איתור סניפים וכפרי בוגרים
הכנות וציוד נדרש:
.
הרחבה למדריכים:
.
.
.
שאלו: על מה הייתם מוותרים? – בכל קטגוריה איזה פריט הייתם מוכנים לזרוק?
.
.
התעכבו על המכונית. על איזה חלק לדעתכם אפשר לוותר? הקשו על התשובות.
.
מנוע – אם לא יהיה מנוע, איך הרכב יזוז?
.
גלגל – הרכב חייב את הגלגלים שלו על מנת שיוכל לנוע בכביש!
.
מגבים – אם אין וישרים לא נוכל לנהוג בגשם!
.
חגורת בטיחות – ללא חגורת בטיחות אנחנו מסכנים את חיינו! איך ניקח את הסיכון?
.
נסו להגיע עם החניכים למסקנה שאי-אפשר לוותר על שום חלק מהרכב. כל חלק חשוב.
.
.
על איזה חלק בעם נוותר?
.
האם החניכים יאמרו שאי-אפשר לוותר? האם יוותרו?
.
קראו את הקטע מעיתון הארץ:
.
קירוב לבבות? סתם חנפנות (עלית קרפ)
.
במוצאי שבת יתקיימו במקומות רבים בישראל מפגשים בין חילונים לדתיים, שיש מי שקוראים להם “מפגשים לקירוב לבבות” ועיקרם, הדגשת הקרע החברתי שהוביל לחורבן; ומכיוון שירושלים כידוע נחרבה בגלל שנאת חינם, כעת, יש לקוות, היא תיבנה ותקומם בזכות אהבת חינם, ובעיקר בזכות אהבה בין חילוניים לדתיים.
.
אבל מה כבר יכולים לעשות ביחד אנשים שלעולם לא יתחתנו אלה עם אלה, לעולם לא יישבו לאותו שולחן, ובסך הכול הם מקיימים בינם לבין עצמם מגעים מינימליים? הם יעיינו בטקסטים יהודיים-דתיים ויצומו. במלים אחרות, הם יקבלו על עצמם את המצוות הדתיות של היום, ולו לרגע קט. מובן, שבערב כזה לא יוגש כיבוד, כי שומרי המצוות צמים ולחילונים לא נעים… אני לא משתתפת בערבים האלה שנראים לי כמו חגיגה של צביעות. אני לא רוצה להתפייס עם אף אחד, אהבה היא נושא שמעניין אותי בעיקר באופן משפחתי ואינני רוצה להתקרב לשום אדם שלא לצורך. מבחינתי, מה שחשוב הוא שכל אדם יוכל לעשות כרצונו בלי לפגוע באחר. מה שלא פחות חשוב הוא, שאנשים יצמצמו את טווח הפגיעה שלהם: ובמלים אחרות, שכל אחד יעסוק בענייניו, בלי לנסות לשלוט בחייהם של אחרים ובמנהגיהם הדתיים.
.
במילים אחרות, הכותבת טוענת שאין שום צורך קיומי באחדות וקירוב לבבות בין חלקי העם. מדובר במניפולציה צבועה שאין בה צורך ואמת.
.
.
.
חלקו את החניכים לקבוצות, הטילו עליהם להרכיב תצרף שחלקיו רחוקים זה מזה ומפוזרים בחדר, והגדירו לכל קבוצה מגבלה מסוימת:
.
.
על התצרף כתוב: “כולנו רקמה אנושית אחת”. לכל קבוצה ‘ערכת תצרף’ משלה, אך בסוף המשחק על החניכים להבין ששום קבוצה לא יכולה להרכיב את התצרף לבדה, ורק כאשר כל קבוצה תיעזר בחברותיה יצליחו להשלים את המשימה.
.
נתחו את המשחק: מה הוביל להצלחת המשימה?
.
.
קראו את דברי רחלי פרנקל בנאומה בבמה המרכזית בכיכר רבין בעצרת שנערכה יום לפני הבשורה הכואבת על מציאת גופות הנערים:
.
