך קרוב אליכם, וזהו הטעם של כי לא בחפזון תצאו, כי תיכף תשיגו הטוב, ומאספכם אלקי ישראל ר”ל הוא יתברך ילך מאחריכם לשמור אתכם מכל רודף (ההולך אחר המחנה נקרא מאסף) וזהו טעם על ובמנוסה לא תלכון כי לא יגורו משום דבר. (באר אברהם על תהלים מבנו ז”ל. אוהל יעקב פ’ יתרו מפיו הקדוש):
(יב) כי לא בחפזון – כלומר ביד רמה תצאו אל תפחדו מאדם ולא תהיו צריכים לכלי זיין, ויונתן תרגם נטלי מאני דבית מקדשא, ולא ידעתי דעתו כי אין בזה הגלות כלי בית המקדש כמו שהיו בגלות בבל שנשאו אותם בצאתם מהגלות: כי הולך לפניכם – לפיכך תצאו בנחת כי לא תיראו מאדם אבל ממצרים יצאו בחפזון לפי שהמצריים היו ממהרים אותה לצאת מפני מכותם אבל משיצאו מן העיר הלכו בנחת ביד רמה:
(יב) כי לא בחפזון – הנחפז נחפז אל הדבר, והנס נס מן הדבר, והנה יציאת מצרים היציאה עצמה היתה בחפזון, כמ”ש כי בחפזון יצאת ממצרים, כי נחפזו אל הטובות הגדולות מהתגלות השכינה בעמוד אש וענן ויתר הישועות שלא השיגו עד בואם אל הר ה’ חורבה. והליכתם בדרך אח”כ, היה במנוסה, כי אח”כ רדפו מצרים אחריהם, אבל לעתיד לא יהיה כן, ומפרש כי לא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה’ – ואל מי תחפזו, הלא לא תצטרכו ללכת אחריו עד הר האלהים כי ילך לפניכם, וכן לא תלכו – בדרך במנוסה – מפני האויב שאחריכם, כי מאספכם יהיה אלהי ישראל – הוא ילך אחריכם כמאסף ההולך אחר המחנות ומלפני מי תנוסו:
(ו) כל בן נכר לא יאכל בו לקיים מה שנאמר (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל אמר להם הקב”ה אומה אחרת אל יתערבו בו ואל ידעו מסתוריו אלא אתם לעצמכם בעוה”ז כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים אבל לע”ל (ישעיה נב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון למה”ד לסוחר שנכנס לשרות בפונדק עמד שם כל היום בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים אחר שהלכו להם ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו שנא’ (שמות יד) וירדפו מצרים אחריהם א”ל הקב”ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם בו מיכן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר (שם יג) וה’ הולך לפניהם יומם אבל לע”ל אני לבדי שנאמר (ישעיה נב) כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלהי ישראל:
אל תאכלו ממנו נא לא (תבעירם) [תבעוניה] מהבהבה ובשל מבושל במים כי אם צלי אש וגו’ היא ודוכסיה ואפרכוסיה ואיסטרטיליה הונך ועזבונך וגו’ (יחזקאל כ”ז כ”ז) א”ר בר’יצחק אפילו אותם שהם מקהלי ובאו ונדבקו בקהלך אף הם יפלו ביום מפלתך וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה’ אמר רבי שמואל בר נחמן לפי שבעולם הזה אכלתם אותו בחפזון אבל לעתיד לבא מה כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניהם ה’ ומאסיפכם אלהי ישראל (ישעיה נ”ב י”ב):
