איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבת
פעולה ממערךבפעולה הזאת אנחנו רוצים לגעת בעולם הדתי בנקודה הכי בסיסית שלו, באמונה בקב”ה ובקשר איתו. נקודת ההנחה היא שהחבר’ה נמצאים תוך כדי או קצת לפני הרבה שאלות באמונה, התנגשויות בין שכל לאמונה, בין תורה למציאות, כפירה בהנחות יסוד. השאלות האלה יכולות להסעיר ולטלטל מאוד מצד אחד, ולהיות פתח לבירור ולהצמחת קומה חדשה של אמונה מצד אחר. אנחנו רוצים לתת מקום לשאלות האלה, להציף אותן ולאפשר להן לנכוח, להראות ולהסביר שהן נורמליות ואפילו טובות, להוריד את רמת הפחד. כמו כן ניתן לחבר’ה אפשרויות וכלים להתחיל לברר ולענות לעצמם על השאלות, ואחת הדרכים הבסיסיות שנציג היא יצירת קשר טבעי ופשוט עם הקב”ה, קשר המאפשר בירור נוקב מתוך חיבור.
בנספח 1 מצורף קטע העוסק בצורך להתפתח בפן האמוני, לקדם אותו כשמתקדמים בחיים ולא להשאיר אותו מאחור. אפשר לקרוא את הקטע עם החברים כפתיחה לפעולה ולנושא, לדבר על שחלק מבירור הזהות שלנו הוא בירור האמונה, וזה פן שצריך להתקדם ולצמוח בו.
העמידו שורת כיסאות כמספר החברים המשחקים. שאלו את החברים שאלות והם יצטרכו לענות עד כמה הם מזדהים עם השאלה: כל החברים עומדים על הכיסאות; צד אחד של הכיסאות מוגדר כ’בכלל לא’, האמצע כ’חשבתי על זה אבל לא יותר מדי’, והצד השני כ’שאלה שמאוד מטרידה אותי’. על החברים לעבור מצד לצד ולהתמקם על הרצף בלי ליפול. המתודה יכולה להציף שאלות וגם להראות להם עד כמה כולם מתמודדים עם השאלות האלה.
דוגמה לשאלה: איך מסתדרת תאוריית המפץ הגדול, שהמדע מאמין בה, עם תיאור בריאת העולם בספר בראשית? ראו שאלות נוספות בנספח 2.
אפשר להתחיל בשאלות קלילות, כמו: עד כמה אתם עייפים, רעבים, מי חשב לשים בגרויות בכיתה י’ וכו’, כדי להיכנס לאווירה.
*שבטים מעורבים: אפשר להעמיד שתי שורות של כיסאות זו מול זו.
אחד החברים יעמוד עם מקל מטאטא באמצע המעגל, יאמר שאלה אמונית שיש לו, ואם מישהו מזדהה עם השאלה הוא צריך לומר “שאלה טובה”. מי שמחזיק במקל- עוזב, ומי שאמר “שאלה טובה” צריך להגיע לתפוס את המקל לפני שהוא נופל. כעת מי שמזחיק במקל יאמר שאלה שיש לו.
המתודה הזו טובה לשבטים שחבריהם מרגישים בנוח זה עם זה וישתפו בקלות בהתלבטויות ובשאלות. דרך נוחה לוודא שרמת השאלות תהיה גבוהה היא שאחד המדריכים יתחיל וישתף בהתלבטויותיו שלו.
בנספח 3 מצורף סיפור. קראו את הסיפור עם החברים ועבדו איתם את מה שקורה בסיפור. מתואר כאן חסיד שיש לו שאלות באמונה, הוא כמעט כופר בשאלה האם יש אלוקים, והרבי מקוצק אומר לו שזה בסדר, שעצם השאלה מעידה על הקרבה ועל האכפתיות שלו, שהשאלות לגיטימיות וטובות. אפשר לערוך דיון: מה רצה הרבי מקוצק לומר לחסיד? האם לגיטימי שיהיו שאלות באמונה? מה זה מעיד על מי ששואל? מה זה אומר עלינו?
בחלק הזה אנחנו רוצים להראות לחברים שהשאלות שלהם נמצאות במקורות ויש להן תשובות. יש הרבה ספרים שעוסקים במתן תשובות עמוקות ומסודרות לבני נוער, וכמובן גם אתרים רבים. הכי טוב להשיג לפחות חלק מהספרים, ואם לא – להדפיס שו”תים מהאינטרנט (בנספח 4 יש כמה אפשרויות).
חלקו לחברים דפים ובקשו מכל אחד לרשום את השאלה שהכי מציקה לו. פזרו את הספרים ואת התשובות ברחבי החדר ותנו להם להסתובב ביניהם ולחפש בהם את השאלה שלהם. אפשר לעצור אחרי שמוצאים את השאלות ואפשר לתת יותר זמן ולאפשר גם לקרוא קצת תשובות, תלוי בסבלנות וביכולת הריכוז שלהם.
כשמחליטים לעצור, חשוב לעשות אסיף: שאלו את החברים איך היה למצוא את השאלה שלהם במקור כלשהו, לראות שהתייחסו אליה.
