איתור סניפים וכפרי בוגרים
חברי חב"ב יקרים,
מתוך רצון להוסיף ולעלות בקודש אספנו מקורות שיוכלו ללוות אתכם בחודש אדר.
בכל שבוע במהלך החודש נתמקד בנושא הקשור לשמחה וחג הפורים, בשבוע הראשון נעסוק בחודש אדר והמגילה.
תוכלו להיעזר במקורות, בסיפורים ובציטוטים כדי לבנות מהלך פעולה משמעותי ונוגע.
מאמינים בכם! בהצלחה!
שימו לב, המקורות מעט ארוכים, תוכל לקצר ולהתמקד בחלקים הרלוונטיים יותר לקבוצה שלכם וכן לקחת מכאן השראה.
מקור א – הרב אהרון ליכטנשטיין
כפי שכבר הזכירו רבים, המגילה המגוללת את סיפור הפורים קרויה דווקא על שם אסתר המלכה. נראה שהסיבה לכך אינה רק שאסתר היא מחברת המגילה, אלא בעיקר משום שאסתר היא השחקנית הראשית בה. סיפור המגילה הוא, במידה רבה, סיפורה של אסתר – נערה ביישנית ופסיבית, הגדֵלה לאחר מות הוריה בבית דודה, והופכת לדמות אקטיבית ויוזמת, המצילה את עמה במו ידיה.
אסתר הפסיבית
לראשונה אנו מתוודעים לאסתר דרך מרדכי דודהּ, שלקחהּ לו לבת. מאותה שעה, מצטיירת אסתר כנערה פסיבית, שאינה חורגת מהוראותיו של דודהּ-אומנהּ לטוב או לרע. למעשה, המגילה מדגישה את הפסיביות של אסתר בכל הזדמנות: בארמונו של אחשוורוש אסתר אינה מבקשת דבר, היא אינה מגדת את עמה ואת מולדתה -"כי מרדכי צִוָּה עליה אשר לא תגיד", וגם לאחר שנלקחה אל בית המלך – מרדכי ממשיך להתהלך לפני חצר בית הנשים, "לדעת את שלום אסתר ומה יֵעשה בה". אפילו לאחר שנבחרה להיות מלכה למלך אחשוורוש, וצפוי היה שתתבגר ותצא מדמות היתומה האסופית הגדֵלה בבית דודהּ, מעידה עליה המגילה: "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשָׂה כאשר היתה באָמנה אִתו". אפילו מינויה למלכה – תפקיד מַפתח, המאפשר, אם לא תובע, עצמאות ופעלתנות – אינו גורם לאסתר להתעלות מעל אישיותה הילדותית והפסיבית.
לעומת דמותה הפסיבית בתחילת המגילה, בסוף המגילה מצטיירת אסתר כדמות פעלתנית ביותר. אסתר היא המזמינה את המלך למשתה, היא המתעמתת עם המן, והיא הנופלת לפני המלך ומתחננת לפניו להעביר את הגזירה מעל עמה. אפילו במקום היחיד שבו מופיע מרדכי בסיפור התשועה – כאשר הוא מורכב על הסוס – הוא פסיבי, ואינו פועל דבר. ניתן לסכם ולומר שסיפור המגילה הוא, למעשה, גם סיפורה האישי של אסתר, ההופכת בפרק זמן קצר מילדה מבוהלת ומפוחדת לדמות בוגרת, התופסת פיקוד, לוקחת אחריות ומצילה את עמה.
המהפך ופשרו
כיצד אירע המהפך? מהי נקודת המפנה, שבה התעוררה אסתר מתנומתה הפסיבית?
לאחר שנשלחו כתבי ההשמדה על היהודים, התיישב מרדכי בשער המלך בלבוש שק. בשעה כה גורלית לגורלו של עם ישראל, לא התחלחלה אסתר אלא בשל לבושו של מרדכי: "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי". דומה, שזהו שיא האטימות: במקום לנסות לבטל את הגזרה, אסתר מבקשת ממרדכי לחזור לעיסוקיו, כאילו לא אירע מאומה.
