איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חולהרחבה למדריכים:
https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4107
.
הכנות וציוד נדרש:
.
מהלך הפעולה:
.
.
חלקו את השבט לשתי קבוצות והכריזו על תחרות בין הקבוצות. בכל פעם תנו משימה, והקבוצה שתבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר תנצח. כדי להמחיש מהו חוסר צדק המשימות יהיו לא הוגנות ותינקט הפליה לרעת קבוצה מסוימת.
.
חלקו את הקבוצה חלוקה לא שוויונית. ודאו שבקבוצה ‘המועדפת’ יהיו יותר חניכים.
.
שאלות קלות:
.
שאלות קשות:
.
.
אם באמת הצלחתם ליצור תחושת העדפה לטובת אחת הקבוצות, יתעוררו קולות מרמור מהקבוצה האחרת ויטענו לחוסר שוויון, “זה לא פייר”, “זה לא צודק” וכו’. דונו עם החניכים על התחושות שלהם במהלך המשימות. חשוב להתמקד בתחושת ‘העוול’, ‘חוסר הצדק’ שהרגישו במהלך מילוי המשימות:
.
לכל אחד מאתנו חשוב שיתנהגו אליו באופן צודק. כאשר יש מצב שאנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול, שהיה יחס לא הוגן כלפינו, אנחנו מתקוממים.
.
הניחו על הרצפה את ההגדרות לחסד וצדק:
.
חסד: מעשה הנעשה על פי רצון האדם וטוב לבו. האדם אינו מחויב לגמול לאחר חסד ואינו מצפה לקבל דבר בתמורה. גמילות חסדים ניתנת מהאדם ליחידים אחרים בחברה.
.
צדק: צו מוסרי המחייב את הכלל ואת היחיד. הכלל מחויב ליצור חברה צודקת שבה בני האדם יכולים לחיות יחד ללא ניצול או פחד. היחיד מחויב להתנהג בצדק ובהגינות כלפי יחידים אחרים וכלפי החברה בכללותה, ולהילחם למען השתתת עקרונות צדק בכלל החברה.
.
.
חסד משמעו לתת מעבר למה שחייבים ומעבר למה שמגיע. החסד נובע מרגשות סובייקטיביים של חמלה ורצון טוב. החסד מגיע מהחזק אל החלש, מהעשיר אל העני.
לעומתו צדק משמעו לתת לכל אחד בדיוק את מה שמגיע לו. הצדק נובע מתוך עובדות אובייקטיביות הניתנות לבירור ובדיקה של משפט. הצדק הוא שווה לכול, ואינו מבחין בין עשיר לעני: “לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא יט, טו).
.
2. חלקו כרטיסיות שכתובות בהן מצוות והתנהגויות מחיי היום-יום. כל חניך יניח את הכרטיסייה שקיבל ליד ההגדרה המתאימה יותר לנעשה בכרטיסייה – חסד או צדק:
.
ההתנהגויות:
.
1)ראיתי אדם מבוגר מחוץ לסופר מתקשה לסחוב את שקית הקניות שלו, הצעתי לו עזרה ולקחתי את הקניות שלו עד פתח ביתו.
2)אחד משכניי פוטר מעבודתו בשל קיצוצים בחברה שבה עבד, ועזרתי לו למצוא עבודה חדשה בחברה שבה אני עובד.
3)התפריטים במסעדות לרוב אינם נגישים לכבדי ראייה. עברתי מסעדה אחר מסעדה וביקשתי להכין עותק של תפריט מוגדל כדי שיהיה במסעדה למקרה שיבוא כבד ראייה.
4)להתקין צפצוף ברמזור כל מנת שהעיוורים יוכלו לדעת אם האור אדום או ירוק.
5)להרים את כל הכיסאות בסוף יום הלימודים כדי שהמנקה לא תרים אותם לבד.
6)לקום לאדם מבוגר באוטובוס.
7)לתת צדקה.
8)לתת לעובדים את זכויות הבסיס, כגון שכר הוגן ותנאי מחיה ראויים.
9)לעזור לאדם עיוור לעלות לאוטובוס.
10)לאסוף את הזבל מהכניסה לבית הספר בכל סוף יום.
.
.
.
זה הפך לאופנה. מאות ארגוני צדקה וחסד, אלפי מתנדבים, עשרות אלפי משפחות נהנות… נו, אז מה רע? חברת החסד מדגישה את עולמו של הנותן, הוא העומד במרכז, ואילו חברת הצדק מביאה לידי ביטוי את הכמיהה לשנות את העולם. היא לא מסתפקת בעזרה לעני, אלא מבקשת לבער (להעלים) את העוני. היא לא עוסקת בנותן אלא מבקשת להתמקד בשינוי חייו של המקבל. עם חזרתנו לציון והקמתה של מדינת ישראל, אנו מצווים שלא להסתפק בהקמת מפעלי חסד אלא להשתדל להכתיב כללים אחרים של צדק ושוויון, של מוסר ואחווה. לכן, מאמצים רבים צריכים להיות מופנים לבניינה של חברה צודקת. מבחננו הוא לא רק בדאגה לעניים אלא גם ביחס לנכים, בהנגשת בתי הספר ובתי הכנסת, ביצירת שילוב ראוי ובהזמנתו של כל אדם בעל צרכים מיוחדים להיות חבר שווה ערך בקהילת מבקשי ה’.