דברו איתם על שהיהדות בנויה מהמון שאלות; כל רש”י וכל פירוש מתחילים מזה שחכמים לא הבינו משהו כמו שהוא נכתב בתורה וחיפשו לו הסבר. עודדו אותם לצאת ולחפש תשובות לשאלות שלהם, אם על ידי הספרים שהבאתם, האתרים שהוצאתם מתוכם או דיבור ישיר איתכם, עם הקומונרית או עם אחד הבוגרים.
ספרים שעוסקים במתן תשובות: ‘דע מה שתשיב לעצמך’ (הרב זאב קרוב), ‘שאל נא’ (הרב שלמה אבינר), ‘מכתבים לטליה’ (דב אינדיג), ‘את ענת אנכי מבקש’ (חנן פורת), ‘עיין ערך יהדות’ (הרב חגי לונדין), ‘מבקשי פניך’ (שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין).
אתרים:
בחלק הזה אנחנו פשוט רוצים להביא את החברים לדיבור פשוט עם ה’. חשוב מאוד להקדים ולומר שכל הדרכים טובות ולא חייבים לבחור דווקא דבר מסוים, ה’ מקשיב לנו ואפשר להגיד לו הכול.
מצורפים בנספח 5 כמה שירים שיש בהם פנייה ישירה אל ה’, קראו את המילים – זה מתוק. אפשר להשתמש בהם בכמה דרכים:
כמו על כל דבר ביהדות, גם על הספקות אפשר להתפלל; פשוט לבקש מה’ שיעזור לנו להתיר את הספקות, ליישב את האמונה בלב ולשמוח בו. מצורפת בנספח 6 תפילה מתוך ליקוטי תפילות של ברסלב. אפשר לצלם ולחלק לחברים, ולקרוא כולם יחד בקול או שכל אחד יקרא לעצמו בלחש.
קטע
ילד קטן מקבל בגדים במידה שלו, אוכל בטעמים פשוטים, שיהיו לו נעימים, וגם אמונה במידות שמתאימות לו. פשוטה, ברורה, מסודרת. כשילד גדל וגדלות מידות גופו קונים לו בגדים גדולים יותר, שיתאימו למידה שלו. גם המזון שהוא אוכל משתכלל ומתווספות מנות חדשות שהוא אוהב ויכול לאכול. גם השכל גדל, ואתו הדרישה ליכולות למידה וריכוז גבוהות יותר. ומה עם האמונה? גם אותה צריך להגדיל. השכל גדל, הרגש התפתח, עכשיו צריך גם את האמונה להגדיל ולשכלל כך שתתאים למידות החדשות שהילד הגיע אליהן. האמונה היא כמו שריר, חייבים תמיד להמשיך ולפתח אותה, להמשיך ולקדם אותה, אחרת חס וחלילה היא עלולה להתנוון, ובטח לא להתאים לגודל האדם.
הרב קוק כותב בספר אורות “אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על ידי הדבקה באהבה ודעה שלמה לחיי החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים.”
האמונה מאירה באדם, נותנת לו כוח ואושר, כשהוא משתמש ביכולות החקירה והלימוד שלו כדי להעמיק בה, לפתח אותה וללמוד אותה.
שאלות:
סיפור, מצוטט מהספר ‘את ענת אנוכי מבקש’, חנן פורת
חסידים מספרים:
חסיד אחד בא אל הרבי מקוצק.
“רבי” התאונן “אנוס אני להרהר ולהרהר ואין לי מנוחה”.
“מהו” שאל הרבי “שאתה אנוס להרהר בו?”
“אנוס אני להרהר האם באמת יש דין ויש דיין”.
“ומה אכפת לך?”
” מה הרבה שח! וכי מה יהא אכפת לי?!”
” אם אכפת לך כל כך”, אמר הרבי “הרי אתה יהודי טוב, ויהודי טוב ראשי להרהר, לא יפגע!”
ארבע דוגמאות לשאלות ותשובות מהאינטרנט בנושאי אמונה, אבל אפשר ורצוי להיכנס לאתרים ולהוציא מה שרלוונטי לשבט שלכם!
חברים מקשיבים –
שאלה:
שלום רב .
נעים מאוד קוראים לי בתאל ואני בת שירות במחלקת סרטן ילדים. לפני כמה שבועות איבדנו במחלקה בחור בן 16 וחצי שהיה הרבה יותר מסתם מטופל בשבילי, הוא היה כמו אח קטן וחבר ממש טוב וקרוב…
ידענו שהוא הולך למות ופה מתחילה הבעיה שלי .
אני אדם מאמין שלמד באולפנה. אני מכירה את כל התשובות לשאלות האמוניות שיש ועם זאת עדיין קשה לי לקבל את המציאות שקיימת אצלי עכשיו .
אני שואלת למה הוא היה צריך למות? כי הוא סבל מספיק וכי הוא היה צדיק או ככה הקב”ה החליט .
למה הוא היה צריך לסבול? יסורים מטרתם לכפר על עוונות וכו וכו .
ועם זאת עדיין אני מרגישה סדק באמונה .
כי באמת האמנתי שהוא יצא מזה .
והיום חבל שסתם האמנתי בנס .
כי היום קשה לי ממש .
תודה רבה על עזרתכם
תוכן התשובה:
בס”ד
בתאל יקרה!