מרדכי, כמובן, אינו מקבל את שליחיה של אסתר. במקום זאת, הוא מספר לה על מה שאירע: "עם ישראל כולו שרוי בסכנה. עלייך – כאישה בבית המלך – לעשות משהו. זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!".
תשובתה של אסתר מדהימה באטימותה:
"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואִשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא – אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום".
עם ישראל מצוי בסכנה, אך אסתר בשלה. "זה בניגוד לתקנון בית המלך. וכי יכולה אני לפעול בניגוד לנהלים?!". בדילמה בין הסכנה הציבורית לסכנתה הפרטית, הכרעתה של אסתר ברורה.
בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש:
"אל תדמי בנפשך להִמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת – רֶוָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לְעֵת כזאת הגעת למלכות".
איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה. כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון – אני אשאר בבית המלכות.
מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל – הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. כל החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי נינצל".
"ולא רק שחשבונך פסול מבחינה מוסרית" – מוסיף ואומר לה מרדכי – "הוא אף אינו נכון". האם את חושבת שכולם ירדו לטמיון ואת תינצלי? האם כך מנהל ה' את עולמו? האמנם מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא אכפת לו, מי שמעדיף את טובתו על טובת הכלל – הוא ששורד? "אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו"!
זוהי שעת המפנה. לאחר שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החריפה הזו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק אכפת לה. היא מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך?!!".
בשעה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מאסתר של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.
בימים ההם ובזמן הזה
גם בפנינו – מי פחות ומי יותר – עומדת הדילמה של אסתר המלכה. כל אחד מאיתנו עומד בפני היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתו לפעול למען עם ישראל. איני רוצה לנסח את השאלה בלשונו של מרדכי, אולם כאז כן עתה – השאלה היא אחת: אֵילו היסוסים נובעים מחוסר יכולת ומחוסר אונים, ואֵילו נובעים – רח"ל – מחוסר אכפתיות.
כל אחד מאיתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר: להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? כאשר האדם בוחר לעצמו מקצוע, דרך חיים ומקום מגורים – עומדות בפניו אפשרויות טובות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר. ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה:
– אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!
כאשר נבקע ים סוף, ומלאכי השרת עמדו וביקשו לשיר שירה – אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". אכן, השירה יפה ונפלאה. זוהי הדרך שבה עובדים המלאכים את ה', וזוהי דרכם להגשים את עצמם. אולם ישנן שעות ששירה אינה יפה להן. "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?!
הבעיה אינה שהשירה לא-אסתטית או לא-מתאימה. זוהי תביעה של סדר עדיפויות: האם כאשר מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים – אין מה לעשות חוץ מלומר שירה?
זוהי השאלה העומדת בפני כל אחד: כאשר כה רבים טובעים בים של שנאה, בורות וניתוק מכנסת ישראל – האם דווקא אתה, שמסוגל לעזור – דווקא אתה אומר שירה?!
זוהי השאלה העומדת בפנינו, וזוהי השאלה שהעמיד מרדכי בפניה של אסתר: כשתעמדי לגורלך בקץ הימין, ותִשָׁאֲלִי אם עשית מה שיכולת – מה תהיה תשובתך אז? או, אולי אפילו יותר חשוב: מה תהיה תשובתך היום?
שאלות לדיון
מקור ב – הרבנית ימימה מזרחי
מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר והנה, הוא נכנס, לאחר שעברנו תקופה לא פשוטה. טראגית מבחינות מסוימות. מהר"ל כותב שהמן מטיל את הפור דווקא על חודש אדר, מפני שבחודש הזה יש בחינה, חס וחלילה, של סוף לעם ישראל מפני שהוא סוף השנה, קצה השנה. בתורה ניסן הוא החודש הראשון של השנה ואדר הוא האחרון. איזה יופי, המן אומר. ובנוסף, באדר גם מת משה רבנו, מושיעם של ישראל.
אבל הוא לא יודע שהיכן שיש בחינה של סוף, דווקא כאן, באווירה הסופנית הזו, עם ישראל מגלה מתוך עצמו עוצמות, שאי אפשר היה לדמיין. מתעצם ממש.
