תורת חסד

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

חלק א’

ערכו מעגל מעשים טובים. כל חניך יספר על מעשה טוב שעשה או שראה השבוע.
ספרו לחניכים על הרב דרוקמן: הרב חיים מאיר דרוקמן זצ”ל נולד בפולין לפני השואה. בגיל 11 כשהחלה המלחמה הוא ניצל כמה פעמים בזכות הוריו, שבהמשך שלחו אותו לארץ עם זוג חברים כדי שיינצל מזרועות הנאצים. כשהגיע לארץ הצטרף לחברי הפועל המזרחי והתחנך בדרך תורה ועבודה. הרב דרוקמן היה מדריך בתנועה ומאז ועד היום הוביל אותה ברוח ובמעשה. הרב הקים את ישיבות אור עציון ועמד בראשן, היה חבר כנסת, עמד בראש מוסדות הלימוד של בני עקיבא, עמד בראש מערך גיור והשיב עשרות אלפים לחיק היהדות, וזכה להקים משפחה לתפארת.
ספרו לחניכים שאחד המשפטים השגורים על לשונו של הרב היו: זכיתי לקבל את חיי במתנה, ואני חי בשביל לעשות טוב לעם ישראל.

חלק ב’

חלקו את השבט לקבוצות. כל קבוצה תקבל סיפור על מידותיו של הרב (נספח 1), ולאחר עשר דקות כל קבוצה תציג את הסיפור בפני השבט.
עודדו את החניכים לשחק את הסיטואציה שקיבלו כדי להמחיש את המידות ולהבין מתוך כך את חשיבותן וגם מתיקותן.
אתם יכולים להביא לפעולה חפצים שיעזרו בהמחשת הסיפור- משקפיים, מטפחת, זקן, ספר קודש ועוד.
לאחר הצגת כל הסיפורים, שאלו את החניכים מה אפשר ללמוד מהרב? זוהי גם הזדמנות לתת לחניכים שזכו להכיר את הרב, לשתף בסיפור או חוויה אישית.

חלק ג’

שחקו תופסת שרשרת.
אמרו לחניכים שהרב דרוקמן בחייו זכה למעגלים גדולים ושרשראות ארוכות של עשיית טוב. מעשה ועוד מעשה, חסד ועוד חסד, אהבה ועוד אהבה הובילו את הרב בחייו. וכעת, בידינו האפשרות ללמוד מהרב ולהמשיך את דרכו. מעשים טובים בשבט, מעשים טובים במשפחה, חסד לאנשים מסביב, אהבה לאנשים מסביב. בעזרת ה’ נזכה ללכת לאורו של הרב ולחבר את עם ישראל.

נספחים

נספח 1- כרטיסיות

1. עשרות אנשים חזרו בתשובה בבית הרב דרוקמן, אחת מהנשים סיפרה שהם כל הזמן הסתובבו בבית הרב, “היינו אורחים רצויים בכל שעה, בכל מצב, בכל לבוש. היה פעם מקרה שהלכתי להתייעץ עם הרב בלילה, השעה הייתה מאוחרת, וכבר לא היו אוטובוסים, אז פינו לי מיטה לישון בביתו של הרב. הכנסת האורחים הזו נעשתה באופן טבעי כביכול, רק לאחר שנים התברר לי כי זו הייתה המיטה של הרב והוא ישן באותו זמן במיטה מתקפלת בחדר העבודה.”