“זו עצרת של אהבה, של ביחד. נתן שרנסקי סיפר לנו שמה שהחזיק אותו בכלא, למרות שלא היה לו מושג מה קורה בחוץ, הייתה הוודאות שנלחמים עבורו. אי שם יש שלושה נערים שיודעים שאין מצב שנרפה, שאין סיכוי שמישהו יוותר. האהבה שאנחנו מרגישים כאן – מחיה אותם שם. הסיפור הנורא הזה מנער ומקבץ אותנו, שוטף משקעים וחושף לרגע אחד ארוך את התשתית המשותפת של הקיום שלנו כאן, את האחווה. הבוקר סיירנו בחברון וראינו חיילים עם עיניים אדומות שלא ראו בית המון זמן. ניגשנו להגיד תודה והם אמרו ‘מה תודה? בשביל זה התגייסנו'”.
.
בתום העצרת אמרה ל-ynet: “זה מדהים. הגיעו המוני אנשים מכל הסוגים. לא העזתי לצפות לכמות כזו. זה היה נפלא, קיבלנו עוד מספיק כוח להרבה ימים. אנחנו רוצים שזה ייגמר מהר ומקווים אך מבינים שצריך עוד סבלנות ויש לנו אותה. אבו מאזן עשה את הדבר הנכון”.
.
מדוע הגיעו כה רבים מעם ישראל לכיכר רבין באותו הערב? אזרחים מכל המגזרים באו להביע תמיכה וחיזוק. מדוע לדעתכם זה קרה?
.
חשבנו לנטוע חורשה שגם תשמש לנו סמל חיינו להבא. עצים שונים עם סגולות שונות. כל אחד לחוד ממלא תפקידו המיוחד בחיים, ומוציא לפועל את סגולותיו, ויחד בכפיפה הם יוצרים הרמוניה של גן מצל. כל עץ כשהוא מתגדל יחידי על שטח רחב ידיים גזעו מתעקם. הוא לא מתרומם גבוה אלא מתפשט ברוחב. לא כן בחורשה. ההשפעה ההדדית והצורך המשותף להכות שורשים עמוקים באדמה, ולשאוף לשמש, מישיר את הגזע ומרים אותו גבוה גבוה מכל הסביבה. האורן בשורשיו החודרים אל תוך הסלעים, הזית עם גזעו החזק ופרותיו המלאים שמן ,הברוש הישר המתרומם מעלה מעלה, החרוב עם עליו החזקים שלא מזדקנים. כל זה צריך היה לשמש לנו לסמל של חיים קבוצתיים מושרשים באדמה, ומהאדמה לאור השמש. חיים קבועים שאי אפשר להזיז כל כך בנקל. חיים מלאי שאיפה להתרומם מעלה מעלה (נכתב בידי לויטוב, יומן הקבוצה קריית ענבים).
.
.
קראו את המקור יחד:
.
כל אחד מארבעת המינים מאופיין בתכונות מיוחדות, ויחד הם מסמלים את עם ישראל.
.
אתרוג – יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.
.
לולב – טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.
.
הדס – יש לו ריח אך אין לו טעם.
.
ערבה – אין לה לא טעם ולא ריח.
.
חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם ישראל:
.
טעם וריח – אלה היהודים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.
.
טעם בלי ריח – יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל כך במעשים טובים.
.
ריח בלי טעם – בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.
.
לא טעם ולא ריח – אלה היהודים שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים.
.
שמא תאמר: רוצה אני רק את בעלי התורה ובעלי המעשים הטובים; אין רצוני במי שאין בו תורה או מעשים טובים, ובוודאי איני רוצה שום קשר עם מי שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים.
.
אומרת לך התורה: באתרוג בלבד אינך יכול לקיים את המצווה; אף לא בצירוף הלולב וההדס. עליך לקחת אתך גם את הערבה, זו שאין בה לא טעם ולא ריח, ולהצמידה אל הלולב וההדס והאתרוג. רק כאשר כל הסוגים הללו יהיו חבוקים ומאוחדים תוכל לגשת אל הבורא ולקיים את המצווה (ארבעת המינים – סמל לאחדות, מתוך אתר ‘חב”ד’).
.