המילה שמופיעה כל כך הרבה פעמים בפרשת תרומה היא "וְעָשׂוּ-וְעָשׂוּ-וְעָשִׂיתָ-וְעָשִׂיתָ": וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים.
אתם צריכים לעשות את השמחה שלכם, היכן שבאמת אין סיבות לשמחה. אתם עושים את הדבר הזה.
וזו הבשורה היהודית הכי גדולה שיש: שמחה היא עשייה. אני קמה ועושה.
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. הוא קורע את בגדיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר והאמת, הוא צודק. אם אנחנו מביטים במה שנעשה אז באמת, אמאל'ה, איזה זוועה!
קמה אסתר המלכה ואומרת: לא! וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי. שימו לב, עד לרגע זה ראינו את אסתר המלכה במגילה מצייתת; וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, מה שהוא אומר – אני עושה. אבל כשהיא רואה את כל הרע הזה שנַעֲשָׂה, היא עושה מתוך עצמה דברים שמרדכי לא ציווה עליה בכלל; וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת.
למה, אסתר? והרי מרדכי לא אמר לך ללבוש מלכות, להיפך, הוא אמר לך ללכת רעבה וצמאה למלך אחרי שלושה ימי צום ולהתחנן!
ואסתר המלכה אומרת: מה שיקרה לי – זה לא בשליטתי, זה בשליטת הקב"ה. אבל איך זה יקרה לי, זה בשליטתי. אני אלבש מלכות. ואני אתחנן, באמצעות משתה. ואני אזמין את אחשוורוש. ה"איך" יהיה עליי.
והיא עושה.
מדהים שחז"ל מדברים על שמחה כעבודה. זה לא ש"אין לי שמחה בחיים, תראי מה נעשה בחיים שלי". את צודקת ועכשיו, קומי ועשית ועשית ועשית.
הרמב"ם ידבר על השמחה כעבודה: הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה… עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא ! הוא יכתוב.
והרב דסלר יאמר: מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה – וּמַתְחִילִים בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ, מִגּוֹדֶל הָעֲבוֹדָה הַנִּדְרֶשֶׁת.
דוד המלך יכתוב בתהילים: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה!
ומשה רבנו בתורה: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.
קדימה, בנות, לעבודה!! לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, השמחה שלך. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַ-עֲ-שֹׂ-תוֹ!
לכן חז"ל אומרים: בחודש אדר בָּרִיא וְתַקִּיף מַזָּלֵיהּ של ישראל. אם יש דיון בבית המשפט, שידוך שרצית לצאת אליו, ראיון עבודה, ניתוח לא עלינו – זה הזמן. בריא מזלם של ישראל.
אבל הלא אין מזל לישראל? שואל הרב עובדיה יוסף זצ"ל מה הכוונה "בריא מזלם" אם אין לישראל מזל? והוא עונה: "בריא" זה פועל סביל. כמו "אכיל", כמו "לביש". "בריא" פירושו – נתון לבריאה מחדש.
קדימה, אדר כאן. תבראי את מזלך מחדש. אלה כוחות שאת מקבלת בזמני משבר ושבר. אישה שיושבת על המשבר ופתאום היא מסוגלת לצאת, לתת תרומה, להרים מישהו אחר מתוך הצער שלה, כמו אסתר המלכה, כמו מַלְכּוֹת-האסתר שראינו השבוע.
קומי הבוקר לעבודה. השמחה לא תבוא אליך. אם תראי "אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה", את עלולה להיתקף חידלון וייאוש. קומי ותעשי. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים. תעשי – עשי מנורה, עשי שולחן. יאללה לעבודה. היא שווה, כל העשייה הזאת; וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. שבת שלום.
שאלות לדיון:
מקור ג- מזל החודש דגים
מזל החדש – דגים. לפי שבחדש זה הדגים שבנהרות ושבאגמים פרים ורבים. ומזל דגים הוא מזל של ברכה, מפני שהדגים מכוסים מן העין ואין עין רעה שולטת בהם; ואין הקללה שורה בדגים לעולם, ואפילו במי המבול לא מתו כיון שלא השחיתו דרכם, והדגים אינם מזדווגים אלא לבני מינם בלבד.