.
.
קראו את הסיפור ‘שקופים’ של הרב ליאור אנגלמן (בנספח).
.
שאלו: מיהם האנשים השקופים? מה משמעות הביטוי הזה?
.
האנשים השקופים הם ביטוי לכל האנשים שלכאורה אין רואים אותם, קולם לא נשמע, הזכויות שלהם בדר כלל נרמסות ואף אחד אינו קם לעזרתם.
.
אפשר לחלק לכל קבוצה ברקוד לסרטון, ובכל סרטון יש חוסר צדק אחר שקורה במדינה שלנו לצערנו. כל קבוצה תספר מה ראתה בסרטון שלה, איזה חוסר צדק בחברה הישראלית מופיע בסרטון.
.
.
.
אפשר להבחין בתופעות של חוסר צדק במדינה שלנו בתחומים רבים הסובבים אותנו בחיי היום-יום, צריך רק לפקוח את העיניים ולהסתכל. אפשר לפעול למען השרשת הצדק החברתי ולמען ריבוי חסד ומעשים טובים בארץ שלנו. זה דורש מאתנו להרכיב את משקפי החסד שלנו ולחפש איך אפשר לפעול!
.
בני עקיבא פועלת רבות בסוגיית הצדק החברתי. לפני כמה שנים קם גרעין נחשון במחוז דרום והחליט שיש חוסר צדק בנוגע לפצועי צה”ל. אותם אנשים שב”ה לא נהרגו בקרב, אבל איבדו רגל, יד או עין ולעולם לא חזרו לשגרה באמת. הגרעין חשב שחשוב שיהיה יום שיוקדש לפצועים, וכעת יום ההוקרה לפצועי צה”ל עבר כחוק בכנסת והוכר כיום לאומי במדינת ישראל.
.
כל מה שהיה צריך הוא רק כמה בני נוער שפשוט פקחו עיניים.
.
הצעה לצ’ופר:
.
“נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם”
.
בברכת המזון כתוב המשפט הזה. ומה הוא רוצה לומר לנו? כפשוטו – מימי נעורי עד זקנתי לא יצא לי לראות אדם עני מבקש לחם. הייתכן? לא הסתובבת אף פעם בתחנה מרכזית וראית אדם מקבץ נדבות? מבקש לחם למשפחתו הרעבה? לא זו כוונת הפסוק. עלינו לייצר חברה צודקת, חברה שלא תאפשר שנראה בחיינו – מנעורינו ועד זקנתנו אדם המבקש לחם. לא ניתן למציאות כזאת להתקיים.
.
.
שקופים (הרב ליאור אנגלמן)
.
כמעט שלא הבחנתי בה, באותה אישה, ואילולי הבחנתי בה, בהם בוודאי לא הייתי מבחין.
.
היה זה יום שישי, השעה שלוש אחר הצהריים בקירוב. בדרכי הביתה נכנסתי אל אחת מרשתות המזון לקנות מצרכים אחדים שחסרו לנו לכבודה של שבת. המקום הומה אדם, נחפזים למלא עגלתם מן השפע הגדול, אצים רצים, ממהרים. שעון החול אוזל, החמה שמה פעמיה מערבה ועוד מעט קט השבת תאיר פניה. תורות ארוכים השתרכו לעבר הקופות. ההמתנה ממושכת, מייגעת, עומדים בחוסר מעש. בימות החול מנוחה היא דבר מעייף…
.
אני מניח כי כל אותה שעה שבה עמדתי עטוף מחשבות סתמיות, אף היא הייתה שם. מן הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. אולי הייתה שם בכל אותן פעמים בהן ערכתי כאן קניות. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן הזה של הבריות שאין העין שולטת בהם, לא כל שכן כאשר העין מוקפת מדפים מלאים על גדותם במיני פיתוי ומתיקה. במה השתנתה הפעם הזאת שבה נפקחו עיניי וראיתי? נעים היה לי לומר כי כוחי עמד לי להסיר את הלוט מעיניי, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי כי האדם שעמד לפניי לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, אותו האיש, פשוט התעלם, לא עלה על דעתו לשלח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה, ואולי כלל לא שת לבו לכך שידיה טיפלו ביעילות בשפע המצרכים, אורזת, קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה. והיא… ראיתי בפניה, היא לא ציפתה שיודה לה ולא כאבה את שתיקתו, סוף סוף היא את תפקידה ממלאת…
.
