מוטה גור, מתוך הספר “הר הבית בידינו”:

מתוך יומנו של מוטה גור

“…בשעה 12:11 החלה תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרב שטיגליץ, צנחן, החל לקרוא תחנון. הרב גורן הפסיקו: “היום אומרים הלל!”, “איני יכול, רבי” – השיב הרב שטיגליץ – “אני הייתי בין אוספי החללים – איני יכול לומר הלל – אומר תחנון…”

שני הרבנים נשאו תפילתם – בהלל ובתחנון…

קרבתי אל קהל החיילים המתפללים. הבחינו בי ופינו לי מעבר. הודיתי, אולם נשארתי מאחור. בתוך הקהל הגדול רציתי לחוש חוויה פרטית. אל התפילה לא הקשבתי, הרגשתי בה ובזה הסתפקתי. הרמתי עיני אל האבנים, התבוננתי בצנחנים המתפללים: כאלה עם קסדה על הראש וכאלה שכיפה על ראשם, סקרתי את המבנים הסוגרים אותנו משלושה כיוונים ומשווים לרחבה זו אופי כה פנימי.

נזכרתי בביקורים המשפחתיים שלנו ליד הכותל לפני עשרים וחמש שנה, בהליכה בסמטאות הצרות ובשווקים. אינני זוכר פרטים, הייתי אז ילד. אולם ההתרשמות מהמתפללים ליד הכותל שמורה עמי. ואולי היא מתמונות שראיתי בגיל מאוחר יותר? יהודים לבושי קפוטה ושטריימל, עטורי זקן לבן וארוך – הם והכותל היו כגוף אחד.

חזרתי אל המציאות. הרב גורן – במדי צה”ל – נושא תפילה רמה, מאחוריו ציבור חיילים-לוחמים מתפללים.

בפינה הימנית, מרוחק מעט מציבור הלוחמים, עמד אדם. לא, לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל, אבן מאבניו, לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה מבצבץ שיער מגודל. מאום לא זז, לא הראש ולא השיער, לא הגוף, ולא הרגליים, שתי הידיים כפופות וכפותיהן, שטוחות לרווחה, צמודות אל האבנים כאילו רוצות לחדור לתוכן.

“ננעלתי” אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש ממנו את עיני. “נדבקתי” אליו מרחוק כפי שהוא נדבק אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו-משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן.

כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל.

פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית.

ביקשתי מעמוס לזמן אלי את המג”דים לקבוצות-פקודות.

אנו נשארים בירושלים”.

…אני לוקח שוב את המכשיר אל ידי: “הר הבית בידינו, כאן תלמיד, הר הבית בידינו. עבור!”

…כאן אני מרגיש כמו בבית. גבול המאוויים. הר הבית! הר המוריה. אברהם ויצחק. בית המקדש. הקנאים, המכבים, בר כוכבא, רומאים ויוונים. הכל מתערבב יחדיו במחשבה. אולם ההרגשה איתנה ועמוקה מן הכל. אנחנו בהר הבית! הר הבית שלנו!

מתוך “משמיע ישועה”:

בשנת תרצ”ז, שנים רבות לפני קום המדינה, כתב הרב צבי יהודה שורות מספר בהן טבע מטבעות לשון, המבטאות נאמנה את התחושות העמוקות ביותר של עם ישראל לדורותיו אל שריד בית מקדשנו:

יש לבבות ויש לבבות

יש ליבות אדם ויש ליבות אבנים

יש אבנים ויש אבנים

יש אבני דומה ויש אבני לבבות…

וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו…

האבנים האלה לבבות הם לנו!

(כותלנו, לנתיבות ישראל)

בהשראת ביטוי זה, כתה יוסי גמזו את שירו “הכותל” ובו הפזמון החוזר:

הכותל – אזוב ועצבת

הכותל – עופרת ודם

יש אנשים עם לב של אבן

יש אבנים עם לב אדם.

בשיר זה הוקדש בית לדמותו של הרב צבי יהודה:

עמד מול הכותל עימנו

הרב הישיש בתפילה

אמר לי: אשרי שזכינו כולנו,

ושב ונזכר: לא כולם.