ושמא יאמר הרי הגאולה הראשונה כלומר ישועת מצרים לא מצאנו מת שחיה? אנו אומרין נכון, מפני שהבורא לא הבטיח להם עם הגאולה תחית המתים, ואלו הבטיח להם היה עושה, אבל אמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בלבד, אבל בגאולה הזו האחרונה כבר הבטיח דבר זה ובודאי ימלאהו. ואומר עוד, מה היא נקודת החכמה כפי השגת דעתינו בכך שבגאולה הראשונה לא הבטיח כדבר הזה והבטיח בזו האחרונה? מפני שהשעבוד הראשון היה קל מזה, והיתה תקופתו יותר קצרה מזה, ולא נתפזרה בו האומה כמו שנתקרעה בזה, אלא היו כולם במקום אחד, ולפיכך היה מספיק להם היעוד המועט והוחילו לו. אבל שעבודינו זה מחמת קשיו ואורך תקופתו ופזורינו בו, ידע בוראינו יתהדר ויתרומם שאנו לא נעמוד בו כי אם על ידי ההבטחות הגדולות והבשורות הרבות, ולפיכך עשה את הגאולה השניה עולה על הראשונה בכמה דברים, וזה אחד מהם כלומר תחית המתים. ואוסיף לדבר עוד על דבר זה ואומר, כי הראשון היה בחפזון ומהירות, והאחרון אינו כן, אלא אמר בו כי לא בחפזון תצאו. ועוד כי הראשון היתה בו הנבואה באה אלינו על ידי הנביאים, ובזה יתנבא כל אחד ממנו, עד שלא יהא זקוק שום אחד ממנו לחברו בעניני הדת, כמו שאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למגדולם ועד קטנם. ועוד שהגאולה הראשונה היה אחריה שעבוד, והאחרונה לא יהיה אחריה שעבוד, כאמרו וזרים לא יעברו בה עוד, וכל הדומה לזה מן ההוספות:
ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה “ואכלתם אותו בחיפזון” (שמות יב, יא) “כי בחיפזון יצאת ממצרים” (דברים טז, ג), ובגאולה אחרונה כתיב “כי לא בחיפזון תצאו משם וגו'”, ולמה החילוף הזה. ובמכילתא “‘כי לא בחיפזון תצאו’, לפי שנאמר בגאולת מצרים ‘ואכלתם אותו בחיפזון’, זה חיפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חיפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חיפזון שכינה, אע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיר השירים ב, ח) ‘קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים’. יכול אף לעתיד לבוא כן יהיה בחיפזון, תלמוד לומר ‘כי לא בחיפזון תצאו'”, עד כאן. וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד.
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך וגו’. כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלהי ישראל. וסמיך ליה הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. והנה כל הנביאים האלו וזולתם מאשר לא זכרנו, כלם פה אחד יעידון על הכרח שתי אלו הישועות, ושגאולת הגופים תחוייב להיות ראשונם, אמנם סוף כל ההצלחות היא אותה שחתמו בה בכל מאמריהם אשר כוונו אליה בזה שאמרו עליו ונשא ממשה:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ובמדרש מה כתיב למעלה מן הענין ולא תעלה במעלות על מזבחי וכו’ וכי ערותן של כהנים היתה מגולה וכו’ כך הזהיר הקב”ה את הדיינין שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין, האדם נברא עם ערוה, עם פסולת, ובאופן זה שלא יפסיע פסיעה גסה יגיע לתיקון, אאז”ל אמר על מה שאיתא שהקב”ה משפיל גאים ומגביה שפלים כי כך ברא הקב”ה את העולם שכל אחד יש בו משהו חסרון ואין גאות שלא יהיה בה שפלות ואפילו בעליונים כתיב עולים ויורדים וזהו שאיתא במדרש על אדם הראשון ויוסף שלפי שנתגאו השפילן הקב”ה ורק בקב”ה כתיב אשירה