כמעט השלימה האורזת מלאכתה, אך חפיסת הקמח, שקרע נפער בשוליה, התפזרה לכל עבר, ונתנה סימניה במוצרים שזה עתה ארזה. “סליחה אדוני”, היא אמרה, מבטה מבויש, כאילו בה תלויה האשמה, והחלה לנקות את הקמח בכל כוחה. משהוא במילה “אדוני” שיצאה מפיה הרעיד את לבי, זו לי הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה הזו מפיה של אישה שהתכוונה למשמעותה הפשוטה, “אדוני”. ביקשתי לסייע במלאכתה, אך היא סירבה, ובחלוף כמה רגעים שאריות הקמח נמוגו והאישה מיהרה להביא שקית אחרת מן המדף. משתמה מלאכתה של האורזת, שילם האדון חשבונו לקופאית, נטל את העגלה, והפטיר: “הכול כאן כל כך איטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?!”
.
קל להן, לעיניים, לעמוד על המוטל עליהן מתוך כישלונם של אחרים, וכיוון שנחמץ לבי לנוכח התעלמותו ממנה, נתתי דעתי עליה.
.
היא הייתה אישה נמוכת קומה מבנות העדה האתיופית, והיא הייתה הרה, מאד הרה… לבושה בסרבל עבודה שעליו חקוק שם מקום עבודתה, ו”לשירותך תמיד” בכתב עגול על סרבלה. מטפחת לבנה מהודקת על ראשה, כמו עונה במקומה לבעל הקמח: “האישה שלראשה אני הדוקה, יודעת היטב כי השבת בפתח, וטוב היה לה להתכונן לבואה בביתה. אך יודע אתה, אם אין קמח, אין… ופיות זעירים ממתינים בביתה”.
.
איני מן האנשים הרגילים בכך, אך הפעם, לאחר שארזה את אשר קניתי, תחבתי ידי לכיסי, והושטתי לה שטר שעלה בידי.
.
“סליחה, אדון”, היא אמרה, “אני לא קופאית, אני פה בשביל לסדר עגלות. אדוני רוצה שאקח לו את העגלה למכונית”?
.
“שילמתי לקופאית. זה עבורך, רק להגיד תודה על עזרתך”.
.
אורו עיניה. היא אחזה בשטר, מששה אותו בידיה נושאת אליי מבט נוסף כשואלת, “אדוני בטוח”? ואני עונה באותה שפה נטולת מילים: “לא ממש אדון, אבל בטוח”.
.
נטלתי עמי את העגלה ופניי אל מגרש החנייה, והיא בעקבותיי מבקשת שאניח לה לסייע לי, ואולי רוצה לומר דבר מה.
.
“לא קשה לך העבודה כאן?” חיפשתי דרך לקשור שיחה. היא לא ענתה רק הנידה ראשה וחייכה כאומרת, “ואם קשה, מה תועיל אנחה?”
.
“משלמים בסדר?” ניסיתי שנית, והיא בשלה, חיוך ושתיקה.
.
סידרנו את השקיות במכונית, הודיתי לה, ובכניסתי למכונית היא הושיטה לעברי שקית קטנה. בתוך השקית זוג משקפיים שקופים. “משקפי מל”ת”, היא אמרה, למראה תמיהתי הוסיפה, “משהו בפסוקים, אני לא כל כך יודעת, אתה ודאי תדע”*.
.
שנים הרבה חלפו מן היום ההוא, ויש בו, בזמן, מן תכונה שכזו, לתבל מציאות עם דמיון. איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה, ומכל מקום מעשה שהיה כך היה.
.
אלמלא פגשתי בה, אותם בוודאי לא הייתי רואה. איני יודע אם המשקפיים הללו הנם מציאות או פרי הדמיון, אך אני יודע כי היא אשר העניקה לי אותם. ובעזרת המשקפיים לפתע ניתן להבחין בכולם, אפשר לראות את האנשים השקופים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי בהם, במַחתים הקבלות בסופר, במאבטח הזקן, בשוטף הכלים הניצב מאחורי הקלעים במסעדה, שאינו זוכה לחיוכים ותשרים. במטאטא הרחובות שעלה מחבר העמים, שבמהלך עבודתו עדיין חולפות נוסחאות במוחו, זכר לימים אחרים. בקשישה היושבת לבדה ופניה חרושי קמטים, ובתלמיד ההוא, הרגיל למדי, שאינו מבריק אך גם אינו מפריע, ושכל כך בנקל נעלם מעיניי. פתאום התאהבתי בהם, באנשי הצללים, באנשים המכונים בטעות ‘פשוטים’, ואלמלא הבחנתי בהם, הייתי מאבד עולם מלא.
.
*”מבשרך לא תתעלם” (ישעיה נח ז).