שאלה גדולה שאלת.
קטונתי מלפתור את חידת המוות.
גדולים מאיתנו ניסו להבין, למצוא נחמה.
יעקב אבינו, שוודאי אין לנו ספק באמונתו, לאחר שנודע לו על “מות” יוסף בנו והתאבל עליו, כתוב:
“וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה”. גם הוא לא מצא מנוח לנפשו והודיע כי יקבר עם אבלו.
גם אני בעצמי כואבת ומתגעגעת לאהוביי שהלכו בטרם עת.
יחד עם זאת, אני יודעת כמה דברים.
-אני יודעת שיש בורא ומשגיח לעולם. והרי גם את – הנה הנשמה שלך צועקת אל ה’ כשקורה דבר כזה. אילולא היית מאמינה היית נשארת בצערך ולא מפנה שאלות קשות לאף אחד! אך הנשמה שלך זועקת, שואלת. את מי? את ה’ יתברך. כי את יודעת שהוא שם, ומאזין, ולכן את מדברת איתו. זה שקורה אסון נורא שכזה, אינו מבטל את קיום ה’. הוא מעורר קושיות, שאלות, תהיות, אך האם הוא חזק מספיק בכדי להוכיח שה’ איננו?
-אני יודעת כי העולם הוא טוב. אני מסתכלת אל המציאות. אל אותה מציאות שיש בה כל כך הרבה קשיים ואסונות. והנה – רובה טובה! רוב חיינו טובים ומתנהלים בטוב. באופן יחסי, רב הטוב על הרע.
-אני יודעת כי ה’ רוצה בטוב- הרי כל התורה אותה שלח לנו ה’ כדי להדריך אותנו בחיינו – מדריכה אותנו להיות טובים. להיות אנשי חסד. זה אומר שהקב”ה רוצה בטוב. המוות תמיד מוצג בה כחסרון, כמשהו עצוב, סוף. זאת אומרת המוות אינו אידיאל. הוא אכן חיסרון בעולם הזה. הקב”ה אינו רואה בו ברכה. אנו הרי מתפללים לתחית המתים. כמובן שהכל לטובה במבט הכללי של ה’, אך בוודאי שהדרך להגיע לטובה הזו היא קשה לנו, עם זה אין וויכוח. הרי אם נראה אדם רוקד על קבר אימו בטענה שהכל לטובה נחשוב שהוא משוגע ובצדק. אנו הרי מצווים להתאבל.
זאת אומרת –
יש אבל, יש צער עמוק, יש כאב גדול מנשוא.
יש אמונה בה’.
יש את שניהם.
השילוב שלהם מעורר שאלות, תהיות, קושיות. אך הוא לא חזק דיו כדי לבטל את מציאות ה’.
לצערי, אין בידי תשובה אמיתית לתת לך. אך עיצה –
כאבי את הכאב, כי הוא כואב. התגעגעי כי הגעגוע גדול.
אך יחד עם זאת, נסי להתנחם בכך – שיש סיבה ויש השגחה. אותו בחור שהכרת, לא סיים את חייו באופן מקרי. יש מי שמכוון, יש מי שדואג ומשגיח.
ויש מי שמשגיח עליו גם עכשיו. יש בכך אולי מעט נחמה.
עוד אני מציעה לך, לאחר הימים של הכאב, לבחור בחיים. למצוא דרכים שיעזור לך להמשיך ולא לשקוע באבל.
קודם כל להמשיך בשגרה ולתפקד. זה מה שמחזיק אותנו עם הראש מעל המים.
אפשר גם למצוא דרכים לעילוי נשמתו – להתפלל או לעזור למשפחתו בהנצחתו.
אשרייך שאת משרתת בשירות כל כך חשוב ובעל ערך. שירות שהמחיר האישי שאת משלמת בו הוא רב. אך כך גם הטוב שאת מעניקה בו, והשכר שתקבלי בעז”ה.
ולסיום – חשוב מאוד לדבר עם הממונים עלייך והמלווים אותך. אני מתארת לעצמי שבמקום כמו שלך יש מי שאמור לסייע לבנות השירות במקרים כאלה. רב? רכזת? ואם אין – השמיעו קול ובקשו. אתן לא אמורות להתמודד עם זה לבד.
המשיכי לעשות חיל בכל אשר תפני,
ושיהיו שמחות בעז”ה!
כאן אם צריך,
שמרית.
שאלה:
שלום, קודם כל ממש תודה על העזרה!
בעיקרון יש לי את כל הסיבות להאמין שה’ קיים ושהוא עוזר לנו והכל. וזה מאוד הגיוני מבחינה שכלית, אבל יש פעמים שלדוגמה אני מתפללת ומסיימת את התפילה במין תחושה לא נעימה שאף אחד לא הבטיח לי שה’ באמת שומע או עוזר. ובכלל – יש פעמים שאני ממש מרגישה שכאילו אין ה’ למרות שכל המציאות מראה שפשוט לא יכול להיות שה’ לא קיים. הספקות האלה ממש לא נותנים לי מנוח כי אני לא יכולה אפילו להתפלל כשכל התפילה אני תוהה לעצמי אם יכול להיות שאני מדברת לקיר. אני באמת רוצה שתהיה לי אמונה חזקה בה’ ששום דבר לא יזיז אותי ממנה, אבל איך גורמים לזה לקרות? אני לא יודעת איך להתמודד עם הספקות שיש לי כי אלו רק תחושות, לא חוסר בסיבות שכליות. אשמח אם תוכלו לעזור קצת. וחוץ מזה- יש ספרים שממש מסבירים על האמונה בהרחבה שיוכלו לעזור לי? אם ידוע לכם על ספר כזה, אשמח מאוד שתמליצו לי עליו. וממש תודה!