עמד בדמעה מנצנצת,

יחיד בין עשרות חיילים.

אמר לי: מתחת לחאקי, בעצם,

כולכם כהנים ולוויים.

מילים אלו ביטאו היטב את השקפת רבינו, שלוחמי מערכות ישראל הרי הם ככהנים במעמדם וכלוויים בשירם ובזמרם, ומדי צה”ל- מדי קודש הם.

סיפר הרב דוד חי הכהן (מתוך “משמיע ישועה”):

פעמים רבות צעדנו לכותל בימי צום. הרב עמד למול הכותל וניכר היה שרטט של קדושה עוטפו. הוא נגע באבני הכותל, אך נזהר מאד שלא להישען עליהם ולא להכניס את ידו בין החריצים. היה מתפלל בכותל בדבקות עצומה, ונראה היה שכל כולו מחובר לכותל.

כשסיימנו את התפילה, החל הרב לפסוע אחורנית, כשפניו אל הכותל. התרחק קמעה, נעצר, שוב התקרב לכותל ופסע אחורנית, פעם אחר פעם היה מתקרב ומתרחק, וכולו אחוז בחרדת קודש…

לעיתים באתי מביתי בבת ים לבקרו. שוחחנו בנושאים שונים, וכשהגיע זמני ללכת, ראיתי שקשה לרב פרידתי. אולם כשאמרתי לו שאני הולך ל”כותל”, היה מתמלא שמחה ומזרז אותי ללכת באומרו: “עם הכותל אין לי תחרות”…

כשבקשתיו להתפלל על חולים, היה רושם את שם החולה ומתפלל עליו. אך היה מוסיף ואומר: “יש לנו כותל, לך להתפלל שם”.

שלהבת נריה – ממשנתו של הרב משה צבי נריה זצ”ל ליום ירושלים:

(הודפס במועדי ראי”ה פד’)

יומיים לאחר שחרור העיר העתיקה, בר”ח סיון תשכ”ז, דבר הרב בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים, והרי קטע מדבריו:

בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה- תמיהה: מדוע לא נתן הקב”ה את ירושלים בידינו אז, בתש”ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו?

התשובה לכך רמוזה בסוד שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שמחברת ישראל זה לזה (ירושלמי ב”ק פ”ז ה”ז), ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי: ‘לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך- לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד’ (זבחים,קי”ד,ב).

אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו ‘שניים אוחזין’ בירושלים, וכל אחד היה אומר ‘כולה שלי’. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת…ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד- צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!”.

מתוך בעוז ותעצומות, מספר הרב גורן על כיבוש הר הבית:

“…ברגע שהתקרבנו לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר, מפני שעל פי דין, בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות… כך מובטח לנו הניצחון, ולשם כך לקחתי עימי את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים. תקעתי בשופר עד שהגענו לטנק שנתקע בשער האריות וחסם את הכניסה להר הבית. קפצתי על הטנק וירדתי ממנו מצידו השני, והנה מצאתי את עצמי בשערי הר הבית. בדרך התחלתי לשאת תפילה תוך תקיעה בשופר, וצעקתי לחיילים: “בשם ד’ תעשו ותצליחו. בשם ד’ תשחררו את ירושלים. תעלו ותצליחו”. צעקתי לאורך כל הדרך, עד שהגענו ממש לתוך הר הבית…”

מתוך עלון “שבת בשבתו” פרשת דברים תשס”ח – דִמְעות גולדה בכותל

גולדה מאיר הייתה אחת הדמויות הבולטות בראשית ימי המדינה. תחילה שימשה כצירה הראשונה בברית המועצות וכאן פרצה את מסך הברזל ורקמה קשרים ראשונים עם יהדות הדממה. אחר-כך הייתה שׂרת העבודה ופעלה לשילוב המוני העולים החדשים בחיי המדינה הצעירה. כיהנה כשרת החוץ ונודעה כמדינאית לוחמת ותקיפה למען ארץ-ישראל. לבסוף נבחרה כראש הממשלה ובזמן כהונתה פרצה מלחמת יום-הכיפור, שעליה ספגה בקורת נוקבת. עם זאת ראוי לציין, שגם בימי הקרבות גילתה כושר מנהיגות וקור-רוח. היא הייתה האישה היחידה בממשלות ישראל בהן שרתה, ובכל זאת נהגו לֵיצָנֵי הדור לומר עליה כי היא “הגבר” היחיד בממשלה.

