איתור סניפים וכפרי בוגרים
קומונריותאכפת או לא אכפת? זאת השאלה. בשלב הזה בחיים חברי השבט החדש כבר ערים למה שקורה סביבם. הם שומעים חדשות פה ושם וחשופים למתרחש סביבם, מי יותר ומי פחות. האם הם מאמינים שיש בכוחם להשפיע על המתרחש ושמחובתם לעשות זאת? בפעולה זו נרצה לסגל עמדה שמביטה למציאות בעיניים, מנפצת את חומת האדישות ושואפת לפעול ולהשפיע על המתרחש.
שלב א – מה קורה?
פזרו על הרצפה את כותרות הכתבות המצורפות (נספח 1).
בקשו מכמה חניכים להקריא את הכותרת של כל כתבה וכתבה.
אפשר תוך כדי קריאה לשאול את מי שקרא או את אחד החניכים האחרים:
←האם ידעת על הנושא הזה?
←מה את/ה מרגיש/ה כאשר את/ה שומע/ת על זה?
שלב ב – אדישות
בחלק הזה נדבר על אדישות ועל מקומה בחיינו. האם אנחנו ערים למה שקורה סביבנו או מתכנסים בעצמנו ולא מביטים מעבר לד’ אמותינו?
קראו עם החניכים את הקטע “תנועה בדממה” שכתב רני רוזנהיים (נספח 2).
שאלו:
סיימו את החלק הזה בדבריו של אלי ויזל:
“ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות.
ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות.
ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות.
וההפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות לחיים ולמוות”.
שלב ג – זה הגיל לשנות את העולם!
בחלק הזה נרצה לעורר את החבר’ה להבנה שיש בכוחם להוביל ולהשפיע.
חלקו את החניכים לשלוש קבוצות. כל קבוצה תפגוש דמות או קבוצה שפעלה והשפיעה בגיל צעיר:
https://www.youtube.com/watch?v=gFmB5hL1N78
כנסו את כל החניכים ובקשו מנציג מכל קבוצה לספר בקצרה על העשייה שהקבוצה שלו פגשה. לאחר מכן שאלו את החניכים אם הם חושבים שגם הם מסוגלים להוביל מהלכים דומים.
קראו יחד את המשך הקטע ‘תנועה בדממה’ (נספח 3).
שלב ד – “אני ואתה נשנה את העולם”
בשלב זה נחשוב על רעיונות פרקטיים לתחומים שהחניכים יכולים ורוצים להשפיע בהם.
פרסו גיליון במרכז המעגל וכתבו עליו:
מה אנחנו יכולים לעשות?
בקשו מכל חניך וחניכה לנסח לפחות שתי מטרות לשינוי חברתי: מטרה אחת אישית, לעצמם, ומטרה אחת שהשבט יכול לחתור אליה יחד. המטרות יכולות להיות קונקרטיות ונקודתיות ויכולות להיות רחבות וכלליות. לדוגמה: לעזור למשפחה במצוקה כלכלית לקנות ציוד בית ספר לילדים (קונקרטית). לצמצם את השסעים בחברה הישראלית (כללית).
נסו לעורר את החניכים לחשוב על צרכים בסביבת הסניף – ביישוב, בקיבוץ או בעיר שאתם גרים בה.
בזמן הכתיבה השמיעו ברקע את השיר ”אני ואתה נשנה את העולם”: https://www.youtube.com/watch?v=DVQxVpmuLW8
סיכום
סכמו: לא חסר מה לעשות בשכונה, ביישוב, במדינה, בעם שלנו, בעולם כולו. השאלה היא אילו בני אדם אנחנו בוחרים להיות, אנשים שמבחינים במה שקורה סביבם ובמי שזקוק להם או אנשים אדישים, שעסוקים בעצמם ואינם יודעים להרים מבט ולהושיט יד לאחר. אנחנו שואפים להיות אנשים מהסוג הראשון, וכאן בסניף, עם חברי השבט, אנחנו רוצים לבנות חבורה שתצמיח אותנו להיות אנשים כאלה. בואו נפעל יחד
הצעה לצ’ופר:
“אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מאוד מה בדיוק אדם רוצה לעשות כאשר יגדל. חשוב הרבה יותר שתחליטו על דרך שבה אתם רוצים לחיות. אם תהיו ישרים עם עצמכם וישרים עם חבריכם, אם תיקחו חלק במאבקים שטובים לאחרים, לא רק לעצמכם, הרי נדמה לי שזה מספיק. ואולי מה תהיו – זה כבר פחות חשוב” (גולדה מאיר).