לה’ כי גאה גאה היינו שכולו גאות בלי שפלות, זהו לא תעלה במעלות וגו’ אשר לא תגלה ערותך עליו, וזהו שמצא חן בעיני הקב”ה מה שאמרו ישראל אל משה קרב אתה ושמע כי יראו שלא יפלו, במתן תורה היו ישראל גבוהים מאד וכתיב אני אמרתי אלקים אתם, ההוה אמינא של הקב”ה היא גם כן אמת ואף שאחר כך נפלו ישראל הרי איתא שבפרשת שקלים זוקף משה רבינו ראשן של ישראל, יש מי שנפשו חשקה בתורה ועליו נאמר אשר לו יעדה בוא”ו בבחינת בעלה דמטרוניתא, ויש נפש שעליה נאמר אשר לא יעדה באל”ף ואע”פ כן גם לאותו שגנב ונמכר ואמר אהבתי את אדוני את אשתי וגו’ נתנה התורה עצה, כתיב וחמשים עלו בני ישראל, חמשים זה יובל, משה רבינו זוקף ראשן של ישראל על ידי השקלים שהם כופר נפש ופדיון נפש, איתא בספרים על הזמר הלוכך תהא בנחת וכו’ והשינה משובחת שיש זמנים שנופלים ועל ידי שההליכה והעליה היו בנחת יודעים ומכינים בטוב לימי השפלות והירידה וזהו והשינה משובחת ועל ידי זה יכולים לחזור, כתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ואיתא במדרש שזה קאי על התורה וכתיב לא תצא כצאת העבדים ואיתא בזוה”ק שממצרים היתה היציאה בחפזון ולעתיד כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, הגאולה העתידה מתנהלת לאטה ולכן זה נמשך כל כך הרבה זמן וזהו פוסעים בו פסיעה קטנה:
שמעתי מפי מו”ז ז”ל על שקורין לליל פסח סדר עפ”י מ”ש המהר”ל ז”ל שיש סדר מיוחד על הנסים והנפלאות שאינם במקרה ודפח”ח. ואפשר לבאר עוד עפ”י מה דכתיב כי לא בחפזון תצאו כו’. כי ביצ”מ היה הגאולה במהירות שלא היינו ראוים. ועתה צריכים אנו לברר ע”י סיפורי יצ”מ בכל שנה ובכל יום הטעמים של יצ”מ כמ”ש רש”י ז”ל בעבור זה הוציאנו כדי לקיים מצותיו וכפי מה שמקיימין ומשבחין ומהללין לפניו נמצא נעשה מסודר ומיושב טעמי הגאולה וכשיהי’ מתיישב הכל יהי’ הגאולה העתידה כי הבורא ית’ גאלנו שהי’ גלוי וידוע לפניו ית’ שעי”ז נזכה אחר כך לעבוד אותו באמת. כמ”ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה יתקיים בשלימות לעתיד לבוא וע”ז נתקן כל השאלות והתשובה עבדים היינו. וזה רמז הד’ בנים כי בוודאי כפי הספיקות שיש בלבות בנ”י באופנים שונים. כך יש גלות מצרים. ובכל שנה מתעורר הגאולה ומתבררין אלה הספיקות עד שיהי’ הכל מסודר ומיושב ויתקיים כי לא בחפזון תצאו כו’. ועל ד’ מיני הספיקות הי’ ד’ גליות. ולכן יש ד’ לשונות של גאולה כמ”ש במ”א מזה. וע”ז הרמז ועבדום כו’ ד’ מאות שנה. כי יש מיני חשבונות יחידיות עשיריות מאות אלפים ואז חוזר אל האחדות. אבל עד המאות יש ספיקות שצריכין לבררם:
בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, “כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים”, ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, “נתנה ראש ונשובה מצרימה”. לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, “קמעא קמעא”, “כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלוהי ישראל”. אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, “ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים” (מלאכי ג, א).
