איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתמהי גבורה? ומיהו גיבור? בדרך כלל המושג גבורה מתקשר לנו לניצחון, למעשה גבורה במלחמה, לאנשים חזקים. אך זהו רק צד אחד של גבורה. בפעולה זו נדבר על גבורת החיים הפשוטים. ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אנו מקדישים מחשבה לפצועי המלחמות והפיגועים שממשיכים לחיות את חייהם מתוך התמודדות יום-יומית עם פציעה פיזית או נפשית. בפעולה ניחשף לכמה סיפורי פצועים, נבין את הגבורה הגדולה שמתבטאת בהם ונדבר על המעגלים הקרובים שלהם וכיצד הפציעה משפיעה גם עליהם.
אמרו לחניכים כי כעת אתם רוצים להכיר להם כמה דמויות של גיבורים, ובקשו מהם לחשוב תוך כדי סיפור מדוע הדמויות האלו מבטאות גבורה.
חזרו למעגל הכללי ושאלו את החניכים: מדוע הדמויות הללו גיבורות?
הסבירו לחניכים כי בדרך כלל אנו חושבים על גבורה כעל מעשה הרואי, נשגב, על-אנושי. אך יש גבורה מסוג אחר, גבורה המתבטאת בהתמודדות עם קושי בחיים. אנשים שחווים משברים ומצליחים לצלוח אותם ולהתרומם מהם הם גיבורים, נדרשים להם הרבה כוחות נפש כדי להמשיך ולצמוח בחיים, והם עושים זאת. המשותף לכל הדמויות שנפגשנו איתן הוא שכולם נפצעו במהלך השירות הצבאי או בפיגועים, והיום, ביום ההוקרה לפצועי צה”ל ופעולות האיבה, אנחנו מוקירים את גבורתם היום-יומית. מדוע עלינו להוקיר אותם? מה מסמל יום ההוקרה?
הסבירו לחניכים על יום ההוקרה:
במדינת ישראל חיים היום כ-70,000 אנשים שנפצעו במלחמות או בפיגועים. החיילים יצאו לקרב מתוך אהבה לארץ ומחויבות כלפי הביטחון של כולנו. הם אומנם חזרו מהמלחמה, אך הם נדרשים להתמודד עם הפציעה כל חייהם. חלקם מתמודדים עם מוגבלות גופנית שיצרה בהם הפציעה, חלקם מתמודדים עם תהליכים רפואיים מורכבים לאורך המון זמן, חלקם מתמודדים עם טראומות נפשיות קשות שפוגעות באיכות חייהם. איתם יחד מתמודדים גם בני המשפחות: הם נדרשים לעזור ולתמוך כל הזמן, לאורך כל הטיפולים הרפואיים והנפשיים, לפעמים הם נדרשים גם לסייע בפעילויות גופניות שהפצוע אינו יכול לעשות. החיים של הפצועים ושל בני משפחותיהם השתנו לאחר הפציעה, בדרך כלל בפתאומיות, מה שמוסיף על הקושי.
ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אנו מוקירים את גבורתם של הפצועים ושל בני משפחותיהם. אנו מקדישים מחשבה להתמודדות היום-יומית שהם נדרשים לה ולהקרבה שלהם למען הארץ, למען חברים לנשק, למען הביטחון של כולנו.
פזרו על הרצפה כרטיסיות ערכים (נספח 2). בקשו מכל חניך וחניכה לבחור ערך שלמד מסיפורי הפצועים, ואחר כך בקשו מהחניכים לשתף מדוע בחרו בערך זה או מאיזו דמות למדו אותו.
בפעולה הקדשנו זמן ומחשבה לפצועים שנפגעו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. התמקדנו בגבורה שלהם שמתבטאת במעשים יומיומיים וקטנים, גבורה שהיא התמודדות תמידית עם קושי ואתגרים ולא מעשה הירואי חד פעמי. נחשפנו למספר סיפורים על פצועים שמבטאים בדרך ההתמודדות שלהם גבורה של התגברות וצמיחה מתוך הקושי. נתפלל מכאן שהקב”ה ישלח כוחות פיזיים ונפשיים לכל הפצועים ולבני משפחותיהם, אלה שנפגעו בגוף ואלה שנפגעו בנפש. שנזכור תמיד להודות לאותם גיבורים ושנדע שאנחנו חיים כאן בשלום בזכות ההקרבה שלהם.