תוכן התשובה:
אהלן!
קודם כל תודה על התודה! זה משמח וכיף לנו.
דבר שני, אני חייבת לציין, שעצם זה שאת שואלת, כבר מראה על אמונה. כי אם לא היית חושבת שיש סיבה בכלל לברר, שאין אלוקים וזהו, בוודאי לא היית שואלת. עצם זה שאת דנה עם עצמך בעניין זה כבר דבר חשוב.
למעשה, במובן מסוים, ככה בונים את האמונה, שואלים, ומבררים. הרי האמונה של ילד בגן שונה מאמונה של ילד בכיתה ו’, ואמונה של ילד בכיתה ו’ שונה מאמונה של ילד בכיתה י”א. ואני מקווה שזה ימשיך. וזה ממשיך… כשגדלים והחיים נעשים מורכבים יותר, גם הצורך לבירור הוא גדול יותר, וזה סימן טוב!!!
בכלל, אומרים שהאמונה בנויה משאלות ותשובות, שאלות ותשובות. כמו מדרגות. כל פעם שאתה מוצא תשובה אתה עולה מדרגה; עם הזמן אתה מתרחק מקצה המדרגה, שוכח שעלית, ונתקל ב’קיר’ – המדרגה הבאה. השאלות הבאות. ואז צריך שוב לעלות…
לפי מה שכתבת, עשית איזשהו בירור שכלי, מצאת הוכחות שדי מניחות את הדעת, אבל… אבל את מרגישה שחסר לך משהו.
הרב קוק אומר לנו ש”האמונה אינה לא שכל ולא רגש…” מה היא כן? משהו שהוא גם זה וגם זה. או בעצם לא זה ולא זה. או בעצם… הכי טוב שתקראי בעצמך. מאמרי הראיה, מאורות האמונה. קישור לויקיטקסט (העברית היא כמובן של תקופת הרב קוק. בערך מאה שנה אחורה). כשאני חושבת על אמונה, אני חושבת על משהו שהוא גם וגם. מן סינתזה כזאת שהשלם גדול מסכום חלקיו.
אז שוב, לפי מה שכתבת, את הצד של השכל יש לך. חסר לך משהו, שכנראה הוא יותר קשור לרגש. רגש זה דבר חמקמק, בא והולך, בלי באמת לשאול אותנו. יש אפשרות לנסות לעורר אותו, זה לא קל, ולכל אחד משהו אחר “עושה את זה”, יש כאלה שטיולים ונוף מהמם גורמים להם להתרגש ולהגיד “וואו, מה רבו מעשיך ה'”, אחרים שמוזיקה עושה להם את זה, יש כאלה שדווקא הלימוד, עמל של תורה, עוזר להם גם להרגיש יותר… יש כאלה שליצור דברים, יש כאלה ששיחה של רב. לכל אחד משהו אחר. רק את יודעת מה יכול לעזור לך להרגיש ולהתחבר לה’.
לי למשל היסטוריה עושה את זה. משהו בנצח, בהשתלשלות האירועים, גורם לי להרגיש (גם אם לא תמיד להבין בשכל) שיש שם מישהו.
את חייבת למצוא את המשהו הזה שלך. וזה לא קל, אבל הרבה פעמים זה קשור למשהו שאוהבים לעשות, או שטובים בו מאוד. יש כאלה שלצאת לטבע עושה להם את זה; מה רבו מעשיך ה’, פלאי הבריאה. יש כאלה שללמוד איזה פיסקה טובה, או להתפלל מכל הלב, יוצר את החיבור הנפשי.
יש היום המון ספרים על אמונה. אני אוהבת את דע מה שתשיב לעצמך / הרב זאב קרוב, ואת איש האמונה הבודד של הרב סולובייציק – ספר מעולה!. יש את שאל נא, של הרב אבינר שעונה גם על שאלות באמונה. יש גם המון ספרונים כאלה של לימוד יומי, שמתאימים לנוער ומחזקים באמונה.
ועוד נקודה חשובה. ה’ שומע, אבל לא תמיד עושה מה שביקשנו. אנחנו צריכים לסמוך עליו (וגם זה רגש בעצם) שהוא עושה את מה שהכי טוב לנו. גם אם אנחנו לא ממש מבינים.
גם הבת שלי לא מבינה תמיד למה אני לא מרשה לה או לא מקשיבה לה. בשבוע שעבר היא אפילו פרקה את היד כשניסתה לברוח, להפסיק לתת לי יד ולרוץ לכביש. הרופא שבדק אותה אמר לי שעשיתי בדיוק מה שצריך לעשות, ושהוא מקווה שלא אפחד להחזיק אותה חזק גם בפעם הבאה שהיא תנסה לברוח לכביש. (היד הוחזרה למקום. הילדה בסדר ב”ה.)