ואף מזלם של ישראל עלה בחדש זה לפי שנמשלו ישראל לדגים, מה הדגים חיים במים, אף ישראל כל חייהם בתורה שנמשלה למים. וכשם שהדגים פרים ורבים בחדש זה, כך תורתם של ישראל עלתה להם בחדש זה פעמים: בחדש זה נולד משה רבינו שהתורה נקראת על שמו, ובחדש זה חזרו וקבלו ישראל את התורה מרצונם הגמור בימי מרדכי ואסתר.
ואולם, עיקר תקפו של חדש זה והצלחתו, נמסר לבני רחל: אפרים ומנשה ובנימין הצובאים על דגל אחד, שנתברכו על ידי יעקב אביהם בברכת וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח), לכן באה הישועה לישראל בימי מרדכי ואסתר בחדש זה, על ידי זרע רחל; שמרדכי מזרע בנימין היה.
מזלות כל החדשים נקראו בלשון יחיד: עקרב, קשת, גדי, דלי, טלה, שור, סרטן, אריה, בתולה, ומזל חדש אדר נקרא בלשון רבים: דגים – רמז לשני אדרים; שאין לאדר שני מזל אלא זה של אדר ראשון. אם תשאל, מזלות החדשים תשרי וסיון שנקראים גם הם בלשון רבים: מאזנים, תאומים? אינם אלא לשון יחיד, שאין מאזנים אלא בשנים, וכן אין תאומים אלא בשניים.
ובמה גדול כחם של ישראל בחדש זה מבשאר החדשים? – הוא אשר אמרנו למעלה: כדגים.
מה הדגים חיותם ותקפם במים, אף ישראל חיותם ותקפם במים של תורה שעולים להם בחדש זה, ותורתם מוצלחת בידם. ואין שום שונא יכול להזדווג לישראל אלא כשידי ישראל נעשים רפים מן התורה כבמלחמת עמלק הראשונה (ראה להלן) וכבימים הראשונים של מרדכי ואסתר, באותה שעה נשתקע מזלם ובאים לידי סכנת כליה; כיון שמתגברים שוב בתורה, מיד מפר הקדוש ברוך הוא את מזימות שונאיהם, ומזלם של ישראל עולה עד למעלה ראש.
וכך שנינו בבריתא: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרין עליך פקח שבחיות? – לא פקח אתה אלא טפש אתה; ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כִּי הוּא חַיֶיךָ וְאֹרֶךְ יָמִיךְ – כך, אם אנו הולכים ובטלים ממנה – על אחת כמה וכמה!'.
הא למדת שעיקר תקפם של ישראל וכל מקור שמחתם, ממים של תורה הם, וחדש אדר שמסוגל לשמחה, רק בכח התורה הוא זה; שימי אדר מסוגלים יותר משאר הימים לקבלת עול תורה מאהבה ומרצון ובשמחת לבב. (ספר התודעה, רבי אליהו כי-טוב)
שאלות לדיון:
משלוח מנות כל שנה
פעם אחת בפורים בא איש עני מן הכפר הסמוך לקוז'ניץ אל העיר, כדי לשמוע את קריאת מגילת אסתר בבית הכנסת. כשבא אל בית הכנסת שבו קרא המגיד מקוז'ניץ את המגילה, שמע הכפרי את קריאת המגילה והוטב בעיניו מאוד. הנאה גדולה הרגיש ושמחה מילאה את לבו.
אחר התפילה בירכו המגיד לשלום ואמר לו: "הלוא אתה מן הכפר השייך לי, ומדוע לא נתת לי משלוח מנות?"
לא ידע האיש מה להשיב, כי לא היה דבר בביתו, אפילו לחם לילדיו, ואיך ייתן למגיד משלוח מנות?
בתוך כך אמר לו המגיד: "הנה פורים היום. בוא עמי לטעום מעט 'משקה'."
הלך האיש אל בית המגיד ונתנו לו שם יין-שרף ומגדנות. מרוב שמחה על שזכה לשתות בבית המגיד עם החסידים, ובשל היין ששתה, נהפך הכפרי לאיש אחר. הרהיב עוז בנפשו והלך אל ביתו של הגביר ר' ליטמַאן יונה, שהיה סוחר יין. כאשר בא אל ביתו של הגביר קרא בקול ואמר בשמחה: "פורים שמח!"