נספח 1 –
סיפורי פצועים
מעוזיה סגל, שפציעתו הוגדרה כמעל למאה אחוזי נכות, נפצע במלחמת יום הכיפורים מפגז סורי שחדר לבסיס שבו שהה ברמת הגולן. הרופא שהוזעק אליו סירב להטיסו לבית חולים כי לא האמין שיש לו סיכוי להישאר בחיים. למזלו, התעקשו חבריו על פינויו, והוא פונה לבית החולים בצפת. במקום להמשיך כמתוכנן בקריירה צבאית או בלימודים במכון וינגייט החליט מעוזיה ללמוד עבודה סוציאלית והחל לעבוד בשיקום נוער מקצוות החברה.
“זה בוודאי ישמע מוזר, ואני לא רוצה שתחשבו שאני שמח שנפצעתי, אבל אני יודע שיש לי הרבה רווחים משניים מהעובדה שזה קרה לי. התבגרתי. שיניתי כיוון בחיים, והיום אני ממש מרוצה בכל הרמות”.
כשהתחבושות הוסרו מעיניו אמר: “אני מסתכל ורואה שיד שמאל נגמרת לא בדיוק במקום שהיא צריכה. ‘הלכה היד?’ שאלתי, והוא (הרופא) השיב: ‘כן’. ‘ומה עם השרירים שלה?’ ‘אין,’ השיב בקצרה. ‘ומה עם הרגליים?'”
אביו נכנס לחדר, נעמד מולו, הביט בעיניו ואמר: “מעוזיה, תראה, על היד אתה כבר יודע, היד השנייה בסדר. בקשר לרגליים, אז ככה. ברגל אחת יש לך קטיעה מעט מעל לברך, וברגל השנייה זה לא נורא כל כך כי הקטיעה היא מעל הקרסול”.
“איברים הם בסך הכול כלי שרת של המוח והלב, ולכל כלי שרת יש תחליף. היום אני מבין את זה. אם לשים את הדברים בפרופורציה, אין לי כל כך הרבה קשיים, פרט אולי לטיפוס על סולם, או על מדרגות לראש מגדל אייפל… החכמה היא לפתח את הפוטנציאל ולהכיר במגבלות. אם אני לא יכול לשחות בים, אני שוחה בברכה. ואם אני לא מגויס
לשירות פעיל במילואים – אני מתנדב ומשרת במילואים במדור הדרכה במחלקת נפגעים כעובד סוציאלי. לא תכננתי את השינוי שקרה בחיי אבל אני מרוצה ממה שעשיתי” (יהודה חשאי, שיקום למופת, מאבקם של נכי צה”ל לחיים חדשים, משרד הביטחון, אגף השיקום וההוצאה לאור, 1992, עמ’ 300–307).
“אני משותקת בצד ימין ולא יכולה לעבוד, אבל חיה מיום ליום”, מספרת שרי, שגרה כיום בדירה בעיר הולדתה נתניה. “אני לומדת, מטפלת בכלבה ועושה פעילות גופנית.
“השיקום שלי בבית לווינשטיין נמשך שנתיים”, היא מתארת. “בהתחלה לא יכולתי לדבר או ללכת. תמכו בי מאוד לאורך התקופה הזו, גם המשפחה וגם הצבא. הייתי בקשר עם ענף נפגעים, ומפקד חיל האוויר, דן חלוץ, היה מגיע לבקר אותי”.
התמיכה שזכתה לה הובילה את שרי לבקש בסיום השיקום לחזור לשירות בחיל כקצינת נפגעים ולהתנדב במקום שעזר לה. “כשנפצעתי נשארה לי עוד שנה לשירות, והיה לי חשוב לסיים את מה שהתחלתי”, היא מסבירה. “הרגשתי שיש לי מה לתרום מהניסיון שלי לענף נפגעים, ורציתי לעשות בשביל אחרים מה שהם עשו בשבילי.”
למרות הנכות הצליחה שרי לחזור לחיל האוויר והתנדבה כקצינת נפגעים במשך שנה. לאחר מכן המשיכה להתנדב ועבדה עם ילדים בעלי תסמונת דאון. עד היום היא בקשר עם הענף שתמך בה לאורך כל הדרך.