(ה) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:
(ה) הנה ימים באים, צמח צדיק – זהו המשיח וקראו צמח שיהיה צאתו בעולם כצאת צמח השדה שהיא רבבה כן בהיות צדיק יהיו עמו צדיקים רוב העולם כמו שאמר יפרח בימיו צדיק ואמר והוכיח עמים רבים:
(ה) הנה ימים באים – יען אמר שני יעודים שנתקיימו בבית שני, שהוא חזרת העם וחזרת הרועים (נגד הרועים) אומר כי עוד יבוא עת שיתקיימו יעודים האלה בתכלית האושר וההצלחה, כי ימים באים ואז לא יקרא בשם רועה רק והקימותי לדוד צמח צדיק – שיצמח חוטר משרשו כמ”ש ויצא חוטר מגזע ישי, וז”ש צמח – ויהיה ע”פ צדקתו כמ”ש והיה צדק אזור מתניו, וז”ש צדיק, ומלך מלך – לא יהיה רועה רק מלך גדול, והשכיל – כמ”ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ועשה משפט וצדקה בכל הארץ – כמ”ש לא ישא גוי אל גוי חרב:
(טו) בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:
(טו) צמח צדקה – זהו מלך המשיח:
וזהו אשר יקרא לה ה’ צדקנו – הקב”ה יקרא לירושל’ ה’ צדקנו כלומר שיושבי’ יאמרו ה’ צדקנו וי”ת ודין שמא דיהון קרן לה יתעבדון לנא זכון מן קדם ה’ בגוה ולמעלה אמר על מלך המשיח וזה שמו אשר יקראו ה’ צדקנו ושניהם עולים לענין אחד ושם פירשנוהו וא”א ז”ל פירש וזה אשר יקרא לה הקב”ה שהוא ה’ צדקנו:
(ב) ביום ההוא – כבר פירשנו למעלה כי ביום ההוא ביום התשועה בבא הגואל, ופירוש צמח ה’ משיח בן דוד, כמו שנאמר והקימותי לדוד צמח צדיק:
(ו) הבאים – כלומר הימים הבאים והוא זמן הישועה כמו הנה ימים באים נאם ה’ והקמותי לדוד צמח צדיק וגו’, ואז בימים ההם ישרש יעקב, ופירוש ישרש יתן שרש כמו שאמר ויך שרשיו כלבנון כי עתה בגלות הוא כמי שאין לו שרש אבל בימים ההם ישרש מלמטה ויציץ פרח מלמעלה: ומלאו פני תבל תנובה – כלומר כתנובה כמו שאמר ויצילו מעיר כעשב הארץ, ותנובה חסר כ”ף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה שפירושו כגהה:
לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול.
“הסבלנות, הנדרשת מאד לקבוץ אורגני אנושי, מדת החסד והענוה, הממתקת את כל הדינים ובונה את העולם בשכלולו, צריכה היא לטיפוחה למדת החסידות הגדולה, היוצאת מתוך בינה אלהית עליונה ותכופה. דוקא ע”י מה שימצאו בקרב האומה חסידי עליון, חסידים עליונים מאד, שהבינה האלהית והחיים האלהיים ממלאים את כל הויתם, בטוחה היא אז האומה בכחה הרוחני האצור ביחידיה אלה, ועל סמך זה יכולה היא לשים עין פקוחה ולב נכון לכל צרכיה המעשיים, בלי כל חרדה פנימית, שמא יתיבש לשדה ויחרב מעין רוחניותה, הנותן לה את כח נשמתה והמהוה את אידיאליה, שעושים אותה לעם ולחטיבה מיוחדת.
ביחוד באומתנו, אשר הרוחניות העליונה של האידיאלוגיה שהיא הרבה הרבה למעלה מכל עולם ההוה הוא בסיס נשמתה, יש אשר מכל תנועה של חופש חמרי ושל התמכרות לעבודה בענינים חמריים מעשיים וחברתיים, נכנס בה מיד רטט פנימי שמא הטרדה המעשית תמעט את מעינה, שמא “כל מה שיוסיף הישוב תקון, יוסיף השכל חורבן”, ומתוך כך היא עושה את פעולותיה הכלליות המעשיות במחצית אנרגיה, והרי הרוחניות מתטרפת מפני הסבוך החמרי והחמריות מתחלשת מפני העירוב הרוחני הנדחק אל תוכה.