2. נסעתי ללווייה עם כמה חברים טובים ודיברנו בדרך מצדיקים בכלל, ובפרט מהצדיק בו אנו עתידים לקיים חסד של אמת. בדרך חזרה הביתה, דיברתי עם הרב שנסע איתי והתגלגלה השיחה על אישה מרמת גן שזקוקה לסכום כסף גדול (כמה אלפי שקלים) באופן דחוף. הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות עם זה, ואמרתי לו שכלום. אין לי בגמח את הסכום הזה כדי לעזור לה. שלחתי הודעה בקהילתי ואנשים צדיקים נרתמו לעזרה למסכנה הזו. היא הגיעה אליי ב20:40 הערב, ונתתי לה את הסכום הנדרש ב”ה. הופתעתי כשהיא שאלה אותי אם הייתי בלווייה של הרב דרוקמן הערב. עניתי בחיוב והיא אמרה לי שהיא מאוד רצתה לנסוע להלווייה הזו. לא חשבתי שהאישה הזו מכירה אפילו את השם של הרב ע”ה… “בוודאי שאני מכירה אותו!” הוא היחיד שמכיר את כל הסיפור שלי. אפילו ההורים שלי לא ידעו על הסיפור שלי. וכאן היא גוללה סיפור קורע לב על מסכת חייה הקשים מנשוא. ואז הגיע משפט שהותיר אותי המום. היא אומרת לי -” בכל חג, הרב היה שולח לי ארגזים של פירות וירקות – הכי יפים בעולם”.
שאלתי אותה – למשך כמה זמן? היא אומרת לי – עד עכשיו. במשך 15 שנה. אתם מבינים?! חמש עשרה שנה, מאז הרב שמע על צרות נפשה של אלמנה מסכנה, הוא שולח בכל חג ארגזי פירות וירקות להעלות חיוך על שפתיה. חמש עשרה שנה!.
3. הייתי בכיתה ד’, וכולנו הסכמנו על דבר אחד; אין דבר נחשק יותר מאשר להיות הילד שאומר אנעים זמירות. אז במהלך ארוך של בריתות, החלפות ואיומים דאגתי לכך שמכל הילדים של אור עציון, אני אהיה זה שיגיד אנעים זמירות ביום הכי חשוב, ביום כיפור.
הוא הגיע, יום כיפור. חיכיתי כל התפילה ולא הצלחתי לשמוע מילה. בהיתי בבימה, ודמיינתי את עצמי שם. ליטפתי את הטלית של אבא, וידעתי; עוד כמה דקות, אני אלבש אותה. ולבשתי אותה, ועליתי לבמה, התעטפתי בטלית, שאפתי אויר עמוקות ו- “כולם, נשיר ביחד!”, הריע הרב דרוקמן לתלמידים.
הם התחילו לשיר ביחד, כאיש אחד. בהתלהבות, רוקדים. הם התחילו לשיר, ואני התחלתי לבכות. התמוטטתי. מאות בחורים שרים מסביב, ואני מתחיל לחזור אל אבא שלי, מייבב. מאות בחורים שרים ורוקדים וילד קטן באמצע, בוכה את חייו. לבד. הרב דרוקמן ראה אותי. הוא נעמד, השתיק את כל הישיבה, ביקש ממני סליחה והודיע לכולם שעכשיו,יתחילו מחדש. ואני אוביל, והם יחזרו אחרי.
(נדב אלינר)

4. הייתי עושה סיבוב סביב הישוב לקראת סוף המשמרת ב3 בלילה מגיע לביתו של הרב דרוקמן ומביט מהחלון והוא יושב ולומד בדביקות כאילו אמצע היום. כמה שעות אחר כך כשאני גורר את עצמי לתפילה זכיתי לראות אותו הולך בנמרצות לתפילה כולו מלא אנרגיות לעבודת ה’. בתפילה הרב היה מתפלל ולא עסוק בשום דבר אחר- פשוט דבק בתפילה. זכיתי לראות גם את מידותיו – הוא דיבר בכבוד לילד קטן מהישוב כפי שדיבר לשר בממשלה. את כולם הוא אהב. פעם באמצע שיעור נכנסו לביתו שר (לא דתי) עם אחד מחברי הכנסת בלי הודעה מוקדמת, הם היו באזור ורק רצו להגיד שלום. הרב אמר להם שלום בשמחה, ומיד הוסיף שהוא בשיעור ולא יכול להתפנות אלהם לפני סוף השיעורים. בצורה שזה נאמר על ידי הרב זה היה כל כך אמיתי וכל כך מהלב, שראיתי שהם יצאו עם חיוך למרות שלא הצליחו לדבר עם הרב, (כי סוף השיעורים היה 12 בלילה.) לרב לא היו גינוני כבוד לא לבוש מהודר ולא קבוצת משמשים, כל מי שרצה פשוט הגיע ונכנס לדבר עם הרב.