והנה מעָניין להיווכח שגם אישה קשוחה זו לא יכלה לעצור בעד פרץ דמעותיה כאשר בקרה בשריד בית-מקדשנו, הכותל המערבי.

גולדה מאיר עלתה ארצה כבר בשנת 1921 (תרפ”א) ועם בואה הזדרזה לבקר בכותל המערבי. וכך היא מספרת בגילוי-לב:

אני גדלתי בבית יהודי מסורתי טוב, אבל אני עצמי לא הייתי דתית כלל, והאמת היא שהלכתי לכותל בלי התרגשות רבה, פשוט מתוך ידיעה שזה הדבר שאני צריכה לעשות. והנה לפתע פתאום, בקצה הסמטאות הצרות והנפתלות שבעיר העתיקה, ראיתי אותו. הכותל עצמו נראה אז קטן בהרבה מִשהוא היום, אחרֵי כל החפירות. אבל בפעם הראשונה ראיתי את היהודים, גברים ונשים, מתפללים ובוכים לפניו ומכניסים אל בין חגוויו פתקים ובהם בקשות קטנות לריבונו של עולם. אם כן, זה מה שנשאר מתפארת העבר, הרהרתי לי, כל מה שנשאר ממקדש שלמה. אך לפחות הוא עדיין כאן. ובאותם יהודים חרדים ובפתקים שלהם ראיתי את סירובה של האומה להשלים עם העובדה שנשארו לה רק האבנים האלו – וביטוי לאמונה בטוחה לעתיד לבוא. עזבתי את הכותל בהתרוממות רוח.

שמא יאמר הקורא: ‘אמנם מרגש, אבל היכן הן אותן הדמעות עליהן נכתב בתחילה?’ ובכן, היה זה כמעט יובל שנים אחרי הביקור הראשון של גולדה בכותל, היה זה במלחמת ששת הימים, שלפניה לא אִפשרו הערבים לגשת אל הכותל ולהתפלל בו. והרי הדברים שכתבה גולדה אודות אותה חוויה בלתי נשכחת:

הבשורה שחיילינו שחררו את העיר העתיקה ושהיא פתוחה לפנינו שוב עברה כמו זרם חשמל את ישראל כולה. היה עלי לטוס לארצות-הברית… אך לא יכולתי להשלים בנפשי שאעזוב את הארץ בלי לגשת שוב אל הכותל. קבלתי רשות מהצבא ללכת יחד עם כמה חיילים, למרות שבעיר העתיקה נמשכו היריות. על-יד הכותל עמד שולחן-עץ פשוט ועליו כמה תת-מקלעים. צנחנים במדים, עטופים בטליתות, נצמדו אל הכותל כל-כך עד שנדמה היה כאילו אי-אפשר לנתק אותם ממנו; הם והכותל אחד היו. רק שעות אחדות לפני-כן נלחמו בחירוף נפש לשחרור ירושלים וראו את חבריהם נופלים למענה. עכשיו עמדו ליד הכותל, התעטפו בטליתות ובכו. גם אני לקחתי דף נייר, כתבתי את המילה “שלום” ותחבתי אותו באחד מחגווי הכותל.

בעוד אני עומדת שם חיבק אותי פתאום אחד החיילים (אני מסופקת אם ידע מי אני), הניח את ראשו על כתפי ואנו בכינו יחד. אני מניחה שהוא היה זקוק לפורקן ולניחומים שבחמימותה של אישה זקנה. בשבילי זה היה אחד הרגעים היותר נוגעים אל הלב בכל ימי חיי.

(עפ”י גולדה מאיר, “חיי”)