ה’ הוא כמו אבא שלנו. כמו שהבת שלי לא הבינה למה אני לא נותנת לה את מה שהיא רוצה (לרוץ לכביש), ולמה היא עוד מקבלת משהו כואב (כדי להציל אותה), ככה גם אנחנו לא תמיד מבינים למה לא קיבלנו את מה שרצינו, ולמה ה’ מכאיב לנו. אבל אנחנו צריכים לסמוך עליו שזה לטובתנו.
בהצלחה רבה!!
מוריה ורננה
אתר ישיבה –
שאלה:
שלום,
בתורה רשום שהאדם נברא מהעפר והאישה מהצלע של האדם ואת החיות ה’ ברא באמצעות אמירה. איך ייתכן כי ישנם תופעות דומות בינינו לבינם, אם מלכתחילה ה’ ברא אותנו בצורה שונה מהם.
כמו למשל בתופעה הנקראת “עור ברווז”. בנוסף העצב בצוואר של הג’ירפה אפשר להסביר רק לפי האבולוציה לפיה זה שריד קדום מהתקופה שהחיים היו רק במים.
אודה לתשובות והכוונות
תשובה:
שלום וברכה, וסליחה על העיכוב.
ראשית, יש לדייק: התורה פותחת בשני תיאורים שונים של הבריאה. בתיאור הראשון של שבעת ימי בראשית נבראו כל הנבראים על ידי אמירה, הן בעלי החיים והן האדם ‘ויאמר אלהים נעשה אדם’ (בראשית א כו). בתיאור השני נבראו הן האדם והן בעלי החיים על ידי יצירה (בראשית ב פסוקים ז, יט). בתיאור הראשון נבראו בעלי החיים תחילה, ובתיאור השני – האדם.
הבדל זה הוא צוהר להבדלים רבים מאוד בין שני התיאורים, בכל קנה מידה אפשרי. לדוגמא: בראשון – שמים נבראו תחילה, בשני – ארץ נבראה תחילה. בראשון נבראה הבריאה בששה ימים, ובשני ביום אחד (או לפחות ברצף אחד, לא מוזכרת בו כל חלוקה לימים). בראשון הכל טוב, בשני יש גם מציאות של רע. בראשון יש משמעות לבריאה (“כי טוב”) עוד לפני בריאת האדם, ובשני הבריאה תלויה באדם (“וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ… ואדם אין לעבוד את האדמה”. גם הצמחייה שבגן עדן מוזכרת רק לאחר שהאדם הושם שם). בראשון האדם רודה בבריאה ומושל בה, ובשני יש לאדם תפקיד ‘לעבדה ולשמרה’. בתיאור הראשון מהות האדם היא ‘צלם אלוקים’, ואילו בתיאור השני יש באדם גם ‘נשמת חיה’ וגם ‘עפר מן האדמה’. בראשון האיש והאשה נבראו יחד, ובשני האיש נברא תחילה. בראשון מוזכר רק שם אלוקים, ובשני ‘ה’ אלוקים’. בראשון ה’ מתואר כמי שנמצא מחוץ לבריאה (לא מתוארות כל פעולות של ה’ מלבד אמירה – הוא אמר ויהי), ובשני ה’ נוכח בבריאה ופועל בה (ויטע, וישם, וכו’). בראשון אין כל תקשורת בין חלקי הבריאה, ואילו בשני יש. ומה שכתבתי אינו אלא קצה הקרחון.
כיון שהיריעה קצרה, אפנה אותך בסוף התשובה לסדרת שיעורים בנושא. כאן אכתוב בקיצור כיוון שכתבוהו רבים, והוא שבתיאור הבריאה התורה כלל אינה עוסקת בסדר כרונולוגי-פיזי של הבריאה, אלא התורה מתארת את המשמעות הרוחנית של הבריאה, ומשמעות זו כוללת התייחסות לאינספור שאלות: מה הוא היחס בין אלוקים לבריאה? מהו תפקיד האדם? מהו יחס הבריאה והאדם? מהו היחס בין האיש לאשה? וכו’ וכו’. אין בידי כל אפשרות להאריך בדבר במסגרת תשובה באינטרנט, אך אוכל לכתוב דוגמא אחת. כאמור, בתיאור הבריאה הראשון מתואר כל יום של בריאה כעומד בפני עצמו, ואילו בשני הכל סובב סביב האדם. למדנו מכאן שיש שתי משמעויות לכל דבר בעולם: משמעות אחת עצמית, וכך למשל לצמחים יש חשיבות שעומדת בפני עצמה בלי קשר לשימושו של האדם, ומשמעות שניה שבה כל הנבראים הם חלק מעולמו של האדם. כתבתי בקיצור וברמז.
לאור עיקרון זה שהתורה כלל אינה מתארת את סדר הבריאה הטכני, מובן כי אי אפשר ללמוד מתיאור זה התייחסות לשאלה הפיזיקלית-ביולוגית אודות אופן בריאת בעלי החיים והאדם. דומה הדבר לתיאור התורה ‘ונתתי מטר ארצכם בעתו’, שאינו עוסק בשאלה מהם האמצעים הטבעיים שעל ידם ה’ נותן את המטר (הגשם, השמש המאדה את המים וכו’) אלא במישור הרוחני שבו ה’ מסובב את כל הסיבות לירידת המטר.
