איתור סניפים וכפרי בוגרים
שינוי אישי דורש התקדמות איטית, צעד אחר צעד. לאחר שהכרנו את משמעות “קמעא קמעא” באמצעות שני דפי המקורות הקודמים, עלינו לשאול את עצמנו כיצד אפשר ליישם את התפיסה בחיינו: איך נתקן את עצמנו, ואחר כך איך נסייע בתיקון החברה.
המעשים משפיעים על הנפש:
“דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות – ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור” (ספר החינוך, מצווה טז).
ערך ההתמדה:
“בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו’. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו’. עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי” (עין יעקב בשם המדרש).
– המדרש מחפש את הכלל הגדול ביותר בתורה. שמעון בן פזי טוען שהפסוק על קורבן התמיד הוא הכולל ביותר, וכך נפסק להלכה.
דף המקורות מורכב משלושה חלקים.
“אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות (=מידות) רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן – מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם. וכן הוא אומר ‘יעזוב רשע’ וגו'” (רמב”ם, הלכות תשובה ז, ג).
אפשר להציע כמה הסברים לשאלה הראשונה. לכאורה עולה מהרמב”ם הסבר טכני: קשה יותר לשנות מידה בנפש מלתקן חטא.
אולי ההבדל הטכני הזה מעיד על הבנה עקרונית יותר: מידה רעה היא התנהגות שגויה שחוזרת על עצמה והיינו רוצים לתקנה; לעומתה חטא מעיד על נפילה או כניעה חד-פעמית ליצר הרע, וגם בהן נרצה להבין מה השורש שלהן.
במהלך הדיון על השאלה השנייה תוכלו להעלות כמה נקודות: אם יש איסור על מידות רעות, מדוע לא נכתב בתורה? ואם אין איסור, מניין לנו שצריך לחזור עליהן בתשובה?
החלק השני מתפצל לשניים. בראשיתו מובאים מקורות על הדרך לתקן מידה מסוימת. בהתאם למספר החברים בחרו אם ללמוד אחד מהם (או את כולם) יחד או לחלק קטע אחד לכל קבוצה ולאסוף את כולם לדיון בסוף.
“וְדַע, כִּי אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת, אָמְנָם יִקָּנוּ וְיִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, בַּחֲזָרָה עַל הַפְּעֻלּוֹת הַהֹווֹת מִזּוֹ הַמִּדָּה פְּעָמִים רַבּוֹת בִּזְמָן אָרֹך, וְהִתְרַגְּלֵנוּ אֲלֵיהֶן. וְאִם יִהְיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן טוֹבוֹת – יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ מַעֲלָה, וְאִם יִהְיוּ רָעוֹת – יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ פְּחִיתוּת” (שמונה פרקים לרמב”ם).
לפי הרמב”ם, באמצעות תרגול התנהגות על פי מידה מסוימת לאורך זמן תיקלט המידה ותהפוך טבעית לנו.
“וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה”.
וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ… וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.
עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:
כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף;
וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה;
וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ…
תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ” (איגרת הרמב”ן).
הרמב”ן מביא שתי דרכים לעבודת המידות. הראשונה דומה לדרך שהציג הרמב”ם: הוא מציע ערכת פעולות מעשיות שדרכן האדם מתרגל לפעול בענווה.
הדרך השנייה נעוצה בסיום האיגרת: “תקרא האגרת הזו פעם אחת בשבוע ולא תפחות…” באמצעות חזרה ושינון של חשיבות המידה האדם זוכר אותה ומשתפר בה.
“בנוברדוק אירגנו את הישיבה כך, שכל עשרה בחורים היו מהווים קבוצה עצמאית, שנקראה ‘ועד’… בוועד היו עוסקים בעבודה על מידות. אם, למשל, עבדו על מידת הסבלנות, שבן אדם חייב להתרגל להיות סבלן, אז כל אחד היה צריך לרשום עשרה מקרים באותו היום שאילו היה עומד על מידת הסבלנות, באופן טבעי היה עושה אחרת, אבל היות שזכר שהוא עובד על מידת הסבלנות, השתדל להתגבר ועשה כך. אחר כך הייתה כל הקבוצה מתכנסת עם המדריך, אחד היה מספר את העובדה והחברים היו מנתחים אם מה שהוא עשה היה באמת התגברות על היצר או להפך” (יחיאל אליאש, מעשה הבא בחזון, עמ’ 31).
(על הדמות: יחיאל אליאש נולד בפולין בשנת 1908. בנעוריו למד בישיבות בפולין ועסק בפעילות ציונית. בשנת 1925 עלה לארץ ללמוד בישיבת מרכז הרב, ובשנת 1929, בהיותו בן 21, הקים את ארגון בני עקיבא. נוסף על תפקידיו בתנועה היה אחראי לפלוגות הדתיות בהגנה וייסד את תנועת הספורט הדתית אליצור. ‘מעשה הבא בחזון’ הוא אוטוביוגרפיה של אליאש.)
יחיאל אליאש מספר איך בנובהרדוק, ישיבה ליטאית שהתמקדה בלימוד מוסר, עבדו על תיקון המידות: ראשית עסקו בכל מידה בשיטתיות באמצעות רישום ובחינה עצמית, ואחר כך נעזרו בשיתוף קבוצתי כדי לדרבן את ההתקדמות.
במיוחד בנוגע לאמצעי השני אפשר לדון: איך מאפשרים שיתוף קבוצתי שבו אדם מוכן להיחשף כך, מה היתרונות של עבודה קבוצתית וכן הלאה.
לאחר הדיון הזמינו את החברים לשתף בתיקון המידות שלהם (כולל התייחסות למקורות או בלעדיה):
לסיום מובא קטע הקושר בין עבודת המידות האישית לשינוי החברה שסביבנו.
מומלץ שלא להתעמק בקטע אלא להשתמש בו כגירוי לדיון שבו החברים יביעו את דעתם.
הציגו את הרקע לקטע: בראשית ימי בני עקיבא הקימו ראשי התנועה ובוגריה קבוצה (=קיבוץ) חקלאית. הקבוצה נועדה לשתי מטרות: להגשים את ערכי תורה ועבודה ולשמש דגם חינוכי לכל התנועה. יחיאל אליאש, מייסד בני עקיבא, מספר על החיים בקבוצה.
“…ראינו את הקבוצה כמקום שבני אדם עוסקים בו רק ברוחניות ומשתחררים מכל העול הגשמי, לפי אמרת החפץ חיים זצ”ל, שהיה אומר: לעולם ידאג אדם לגשמיות של הזולת ועל ידי כך ירים את הרוחניות שלו. רעיון זה של עזרה הדדית הוא יסוד של כל קבוצה ואצלנו היווה מקור השראה לארגון תנועת בני עקיבא”.
“…ידענו שהשפעת הקבוצה תקבע את דרך חיי הסניפים. חברי הקבוצה השתדלו לעלות בשמירת מצוות ובמוסריות. כל אחד השתדל להשפיע על עצמו ולעלות בדרגתו וממילא זה השפיע גם על אחרים” (מעשה הבא בחזון).
סכמו: למדנו בדף על חשיבות עבודת המידות וראינו כמה דרכים לעשות זאת בפועל. לסיום למדנו שתיקון אישי ותיקון חברתי כרוכים זה בזה. ההתקדמות איטית, שלב אחרי שלב, אך באמצעות רצון והתמדה אפשר להתעלות עוד ועוד.