5. כשהרב היה חבר כנסת, קבענו איתו פגישה של עשרים דקות ואיחרנו אליה בעשרים דקות. היינו חבורה של ביני”שים נלהבים אבל איך נאמר, לא הכי מחוברים למציאות. התרגשנו מאוד מההזמנה להגיע ללשכתו של הרב במשכן הכנסת, אבל התעכבנו בדרך ועד שעברנו את הבידוק הביטחוני ומצאנו את דרכנו בתוך מבוך המסדרונות, הזמן שנקצב לפגישה כבר הסתיים. עמדנו מולו כחבורת ילדים שנתפסה על ידי המנהל מבריזה משיעור והרגשנו מבוכה גדולה. חששנו גם שהרב יקפיד עלינו על שבזבזנו את זמנו היקר והוא המתין לנו לשווא. אבל לא. בתור מחנך, הוא לא היה יכול להתעלם ממה שקרה, אבל הביקורת שנתן לנו היתה אז הכי עדינה ומתוקה שקיבלתי מעולם. הוא הביט בנו כמו סבא על נכדיו ובקולו הצרוד אמר לנו כך בחיוך: “תראו, אתם עוד צעירים. אבל בואו תשמעו עצה מאדם עם זקן לבן. לפעם אחרת, כדאי לכם לקחת בחשבון שכשמגיעים למקום עלולים להיות קצת עיכובים בדרך. בוודאי כשמדובר בכניסה אל מקום מכובד כמו כנסת ישראל שיש בדיקה ביטחונית, ולאחריה עוד צריך למצוא את המקום המדויק. אני לא אומר זאת, חלילה, כביקורת, רק כחומר למחשבה בשבילכם לעתיד, כדי שלא תפסידו כדאי להתארגן יותר זמן מראש וכך תספיקו את מה שאתם צריכים”. למרות שהזמן הרשמי של הפגישה הסתיים עוד לפני שהתחיל הרב דרוקמן שינה את הלו”ז שלו והקדיש לנו בכל זאת כמה דקות לפגישה. חלפו מאז עשרים שנה ואני בקושי זוכר מה יצא ממנה. אבל לראות יהודי בן 75 יושב מול חבורת צוציקים בני 21 שפישלו, ואין לו שום מילה שלילית להגיד להם, רק ‘עצה לחיים מאיש עם זקן לבן’, היה שווה את הכול.
(הרב יוני לביא)

6. לפני 11 שנים לערך, היינו זוג צעיר עם תינוק, היינו צריכים להתייעץ עם הרב על דילמה אישית-לאומית כלשהי. התקשרנו אחר צהריים אחד למספר הישיר של הרב דרוקמן ולא היה מענה. אחרי שעה קלה צלצול חזרה: “שלום, מדבר חיים דרוקמן, איך אפשר לעזור?” סיפרנו על קצה המזלג. “תבואו באחת וחצי”. אה, כאילו מחר בצהריים באחת וחצי? סבבה. “לא לא לא, הלילה, אחת וחצי”. אמצע הלילה, ארזנו את אריאל הקטן בסלקל, והדרמנו לבית במרכז שפירא. והוא עייף אבל קשוב, חושב אתנו, מנסה לעזור, מבטיח לעדכן, בירך את אריאל. היו לפנינו, היו אחרינו. הוא התקשר אישית לעדכן בהמשך, מיותר לציין שלא הכרנו אישית לפני כן מעולם. היינו זוג אנונימי רגיל מן השורה. הרב דרוקמן זצ”ל היה עבד של הציבור! בקטע גבוה, בקטע קדוש. בקטע של שליחות. עוד יכתבו מיליוני מילים על ששרד את השואה, על התנועות והמוסדות שהקים, על מעורבותו הפוליטית, על אשתו הרופאה, על עץ יוחסין מפואר, על הילדים שאימץ, על אהבתו לגרים, על הספרים שכתב, על הר’ המתגלגלת, על קולו הצרוד, על המלים הכי נפוצות שלו – עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל… 90 שנה עמוסות שהוא התרגש לתאר כגרף לאומי עולה ומתקדם לכל מי שרק פתח עיניים כדי לראות. ועוד ועוד ועוד סיפורים של לילה כיום בספריית ביתו הצנועה, שראתה אנשים קטנים וגדולים בכל שעות היממה בענווה ובמסירות אין קץ.

7. אני שומעת בעיקר המון סיפורים כמה הרב דרוקמן לא וויתר להגיע לכל ברית, חתונה ושבעה, גם כשזה היה בהשתדלות לא פשוטה. ביום החתונה שלנו הרב דרוקמן אושפז בבית חולים ולא יכל להגיע, הוא לא הרגיש טוב והיה מאד מאד חלש. אז הוא התקשר להתנצל, הסביר שהרופא לא מסכים לו לצאת, ובירך איתנו בבניין עדי עד.