וכך אמר לגביר: "מבקש אני ממך שתיתן לי בהקפה בקבוק יין טוב, ובטח עוד אשלם לך. ואם לא אשלם – הלוא פורים היום!"
הסכים הגביר ונתן לו בקבוק יין טוב.
אחר כך הלך הכפרי גם לחנות אחת ושוב קרא בקול: "פורים שמח!" וביקש שייתנו לו בהקפה שניים או שלושה תפוזים, ושוב אמר: "בוודאי אשלם. ואם לא אשלם – הלוא פורים היום!" ונתנו לו את התפוזים כרצונו.
כשהיו בידו היין והתפוזים רץ בשמחה גדולה אל המגיד ואמר: "זה אני נותן עבור משלוח מנות."
אמר לו המגיד: "טוב עשית. זכור להביא לי משלוח מנות בכל פורים, כשם שנוהגים כל בני הכפרים."
לאחר שיצא מבית המגיד חשב הכפרי: "הנה בני ביתי עטופים ברעב ואינם יודעים כלל משמחת פורים. כעת אשמח גם אותם."
הלך ובא אל מוכר היי"ש ואמר שוב בקול: "פורים שמח!" וביקש שייתנו לו בהקפה מידה של יין שרף – "בטח אשלם. ואם לא אשלם – הלוא פורים היום!"
אחר כך הלך אל האופה ואמר שוב את אותו הנוסח, וקיבל כיכר לחם. ושוב הלך אל חנות אחרת וקיבל דגים מלוחים.
כאשר היו בידו כל אלו, מיהר ובא אל ביתו. עמד הכפרי בפתח הבית ואמר בקול: "פורים היום, פורים היום!"
אשתו ובני ביתו מעולם לא ראו אותו כך, שהוא מלא שמחה. חשבו בני הבית כי השתגע, ולא הבינו מה אירע לו. אך הוא הניח לפניהם את הלחם, הדגים והיי"ש, ואמר להם: "אכלו ושתו וייטב לבכם, כי פורים היום!"
מיד ישבו ואכלו, וגם הוא אכל ושתה עמהם. לאחר ששתו כמה כוסות נמלאו גם הם ששון ושמחה, וקמו כולם לרקוד. "פורים היום!" ענו כל בני הבית בקול, ורקדו ללא הפסק עד אמצע הלילה.
והנה מישהו דופק בדלת. שאלו בני הבית: "מי שם?" שמעו קולו של גוי אחד בפתח הבית.
אמר הכפרי לאשתו: "אל תפתחי את הדלת כי פורים היום, ולא יבוא האיש ויפריע לשמחתנו."
אבל הדפיקות לא פסקו.
אמרה לו אשתו: "נראה לי כי הגוי הדופק בדלת הוא מי שנוהג תמיד לתת לי תפוחי אדמה וכדומה. לכן אפתח לו."
כאשר פתחה את הדלת נכנס האיש אל הבית והוא מוכה ופצוע מאוד וכולו מגואל בדם. מיד רחצו אותו ונתנו לו כוס יי"ש ופת לחם. לאחר שאכל ושתה אמר: "החייתם את נפשי. כפסע היה ביני ובין המוות."
אז סיפר להם הגוי, כי בנו יחידו שעתיד לרשת את כל רכושו, הכה אותו מכות מוות והשליך אותו החוצה, ואם לא הם שפתחו לו את ביתם היה מת וגווע מן המכות ומן הקור העז שבחוץ.
"כעת, כשבני נהפך לאכזר ולרוצח ואתם ריחמתם עליי, הנה אראה לכם מטמון ואוצר שהיה בדעתי לגלות לבני סמוך למותי. כעת אגלה אותו לכם ואני נותן לכם אותו במתנה."
אז הלך הכפרי עם הגוי אל היער והראה לו הגוי כי תחת עץ פלוני מונח המטמון.
לא עברו ימים רבים ומת הגוי מן המכות שהכה אותו בנו. בלילה הלך הכפרי אל היער וחפר תחת העץ ומצא הון רב.