במשך שבע שנים ניסו הרופאים להציל את רגלו, אבל בנובמבר 2008 היא נקטעה עקב התפתחות של זיהום ונמק. לדבריו, דווקא לאחר הקטיעה הוא חזר לחיות מחדש. “כבר בהתחלה רציתי לקטוע את הרגל,” נזכר ברמן. “רמת הכאבים והסבל לא אפשרו לי אורח חיים נורמלי ואפילו לא אורח חיים לא-נורמלי. אלה כאבים לא-אנושיים שלא מאפשרים לך בכלל לתפקד… בגלל הלם הקרב לא היה לי ממש רצון לחיות, כתוצאה מרגשות האשם שהתווספו לפציעה, יחד עם סיוטים, התקפי חרדה ופחד להיות במקומות הומי אדם.
“אי־אפשר לצאת מזה ולא יצאתי מזה עדיין. אני לומד לחיות לצד הפציעה ולא נותן להלם הקרב לחיות במקומי. עם זאת, אני עדיין בתהליך ארוך שכולל אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, אבל אני בטח לא אותו בן אדם שהייתי לפני קטיעת הרגל, במובן החיובי.
“כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. אחרי הקטיעה אפשר לומר שהתחלתי לחיות, אבל בדיעבד אני שמח שזה לקח שבע שנים, כי זה אפשר לי ללמוד מי אני, למה אני מסוגל ומאילו חומרים אני עשוי.”
לפני הפציעה עסק ברמן בשחייה ובטריאתלון, ולאחר הקטיעה ניסה לשוב למושאי אהבתו הספורטיביים, במידת האפשר. הוא חזר לרכוב על אופניים, עסק בסקי מים וסקי שלג, ואף רקד תקופה ארוכה ריקודים סלוניים בכיסאות גלגלים. “התחלתי לצאת מהבית, לחיות, חזרתי להיות בן אדם וכנראה שנולדתי להיות ספורטאי”, הוא אומר בהתרגשות.
לטיפוס הקירות הגיע ברמן די במקרה, כאשר במסגרת טיול עם חבריו לבית הלוחם בתל־אביב, ארגון שאליו השתייך מאז הפציעה, פגשו במדריכת טיפוס קירות.
“בהתחלה לא האמנתי שאהיה מסוגל לעשות את זה ולא ידעתי לאן זה ייקח אותי”, משחזר ברמן. “עכשיו יוצא לנו לטפס גם על מצוקים בשטח, ולא מזמן גם חזרנו משבוע טיפוס בצרפת… אצלי זה כבר הפך לחיידק ואפילו לסוג של שיקום. מושך אותי מאוד לטפס, כי בגלל הפוסט-טראומה שלי אני מדמה את הטיפוס למסלול שלי בחיים כיום. יש דרך לא-קלה עד שאתה מגיע לקצה ואתה צריך לדעת בדיוק איפה לשים את עצמך, מתי לעצור ולנוח, ובעצם לחשוב על כל צעד לפני. עליך לפתור את הבעיות שלך בעצמך. מאז הפציעה חסר לי המון אדרנלין שהיה לי בצבא וכנראה שמצאתי בזה את האקסטרים והקיצוניות שחיפשתי. שמע, כשאתה בגובה של 80 מטר בחו”ל ורואה את הנוף והשחפים מתחתיך, אתה מרגיש על גג העולם”.
-אתה בכלל מתייחס לעצמך כאל נכה?
“לא נכה, מאותגר פיזית, כי אני עושה דברים שגם אנשים עם שתי רגליים לא עושים.
מה השאיפות שלך מעבר לפן הספורטיבי?
“להקים משפחה. לא אוכל להיות בריא במאה אחוז, אבל אשאף להיות הכי נורמלי שאפשר וכמובן, שלם עם עצמי.
“כמה שזה נשמע רע, הקטיעה עשתה לי רק טוב. קמתי מכיסא הגלגלים, כבר לא כואב לי. אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. התחלתי לחיות”.
(אור בוקר, “טיפוס מיוחד: סיפורו המדהים של נתן ברמן”, Ynet ספורט, 8.12.2011)
נספח 2 –
כרטיסיות ערכים (מוזמנים להוסיף עוד)