תאוריית האבולוציה נאמרה במסגרת המדעית. אם נחליט שמבחינה מדעית תאוריית זו הינה מבוססת, הרי שאין לבטל אותה רק בשל תיאור התורה שה’ יצר את האדם מעפר: כאמור התורה אינה עוסקת בתיאורים פיזיקליים, וברור ש’עפר’ אינו מתאר חוֹל; יתכן בהחלט שעפר הוא ביטוי לעולם החומרי, הכולל גם את בעלי החיים, ומעולם זה נוצר האדם – בין בדרך של התפתחות הדרגתית ובין בדרך פתאומית.
להעמקה בשני תיאורי הבריאה, ניתן לעיין בקישור:http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/12147 וכן בשיעורים הסמוכים לו.
בהצלחה
יעקב
שאלה:
שלום הרב!
יש לי שאלה בקשר ליחס של השם אלינו. מראש יתכן ואשמע אגואיסטית, יהירה או חצופה אבל בכל זאת העניין מסקרן אותי ואני מוכרחה לשאול.
יש אנשים שגורמים לנו רע, ואז מקבלים טובות הנאה מאלוקים ויוצאים בלי שום עונש, בעוד אנחנו סובלים יסורים. הם ממשים את עצמם ומתקדמים בחיים, כי לפוגע תמיד יותר קל מלנפגע, וזה לא פשוט לראות את עצמך לא ממומש, בעוד אלה שפגעו בך, משיגים את כל מה שאתה מעוכב בו. איך אפשר להסביר את זה? למה השם עושה את זה?
במקרה הפרטי שלי, כבר איחלתי ל”אוייב” שלי אהבה והצלחה ואין לי שום קנאה בו, אבל כשאני מביטה בעצמי, מפעם לפעם עולות בי מחשבות שמביאות אותי לבסוף לחוסר הבנה. של, למה לי לא מגיע?
תודה מראש וכל טוב.
תשובה:
שלום וברכה, וסליחה על העיכוב.
השאלה שלך כלל אינה נשמעת אגואיסטית או יהירה. בדיוק להיפך, הדרך לאמונה עמוקה עוברת דרך שאלות, ובלעדיהן האמונה נשארת ברמתה השטחית. על משה רבנו אומרת הגמרא ששאל מדוע לעתים הצדיק סובל והרשע מצליח, כך שאל חבקוק ‘מדוע דרך רשעים צלחה, שלו (מלשון שלוה) כל בוגדי בגד’, ועוד.
היסוד לכל הוא ההבנה ש’משפטי ה’ אמת, צדקו יחדיו’ – יש מפרשים פסוק זה שכאשר רואים את משפטי ה’ ‘יחדיו’, כלומר את התמונה השלמה, ניתן לראות כיצד הם צודקים ואמיתיים. אולם נקודת המבט שלנו היא הרבה פעמים חלקית: היא לא כוללת כל הדורות, היא לא כוללת את כל מעשיו של האדם, היא לא כוללת את כל צפונות ליבו של האדם, וכו’. לפעמים למי שפגע בנו יש זכויות רבות מכיוונים אחרים, לפעמים ה’ מאריך אפו וממתין בסבלנות עד שהפוגע ישוב בתשובה, לפעמים מה שנראה במבט קצר טווח טוב – אינו באמת טוב, וכו’ וכו’.
מותר בהחלט להישאר בשאלה ולהודות שאיננו מבינים תמיד את הנהגת ה’. אחרי הכל, אך טבעי הוא שדרכי ה’ – שברא את העולם כולו, את נפש האדם האינסופית ואת מרחבי היקום – יהיו לפעמים לא מובנים לנו…
הרבה פעמים נכון ‘לתרגם’ את השאלה ששאלת לשאלה מקבילה המתמקדת באדם: כיצד אני בוחר לתת משמעות ליסורים? כיצד אני בוחר להתקדם, או לבנות כוחות חדשים, על ידם? מה אני יכול ללמוד מהאתגרים הללו? לפעמים, כשנענה על השאלות הללו ונכוון את המשך חיינו בהתאם לכך, נקבל תשובה גם לשאלה הראשונה.
מכיוון נוסף – לפעמים הסיבה שאיננו מצליחים במה שאנו רוצים תלויה בנו, ואנו צריכים לקבל הדרכה מתאימה. כמובן שלשם כך אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, לפעמים יחד עם אדם נוסף, שיוכל לראות התמונה מבחוץ. כמובן, יתכן שאנו עושים הכל בצורה הטובה ביותר, והעיכוב הוא ביד ה’.
כל טוב, ובעזרת ה’ שיהיו רק בשורות טובות!
שירים
הניסיון הזה/ ישי ריבו
הניסיון הזה הוא לא פשוט כזה
הוא רק נראה תמים נחת עלי אימים
הניסיון הזה עדיין לא מרפה
זקוק לקצת עזרה לקצת הרבה רחמים
קלות הראש הזאת עלתה לי לא פחות
עכשיו אני אובד דרכים אובד עצות
אין לי פתחון פה ולא פתרון לב
מודה בפה מלא
אז תן לי יד הושט לי יד
כי אני לא יכול עם זה יותר לבד
אנא אלי שמע קולי
ותן לי את הדעת להבין הכול
כי רק אתה יכול לתת לי את הדעת
לשנות ולשפר ולתקן
אבא/ אביתר בנאי
אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה
אבא, אני רוצה לחזור אליי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמין בעצמי
יונתי בחגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש, חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי.
אייכה/ שולי רנד
ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?
חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת
קולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!
אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים
אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים
נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף
הן תעידי עליי כמה הייתי נכסף
כשסודות מהעבר פקדו עליי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!
בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!
אנה אפנה/ ארז לב ארי
אני רודף אחר חוקיך, מחד
מאידך תשוקתי אותי רודפת.
בוש ונכנע אבוא בשעריך.
והלילות הארוכים והבדידות והשנים,
והלב הזה שלא ידע מרגוע.
עד שישקוט הים, עד שינוסו הצללים.
לאן אלך, אנה אפנה, כשעיניך מביטות בי
איכה אברח, איך לא אפנה?
בין אמת לאמת, בין הלכה למעשה
בין הימים ההם לזמן הזה.
בין הנסתר לנגלה, בין העולם הבא לעולם הזה.
רודף אחר חוקיך, מחד
מאידך תשוקתי אותי שורפת
עזה כמוות איומה כנדגלות
הלילות הארוכים והבדידות והשנים
והלב הזה שלא ידע מרגוע
עד שישקוט הים, עד שינוסו הצללים-השיבני!
לאן אלך, אנה אפנה…
אבא יקר/ להקת עלמא
אב הרחמן, אבא יקר
תן לי את הכוח לעמוד בניסיון הזה
בבקשה ממך תפקח בי את העיניים
לא אוכל בלעדיך יותר
אבא יקר תעזור לי לראות
שיש בי את האומץ להעז ולעשות
פחדים ועוצמה יכולת פשוטה
לקחת אחריות אני ואתה
כדי לעבור את הגבול הדמיוני שהמצאתי
אני חייב חייב להיות אמיתי
ואם אין אצלי אמת אין אמונה
וזה כואב כואב לי אבא יקר
אבא יקר כשאפתח את עיניי
תראה לי שהכול עוד פתוח לפני
שאני עוד בפנים ואתה עוד קיים
שכל יום אוכל להתחיל מחדש
כדי לעבור את הגבול הדמיוני שהמצאתי
אני חייב חייב להיות אמיתי
ואם אין אצלי אמת אין אמונה
וזה כואב כואב לי אבא יקר
אתה לימדת אותי לקרוא לך דווקא מן המצר
עכשיו אני עומד כאן בוכה לפניך ענני במרחב
לא אמות כי אחיה ואספר מעשי-יה
אני לא מתכוון לוותר לך הפעם אב הרחמן
אבא רחמן אבא יקר תן בי את הכוח לעמוד בניסיון הזה
ממך עד אליי/ חנן בן ארי
אני צב ללא בית / הסרת מעליי קורת גג
דג ללא מים / מחפש אותך ולשווא
מר כמו יין / לכוד כארי בסורג
עב מזיל מים / אני אפילו לא נרטב
ברחתי ממך עד אליי – ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק.
סתיו בעיניים / אני מתהלך כנווד
על מצחי אות של קין / מחפש אותך ולשווא.
בשדה בינתיים / אתה מחופש לפשוט עם
בלי גלימה בלי שמיים / אל מסתתר, נעלם.
ברחתי ממך עד אליי – ולא מצאתי כלום
אתה מעבר לדלת, מתאמץ לשתוק.
אל תסתר פניך ממני, תקוותי היית,
כי חולת אהבה אני, אל תסתר פניך.
ברחתי ממך עד אליי – ולא מצאתי כלום
עומד בפתח הדלת, עוד לא מעז לדפוק
ברחתי ממך עד אליי ולא מצאתי כלום
שואג בפתח הדלת, אתה יוצא פתאום.
