איתור סניפים וכפרי בוגרים
בשנת השמיטה אנו נדרשים לעזוב את עבודת האדמה ולהכיר בכך שהארץ והעולם כולו שייכים לקב”ה. השמיטה משקפת לנו מי באמת אחראי כאן, ומתוך כך אנו מתמלאים בענווה וצניעות. בדף נדון על מקומה של הענווה בחיינו ובפרט בתפקידנו בתנועה, כל זאת לאור הנושא השנתי: קמעא-קמעא.
שלב א
“ושבתה הארץ שבת לה’: שבת הארץ דומה לשבת בראשית; אלא שזו מתייחסת לארץ ישראל – וזו לכדור הארץ. שבת בראשית מבטאת כניעה לבורא העולם ולמלכו; ואילו שבת הארץ מבטאת כניעה למי שארץ ישראל קנויה לו” (רש”ר הירש)
מה מטרת השמיטה, לפי הרש”ר הירש?
“ולכן צִוה, ברוך הוא, להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו להפקירם” (ספר החינוך)
לפי ספר החינוך, לא די בעזיבת הקרקע עצמה. מה עוד כוללת השמיטה? כיצד זה מחזק את השפעת שביתת הארץ?
שלב ב
אחת המידות הבולטות שהשמיטה מלמדת היא ענווה: הכרה בכך שלא אנחנו הבעלים של הארץ ושליטיה, אלא הקב”ה. כאשר הוא מצווה עלינו לעזוב את הקרקע ואת פירותיה, אנחנו נדרשים לבטל את עצמנו ולהכפיף את רצוננו לרצונו.
אבל מה משמעות הענווה?
“וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה”. […]
עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד:
כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף;
וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה;
וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ…” (איגרת הרמב”ן)
“א”ר חייא בר אשי אמר רב ת”ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (של גאווה)” (בבלי, סוטה ה ע”א).
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
“לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – ‘בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם’ (משנה, סנהדרין ד, ה), ובכיס השני – ‘וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר’ (בראשית יח, כז).
ועוד הוסיף: “הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו.”
“לא פשוט למצוא את נקודת האיזון במעשה החינוכי, את הנקודה המדויקת בין ביטחון עצמי ראוי לשחצנות בזויה; בין יומרה נאותה לקדם, לשפר ולתרום לתיקון עולם לבין מגלומניה ילדותית כאילו הכול בידינו ובכוחנו לשנות את העולם כולו.
באופן מוזר אנשי חינוך נוטים לא פעם להתכווץ למשמע המילה ‘חינוך’. פתאום הם מתעטפים בצניעות מוגזמת ומתרצים ומגמדים ומסתבכים עם ההגדרה של תחום העיסוק שלהם. פעמים אחרות מדובר בהתנהגות מהקצה השני של הסקאלה – מין מגלומניה מופרכת של אנשים המשוכנעים שאין גבול לכוחם, ואבקת קסמים בין אצבעותיהם. […] מחד גיסא, ראוי לנו לנהוג ביומרה ובביטחון שבכוחנו להשפיע ולעצב, שביכולתנו לחנך אחרים. מאידך גיסא, ראוי לנו לנהוג בצניעות ובענווה שתזכיר לנו את מגבלות כוחנו וזמננו” (חילי טרופר)
שלב ג
בדברי הרמב”ן שהובאו קודם הושמטה פסקה אחת:
“וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ… וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא” (איגרת הרמב”ן).
“אי אפשר להיות זוכה לענוה כי אם על ידי דבקות אמיתית בקב”ה” (מידות הראי”ה)
אם כן, עיקר הענווה הוא לזכור שהכול מאת הקב”ה. ידיעה זו אינה אמורה להקטין את האדם אלא להפך, אם הקב”ה נתן לי חיים וחנן אותי בכישרונות, עליי להשתמש בהם.
ובחזרה לשמיטה:
“וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (ויקרא כה, כג).
השמיטה נועדה להזכיר לנו שהארץ איננה שלנו, שאנחנו עליה ברצון הקב”ה:
“כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם (=לגויים), וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו” (רש”י על בראשית א, א).
סיכום
השמיטה נוטעת ענווה בלב האדם, המכיר בקטנותו אל מול ה’. דנו מה היא אותה ענווה ראויה ואיך הענווה לא הופכת לזריקת אחריות או לזלזול בעצמנו. לסיום ראינו שעיקר הענווה הוא לדעת שהכול מאת ה’, וכך גם בנוגע לארץ ישראל: אנו גרים עליה רק בזכות חסד ה’, וממילא מוטלת עלינו אחריות להשתמש במתנה זו לטובה.
מקורות להרחבה:
“הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו […]
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה […]
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד, ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר: “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך” (רמב”ם, הלכות דעות).
“תדרוך נפשנו עוז, בענווה דרכנו נפלס. בכל הארץ, בכל מחוז, ירום דגלנו, יתנוסס! […] בעוז קדימה, בני עקיבא, בענווה יחדיו נצעד! בעוז קדימה, בני עקיבא, רגלנו לא תמעד!” (הרב משה צבי נריה).
“כל זמן שהענוה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי. לפעמים אין צריכים להתיירא מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות, והענוה כולה מבוססת על גדלות קדושה כזאת” (מידות הראי”ה)
“משמת רבי – בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא (=אל תשנה במשנה שבטלה ענוה, שהרי יש אותי)” (בבלי, סוטה מט ע”ב).
“הגאולה המטהרת, בניגוד לכבוד, אין להשיג אותה באמצעות כיבוש הטבע, אלא על ידי האדם הכובש את יצרו. חיים של גאולה הם ממילא חיים של משמעת. בעוד שחיים של כבוד הם נחלתו של האדם הנהדר המתקדם באומץ ועומד בתעוזה מול הטבע האילם – שהוא בדרגה נמוכה יותר – אפשר לזכות בגאולה רק כאשר האדם העניו עושה צעד של נסיגה ומרשה לעצמו שיהיה נכבש על ידי ישות עליונה ואמיתית יותר […]
כל אימת שהאדם כובש את הטבע הוא קונה לעצמו כבוד. כל אימת שהוא נכבש על ידי בורא הטבע הוא זוכה לגאולה […] המקרא אומר בפירוש שהאדם השני (=האדם בפרק ב’ בבראשית, להבדיל מהאדם בפרק א’) נברא מעפר האדמה, משום שהידיעה בדבר מקורו השפל של האדם היא חלק בלתי נפרד מחווית ה’אני’ שלו. האדם השני לא שכח מעולם שהוא אינו אלא קומץ של עפר” (הרב יוסף דב סולובייצ’יק,איש האמונה הבודד).