.
כשם שאי-אפשר לקיים את מצוות נטילת לולב בלי כל ארבעת המינים, כך כל חלק בעם ישראל הוא חשוב ונצרך, ואי-אפשר להתקיים בלעדיו. עם ישראל מחולק להמון גוונים של אנשים, וכל אחד מאמין במשהו אחר וחי את חייו אחרת. אבל עלינו להבין שכל חלק הוא חשוב, ולכן אנחנו צריכים לפעול ולחפש את הקרבה. ה’יחד’ הוא הכרחי ובלעדיו לא נוכל להתקיים.
.
אחד העקרונות החשובים בחוקת התנועה הוא קירוב הלבבות. “לחנך דור נאמן ומסור לעמו ארצו ותורתו”. “מסור לעמו”, “לחנך דור” – הכוח שלנו הוא בהיותנו עם אחד על כל גווניו, ורק כאשר נשכיל להבין שאנחנו חייבים את כל אחד ואחת מעם ישראל, שכל אחד הוא אות בספר התורה. לפי הזוהר הקדוש, ראשי התיבות של ישראל הם יש שישים ריבוא אותיות לתורה. וכיוון שנאמר שהיו שישים ריבוא במעמד הר סיני, כל אחד מישראל הוא אות. כלומר כל אחד מישראל חשוב, כל אות חשובה בספר התורה.
.
הצעה לצ’ופר:
רקמה אנושית אחת
מילים ולחן: מוטי המר
.
כשאמות משהו ממני
ימות בך.
כשתמות משהו ממך בי
ימות אתך, ימות אתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו נשאר אתו
אם נדע איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
כי כולנו…
.
.
האם כל אחד שמע בהר סיני משהו אחר? (פרשת יתרו, סיון רהב-מאיר):
.
מכירים את הקלישאה על כך ש”אחדות זה לא אומר אחידות”? בואו נתעכב עליה רגע. בעיניי הטקסט הבא הוא אחד היפים ביותר שנכתבו על מעמד הר סיני, ובכלל, עלינו. בחלק היומי של פרשת השבוע מקבלים את עשרת הדברות. האם היה זה מעמד לאומי וגדול, או מעמד פרטי ואינטימי? האם זה אפשרי שכולנו גם נסכים על משהו, אבל גם נמצא כל אחד את הנתיב הייחודי לו? הרב שלמה וולבה מסביר באופן נפלא את הרגעים ההיסטוריים ההם. קצת ארוך אבל שווה קריאה ומחשבה:
.
“האם הייתה שם התפעלות המונית, עד שגם מי שלא הסכים בליבו, ביטל את דעתו לקול ההמון וצעק עימם ביחד? לא. כל אחד גמר בליבו בדעה ברורה שהוא רוצה לקבל את התורה. כולם כאחד, אבל בכל זאת, כל אחד ואחד באופן מיוחד. אנחנו מתקשים להאמין שייתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, מרוב פילוגים ומחלוקות, אך זאת היא צורתו האמיתית של עם ישראל. מצד אחד אחדות כוללת, ומצד שני הסכמה ברורה של כל אחד ואחד. אילו היה חסר אפילו אחד מהם, לא הייתה התורה יכולה להינתן”.
.
הוא ממשיך וכותב כי הניסים במעמד הר סיני לא היו רק ירידת התורה מן השמיים, אלא דווקא היכולת הזו ליצור גם הסכמה מוחלטת, אבל גם לגלות את האינדיבידואליות של כל אחד: “האחדות בינינו חשובה, אבל האם משמעות הדבר שנמחקה כל פרטיות מליבם של הרבבות, וכולם שמעו וקיבלו באופן שווה? לא. אחרי שנאמרו עשרת הדברות, בוודאי המשיכו האנשים לדבר וחזרו ביניהם על מה ששמעו. ואז התגלה שכל אחד שמע את אותם הדברים, אבל כל אחד שמע פירוש אחר, המתאים לשורש נשמתו. הפרטיות של כל אחד לא התבטלה שם אלא אדרבא, דווקא במעמד זה קיבל כל אחד את זהותו העצמית”.