נספח 1 –
כותרות של כתבות:
נספח 2 –
תנועה בדממה (רני רוזנהיים)
אחי היה שליח בהונגריה לפני כמה שנים. באחת מנסיעותיו באוטובוס עירוני הוא הבחין שראשו של אחד הנוסעים נטה בפתאומיות ונפל על גופו של הנוסע שלצידו. הסתבר שהוא קיבל התקף לב. ומה עשה הנוסע שלידו? לא, הוא לא שאל לשלומו. לא, הוא לא קרא לנהג “עצור!” לא, הוא פשוט העיף את הנוסע החולה והזיז אותו הצידה. ממש חוצפה, לקבל התקף לב ממש לידי, ההתנהגות היום עוברת כל גבול.
כשהייתי ילד תמיד חינכו אותי וסיפרו לי שבעם ישראל המצב שונה. בארץ שוררת אחווה ואהבה בין אדם לזולתו, כאן יש אכפתיות אמיתית. לפני כשנה נוסעים זוג מבוגר בכביש תל אביב–חיפה. הבעל מקבל התקף לב, אשתו יוצאת מהרכב ומנופפת לעזרה, ואף אחד לא עוצר לעזור לה. כביש תל אביב–חיפה, כאן בארצנו. מי חלף לידה? ברכבים בכביש נסעו באותה שעה חברים שלנו, שכנים שלנו, אולי אפילו אחד ההורים שלנו חלף שם. אף אחד לא עצר להושיט עזרה. בעלה נפטר מהתקף לב, והיא מאושפזת בבית חולים תשושה ומיואשת.
לא מדובר באירוע חד-פעמי. עם ישראל חולה, חולה באדישות, ואלו רק הסימפטומים. חוף הילטון בתל אביב – מריבה על כיסא, אלפי אנשים מסתובבים באותה עת על החוף, יום שישי בצהריים בימי הקיץ החמים, מריבה מתפתחת, דקירה בבקבוק זכוכית שבור, אף אחד לא מתערב. אני, אני לא אכפת לי. טוב, לא דקרו את אבא שלי, חוץ מזה, אם אני אתערב אני עלול לקבל שריטה עמוקה, וממש אין לי זמן ללכת עכשיו לטיפול רפואי. בחגיגות תחילת השנה האזרחית בסינמה בתל אביב נדקר בחור. אלפי משתתפים, ואף אחד לא מזיז אצבע.
אנו קוראים בעיתון על עוני ומחסור, על תאונות דרכים ופיגועים, קוראים ועוברים הלאה. אנו שומעים שבערים מסוימות יש 10% עוני, אנחנו רצים למקרר לוודא שלא מדברים עלינו ונרגעים. מזל, לא מדברים עליי, אצלי הכול בסדר. לי יש אוכל במקרר.
בעיתוני החודש האחרון התפרסמה כתבה על מכירת חלקי גופות במכון באבו-כביר. אברים מגופות שעברו ניתוח שלאחר המוות. האם אחד הקרובים שלכם נפטר ועבר ניתוח? סבא, סבתא, אולי דוד או דודה. ייתכן שאבריו נמכרו תמורת כסף, כסף, כסף, כסף, אין מקררים לגופות מכיוון שהכסף עבר ללשכת המנהלים. אלופי צה”ל דורשים שיקנו בעבורם רכבים ב-200 אלף שקל במקום ‘רק’ ב-160 אלף שקל. כי הדבר הכי חשוב הוא דגם הרכב שלי.
אולם ספורט מתמוטט בבאר שבע והורג כמה ילדים בני כיתה ז’. אבל לאף אחד לא אכפת ואף אחד לא לוקח אחריות. ליד מודעה העוסקת בעוני בחדרה יש מודעה על ערב יין וגבינות שמארגנת העירייה. הערב ילווה מתמונות מוונציה. שני רחובות ליד יש עשרות משפחות עניות, והעירייה מארגנת ערב גבינות ויין. עושק, גזל, שחיתות, גנבת כספי ציבור, אונס, רצח, אלימות – זוהי מדינת ישראל כיום. אבל כל עוד לא פוגעים בי הכול בסדר. מי נפגע בפיגוע? מי נפגע בתאונה? זה בסדר, לא מישהו שאתה מכיר. מזל, סתם אחד אב לחמישה ילדים מירושלים. נורא חבל, צריך להמשיך הלאה בחיים.