הראיני נא/ הרב רז הרטמן
הראיני נא את רוחניותי
הראיני נא את נקודתי
נקודתי הפנימית
הראיני נא את זיווגי
הראיני נא את חצייה השני של נשמתי
רוצה לעובדך, לעובדך
ולהתקרב אליך
בשמחה ובטוב לבב ובאהבה
הראיני נא את ברכתי
הראיני נא את סגולתי
מתנת ידי
הראיני נא את ניגוני
הראיני את שירתי
כל זמרתי
רוצה לעובדך…
הראיני נא את מלכותך
הראיני נא את שלטונך
עוז יד ימינך
הראיני נא את שכינתך
הראיני נא את זיו הודך
נהללך
רוצה לעובדך…
הראיני נא את המשפחה
הראיני נא חבריי
הראיני נא את נשמת האומה
עולם שלם מבקש את ה’
רוצה לעובדך…
תעיתי כשה אובד/ הראל טל
תעיתי כשה אובד בקש עבדך
ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה אותך
לא רוצה פה שום דבר אחר מלבדך
ריבונו של עולם, אני כל כך רוצה אותך
לא רוצה פה שום דבר מלבדך
תפילה על הספקות מתוך ‘ליקוטי תפילות’
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ד’ אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ וּתְזַכֵּנוּ וְתִשְׁלַח וְתָבִיא לָנוּ מְהֵרָה אֶת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ וִיתַקֵּן כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה עִם כָּל הָעוֹלָמוֹת מֵראשׁ וְעַד סוֹף שֶׁתְּלוּיִים כֻּלָּם בָּזֶה הָעוֹלָם הַמַּעֲשֶׂה רַחֵם עָלָיו וְעָלֵינוּ וּתְבִיאֵהוּ מְהֵרָה לְשָׁלוֹם, וִיתַקֵּן הַכּל בְּתִקּוּן נִפְלָא וְנוֹרָא, וְיָאִיר לָנוּ הַדַּעַת הָאֲמִתִּי וְיִפְתַּח עֵינֵינוּ וְלִבֵּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְנִזְכֶּה עַל יָדוֹ לְהָבִין כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה עַל בֻּרְיָן וַאֲמִתָּתָן, וְלֹא יִשָּׁאֵר לָנוּ שׁוּם סָפֵק וְאִיבַּעְיָא בְּשׁוּם דִּין וּבְשׁוּם דֶּרֶךְ מִדִּינֵי וְדַרְכֵי הַתּוֹרָה, רַק הַכֹּל יִהְיֶה בָּרוּר לָנוּ כַּשִּׂמְלָה וַאֲפִלּוּ כָּל הָאִיבָּעְיוֹת וְהַסְּפֵקוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּתֵיקוֹ וְסָפֵק אֵצֶל גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים, כֻּלָּם יִפְשׁט וִיבָרֵר וְיוֹדִיעַ לָנוּ, וִיתַקֵּן אֶת הַתֵּיקוֹ שֶׁכּוֹלֵל כָּל הַסְּפֵקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הֵן הַסְּפֵקוֹת בִּכְלָל שֶׁיֵּשׁ לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל דִּינֵי וְדַרְכֵי הַתּוֹרָה, הֵן הַסְּפֵקוֹת וַחֲלֻקַּת הָעֵצָה בִּפְרָטִיּוּת שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים עַד הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים כִּי יֵשׁ רַבִּים שֶׁחֲפֵצִים וּמִשְׁתּוֹקְקִים וּמִתְגַּעְגְּעִים מְאד לָשׁוּב אֵלֶיךָ, אַךְ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה נִסְתְּרָה מֵהֶם, וְלִבָּם חָלוּק בִּסְפֵקוֹת וַחֲלֻקַּת הָעֵצָה הַרְבֵּה, בִּפְרָט כָּמוֹנִי הַיּוֹם, אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי עַל יְדֵי עצֶם רִבּוּי הַסְּפֵקוֹת וַחֲלֻקַּת הָעֵצָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּרב הַדְּבָרִים וְגַם עַתָּה רַבּוּ הַסְּפֵקוֹת וַחֲלֻקּוֹת הָעֵצָה בְּלִבִּי בְּכַמָּה דְּבָרִים בְּכַמָּה וְכַמָּה אֳפָנִּים וְדַעְתִּי מְבֻלְבָּל עַל יְדֵי זֶה מְאד עַד אֲשֶׁר “כָּשַׁל כּחַ הַסַּבָּל”.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “ה’ אֱלֹהִים אֱמֶת גְּדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה”, אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל זֶה, רַחֵם עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל וְעָלַי, וּשְׁלַח לָנוּ הֶאָרָה נִפְלָאָה מֵעוֹלָם הַתִּקּוּן שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בְּאפֶן שֶׁיִּתְתַּקֵּן הַתֵּיק”וֹ בְּתִקּוּן נִפְלָא וֶאֱמֶת, וְיֻפְשְׁטוּ כָּל הָאִיבָּעְיוֹת וְיִתְבָּרְרוּ עַל נָכוֹן כָּל הַסְּפֵקוֹת וְכָל הַסְּפֵק סְפֵקוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְנִזְכֶּה תָמִיד לְעֵצָה שְׁלֵמָה וְטוֹבָה בֶּאֱמֶת בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם.
מָלֵא רַחֲמִים בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת, בַּעַל הַנֶּחָמוֹת, נַחֲמֵנוּ נָא מִכָּל צָרוֹתֵינוּ, וְעָזְרֵנוּ בְּכָל עִנְיָנֵינוּ וַחֲפָצֵינוּ, וּפְרס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְתַקְּנֵנוּ בְעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, זַכֵּנוּ לֶאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, הַצִּילֵנִי אוֹתִי וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִסְּפֵקוֹת וַחֲלֻקַּת הָעֵצָה הַמּוֹנְעִים וּמְבַלְבְּלִים מֵעֲבוֹדָתְךָ הַרְבֵּה, זַכֵּנוּ לְעֵצָה שְׁלֵמָה אֲמִתִּיִּית בְּכָל עֵת בְּאפֶן שֶׁאֶזְכֶּה לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְלִהְיוֹת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.