מאז בא אל המגיד כאחד הגבירים, ובכל פורים היה שולח לרבו משלוח מנות נאה, ועושרו הרב היה לו ולזרעו אחריו.
מזל דגים
רשיון הדייג הבלעדי בכל הנהרות שבשליטת הפריץ, היה בידי יהודי אחד. ההסכם בינו לבין הפריץ אמר, שחוץ מדמי החכירה החודשיים עליו להעלות לאדוניו מדי יום מחצית משלל הדגה שהעלתה רשתו. על-פי החוזה, במקרה שהצליח לדוג רק דג אחד – היה הדג שייך לפריץ.
שנה אחת בערב פורים, יצא הדייג, כהרגלו, לפרוש את רשתו על פני הנהר. אותו יום העלה חרס בחכתו. הדגים, כאילו נדברו ביניהם, לא נלכדו ברשת. היום כבר פנה לערוב, והוא לא הצליח לדוג אפילו דג אחד.
אם היה קורה כדבר הזה ביום רגיל – ניחא. אך בערב פורים?! איזו צורה תהיה לסעודת-פורים בלי דגים, והרי חודש אדר מזלו – דגים!
השמש נטתה לשקוע כשהחליט הדייג לנסות את מזלו בפעם האחרונה. הוא השליך את הרשת, ולפתע חש משיכה חזקה. דג גדול ושמן פירפר ברשת, דג שזה זמן רב לא ראה כמותו.
שמחת היהודי היתה גדולה, והוא כבר ראה בדמיונו את הדגים הממולאים שאשתו תכין מהדג לכבוד פורים…
בשוטו חזרה לגדת הנהר נזכר, שבעצם הדג אינו שלו. הן הצליח להעלות ברשתו רק דג אחד, ולפי ההסכם שייך הוא לפריץ. היה חבל לו לוותר על הדג היפה ולהישאר בלי דגים לפורים. לבסוף החליט: הפעם ישאיר את הדג לעצמו, ובהזדמנות הראשונה ישיב לפריץ כפליים. הפריץ הלוא איננו מחוייב בסעודת-פורים…
ריח הדגים הממולאים מילא את כל הבית, ומסתבר שפרץ אף לחצר. לרוע המזל הגיע הריח לאפו של אחד ממשרתי הפריץ, והלה מיהר לספר לאדונו שהיהודי מרמה אותו. הנה, במטבח הפריץ אין היום דגים, ואילו מביתו של היהודי עולה ריח נפלא של דג ממולא.
חמת הפריץ בערה בו. מיד ציווה להביא לפניו את הדייג. היהודי הודה במעשה, והתנצל שחשב לפצות את הפריץ פי כמה וכמה.
"רצית לרמות אותי?!", שאג הפריץ לעומתו. היהודי הנבוך החל לספר לאדון על חג הפורים. בשפה מגומגמת סיפר על הנס הגדול, על הסעודה החגיגית, על המתנות לעניים.
"על חג הפורים שלכם אני יודע", קטע אותו הפריץ, "מה זה נוגע לדג שלי?".
"איך אפשר לערוך סעודה בלי דגים?", תלה הדייג עיניים שואלות בפריץ, "ובמיוחד שמזלו של חודש אדר – דגים".
הפריץ, שנרגע מעט, התעניין למשמעות המזל. היהודי הסביר, שכשם שעיניהם של הדגים פקוחות תמיד – כך גם עיני ה' פקוחות תמיד להשגיח על היהודים.
אין לדעת אם הרעיון מצא חן בעיני הפריץ, או אולי סתם נחה עליו רוח טובה. על-כל-פנים, הוא פטר את היהודי לדרכו, לא לפני שהזהירו לבל יישנה הדבר.
חלפו הימים והפריץ הוזמן לכינוס חשוב. לאירוע הגיעו כל ה'מי ומי' באצולה הפולנית. פריצים, בעלי אחוזות, דוכסים. על סדר-היום עמדו נושאים חשובים מענייני הנהגת המדינה, אך השיחה התגלגלה גם לנושא היהודי.
הסיפורים החלו לזרום.