אני פותח את פרקי הנבואה העוסקים בחורבן עם ישראל ומרגיש שהנביא מתאר את עם ישראל של שנת תשס”א. עוול, עוני, פער כלכלי אדיר – מספר 2 בעולם כולו, ילדים רעבים ללחם, חוסר צדק ויושר. כולנו נהנים לספר את סיפורם של קמצא ובר קמצא. מישהו מאיתנו בסיטואציה דומה כיום היה קם ואומר משהו? חורבנה של הארץ נחתם ונגזר על חוסר חסד וצדק, על אדישות. ל-10% מתושבי מדינת ישראל אין חשבונות בנק מכיוון שחשבון הבנק שלהם מעוקל. פועלים מרוויחים 2,000 ₪ כשמנהל מרוויח בחודש 200,000, על כן נחרבה הארץ, והיא נחרבת בידינו ממש היום.
“אין מה לעשות”, אומרים כולם. “זה תמיד היה ככה”, עונים. לפני שאנו פונים לעשייה עלינו לטפל בבעיית האדישות. האדישות שלנו, שלי ושלך. העובדה שאנו יכולים לעלעל בעיתון באדישות או לעבור מחדשות לסרט בערוץ 4, לעבור מכתבה על עוני לכתבה על מכבי תל אביב, איבדנו צלם אנוש. בסיס האדם באנושות שבו, ברגישות שלו לזולת, לסביבה, לכאב של האדם שניצב מולו.
נספח 3 –
המשך ‘תנועה בדממה’:
[…]איבדנו צלם אנוש ואיבדנו את תנועת הנוער. בסיסה של תנועת הנוער בצעקה, בחוסר המוכנות להסכים למצב החברתי, הביטחוני. תנועת נוער שאינה צועקת אינה תנועת נוער. תנועת נוער אדישה אינה תנועת נוער.
בשבת שביליתי עם גרעין ‘נחשון’ של מחוז דן התבררה לי בבהירות מטרת תנועת הנוער. בפעם הראשונה הבנתי מדוע באמת יש צורך בתנועת נוער בימינו שלנו. האדם הפרטי, הבודד, יכול להתקדם בלימודיו ללא מסגרת תנועתית, והוא יכול להתנדב במד”א או במועדונית מול ביתו. על מנת לזעוק צריך קבוצה. במציאות האדישה והקרה יש צורך בקבוצה על מנת להעיר את הצעקה של היחיד. האדם הפרטי מרגיש שאין לו כוח לשנות, שאין לו כוח להשפיע. הקבוצה נותנת לו את הכוח לזעוק, נותנת לו את האמונה שזעקתו תצטרף לקולות רבים נוספים ותעלה כזעקה עצומה. האדם הבודד הניצב מול עיתון בודד, מחניק את זעקתו, חוסם את ליבו. אולם כאשר הוא יודע שיש רבים נוספים, יש קבוצה שאליה הוא שייך, שמעוניינים אף הם לשנות ולזעוק, יפתח את ליבו לזעוק ולשנות. יפרוץ את אדישותו.
אלו תפקידה ומהותה של תנועת הנוער. לפעול, לזעוק, לשנות. להיות קבוצה של אנשים שלא מוכנים לחיות אדישים, שרוצים להילחם נגד האדישות והקור הכובש את ליבם. תנועה של בני נוער שמעוניינים לזעוק, להילחם, לעשות מעשים קטנים וגדולים על מנת לשנות את המצב. לא לשתוק, לא להיכנע, לא להיות אדיש. ליחיד אין כוח. אך לתנועה יש. תנועה מעוררת מן האכפתיות של היחיד ורותמת אותו לעשייה. תנועה שמפגינה, תנועה שזועקת יכולה לשבור חומות. חוסר האמונה בכוחנו לשנות חונק כל עשייה וחונק גם את האכפתיות. רק קבוצה, תנועה עם חזון ואכפתיות יכולה לשבור את חומות האדישות השוכנות בלב שלנו.
תנועה שאינה זועקת אינה תנועה, ותנועתנו (אנחנו) אינה זועקת.