ע”כ היא צריכה להעמיד חסידים גדולים, המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה.
הם, העליונים הללו, יודעים, שאוצר רוח האומה הוא בקרבם, על כן אינם חרדים כלל על מעוט המבוע הרוחני של כללות האומה מפני הטרדה של העבודות המעשיות.
הרוחניות החיובית כבר היא מתפלשת באומה מאיליה, ע”פ סגולתה הפנימית, ע”י הארת אלה היחידים, שהם שלוחי צבור, ונושאים הם בלבבם את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם.
הם מכירים כי סגולתם העליונה היא האוצר הקבוצי של כללות האומה, והאומה מכרת בהם את המקום המכובד לנכסיה היותר יקרים, ועל כן היא מכבדתם ומתיראה מהם יראת הרוממות.
ברית אלהים בארץ היא גלויה דוקא ע”י עבדי אלהים העליונים, והגבורה החמרית הולכת ועושה את דרכה ואת סדריה, בטוחה היא שלא תחלל את מעין קדשה, כי ישנם עמה שומרי חומתה העליונה.
אז הסבלנות מתפתחת והחיים המעשיים פורחים. וגם הדבורים האחדים היוצאים לפעמים מפיות של קדושים, נותנים מזון בשפע רב יותר מהמון דרשות וספרים ארוכים בינונים. זהו המצב המאושר שעמנו צריך לשאוף אליו ולדאוג להקימו בתנועת תחיתו על אדמתו.
הכהונה, האמצעות בין האדם לאלהים ע”י הבחירים היותר עליונים שבאדם, איננה אמצעות כ”א תכיפה הגונה, כשהאדם הפרטי מתקרב לאלהים איננו מתקרב ע”י כחותיו הפחותים, ע”י נטיותיו השפלות, כ”א ע”י העליונות שבקרבו, והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלהיים.
כן גם הארגון הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלהים בקטנו, בכחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו.
אור האלהים של הקטנים מתקטן, וע”י השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל.
לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלהים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו. הוא נסמך אז בחילם ומאזין את שיחם, באמונה ברורה המתבררת לו בכח כללי, בהרגשה בהירה ובהכרה כוללת המתנשאת לפעמים עד כדי פתוח של חכמה, ספרות ושירה, הוא מתיחש אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית, החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ הולך הוא את דרכו, יודע הוא ברור שאלהי אמן עמו.
הנטיה ליסוד הכהונה היא נטיה קבועה באדם, נובעת היא ממעמקי הרגשתו הפנימית. רק ע”י פתוח ארוך תגלה לפנינו בכל אורה, ואנחנו, כדרכנו שלא להתירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאטנו את הדרך הזה אשר החלונו מימות עולם שלנו לסלול אותו.
אין אנו עוזבים את זכר הכהונה, אין אנו חדלים מלצפות לשלמותה, אע”פ שסבלנו הרבה ממנה קודם שבאה לידי ברורה הגמור, אבל ידענו שגם את הטוב קבלנו ממנה ועוד נקבל. לעשות את האומה כולה כהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלהים, בפרטיה על דעת עצמם, זה אי אפשר כעת לפי עולם המבונה באותן התכונות שאנו מוצאים בהן את עולמנו, ע”כ לרוח אלהים הכללי אשר על כללות האומה עלינו לשאף עתה, וזה יתגלה באבריה היותר מעולים, כמו שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן ע”י האברים היותר עליונים שבאורגני היחידים. הכו אומץ לדעה העליונה, לחסידות האלהית הרדיקלית הרוממה ותנו בזה יד לסבלנות ולענוה, לגבורה ולעבודה מעשית חברתית מדינית חפשית, שתתהלך ברחבה בישראל ותתבלט יפה בכל צביוני חייה בארץ ישראל, ההולכת ופורחת ומצפה לתחיה מעשית ולישועה מורגשת קרובה.
“דרכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע”כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו…”
“כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י”ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”.
משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה.
מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח : הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו”.
והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא…”
המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת “זכו” שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת “לא זכו” אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות… אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור…
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ”ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט.
כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ”ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת…
ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם “צמח”, כדכתיב (זכריה ג, ח) “הנני מביא את עבדי צמח”, “איש צמח שמו ומתחתיו יצמח” (זכריה ו, יב), “והקימותי לדוד צמח צדיק” (ירמיה כג, ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”. והוא על דרך שכתב הגאון בספר “עזרת כהנים” במידות פרק ג, בשם השלטי גיבורים, דעל כן נקרא זרובבל “צמח” “כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שגודל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאוד”, עד כאן לשונו. ועל כן משיח נקרא גם כן “צמח”, שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה. ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת.
אותה הדרכת ההדרגה קימעא-קימעא, שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה, אשר לכל שלשלת חלקי ההדרגה הזאת…
בינתיים בסתרי המדרגות של המהלך הזה, עד שלא נגמרה כל מידתה של החירות יש עדיין מקום למשהויים של עבדות, עד שלא נתגלתה התשובה השלמה, יש עדיין מקום לסירכות חטאים. עד שלא נתבררה כל פעולת הטיהור העליון והחדרת ההתחדשות הפנימית יש עדיין מקום לצחצוחי טומאת הגלות ולאבקות חלודתה. עד להופעת כל האורה יש עדיין מקום לערבובי צללים וערפלים, – וכל אלו כאילו מסבכים ומבלבלים את כל עיקרו של המהלך הגדול הזה, והרי הם מחייבים ומזרזים, בכל תוקף ואומץ, את התאזרות התעצומות של שותפותנו למעשה-אלהינו במפעל ראשית אחריתנו המבורכה והשגיאה מאד.
הנה אמרו ז”ל (בר”ר כד ז) כלל גדול בתורה מצות עשה ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח), ומצות עשה זו הוא צורך התפלה, שצריך האדם לקבל על עצמו מצות עשה זו קודם התפלה (פע”ח ש’ עולם העשיה פ”א):
ולהבין זה, כי עיקר השראת השכינה הוא את דכא ושפל רוח, היינו כשאדם מבין בעצמו איך שהוא בעצמו רחוק מה’ ומשוקע בגשמיות, ואין לו שום פנים להתפלל לה’ מגודל פחיתות ערכו, ואינו יכול להתפלל כי אם בבחינת בתוך עמי אנכי יושבת (מל”ב ד יג), היינו שיכלול עצמו בתוך כלל ישראל ויאהוב את כל אחד ואחד מישראל. והעצה לזה שיאהוב כל אחד ואחד מישראל, הוא על ידי שידין את כל האדם לכף זכות, ועי”ז יוכל לבא לבחינת נשי”קין, בחינת שר המשקים, לשון הש”קה, בחינת התחברות לכל ישראל. אבל כשהוא דן את כל אדם לכף חובה, ממילא הוא בבחינת א”ף ורוגז על כל אחד ואחד מישראל, בחינת שר האופ”ים, לשון א”ף, בחינת פירוד:
ובבחינה זו נכשל יוסף הצדיק, שהיה דן את אחיו לכף חובה, והיה פירוד בינו ובין אחיו, והיה לו הסבה עי”ז, ולכן היה משתדל לתקן בחינה זו ולהתדבק בבחינת שר המשק”ים, בחינת התחברות, בחינת שר המשקים הנ”ל, ולכלול את עצמו בבחינת י”ב שבטי יה, והיה צריך לתקן זה בכל י”ג שנה שהיה בבית האסורים, עד שנתחבר בי”ג מדות הרחמים, וכמו שאמרו כל בני יעקב ביחד שמע ישראל וגו’ אח”ד (ת”י בראשית מט ג, דברים ו ד), שנתחברו בבחינת אח”ד, י”ג מדות הרחמים: