מטרות הפעולה

50% תורה, 50% עבודה, לא? אנחנו פשרה- בין חרדים לחילונים? למה בעצם יש לנו אותיות 'ת' ו-'ע' בסמל התנועה? ומה זה אומר בכלל- "תורה ועבודה" לחיים שלי?

 מהלך הפעולה

…
שלב א'- למי שייך?

נבקש שלשה מתנדבים שייצגו: חרדי, חלוץ – איש העבודה, וציוני דתי נוסח בני עקיבא.
רצוי לתת לכל חניך כובע בהתאם למה שהוא מייצג.
על רצפת החדר נפזר פריטים רבים. כל אחד מהשלושה בתורו צריך לקחת פריט "השייך" לו. המטרה שכל אחד ישיג את החפצים שלדעתו מייצגים אותו.
על כל שחקן לשכנע את האחרים מדוע הפריט שייך לו ולא לאחר. מומלץ לעודד ויכוחים בניהם ולנסות ללבן איתם מדוע יש פריטים שעליהם הם מוותרים בקלות ועל אחרים הם מתעקשים.
הפריטים: סידור, אוכל, ספר היסטוריה, תנ"ך, מפת הארץ, כרית, פרחים, דגל ישראל, כובע טמבל, פמוטים, טלית.. ועוד פריטים כיד הדמיון.

לאחר חלוקת החפצים, ננסה לברר עם השחקנים: מה הקו שהנחה אותם? על פי מה החליטו איזה חפץ לקחת?

שלב ב'- ואיפה אנחנו?

נניח גרף על הרצפה (אפשר למתוח חוט או קרפ). מצד אחד נכתוב "חרדי" ומצד שני "חילוני". נבקש מהחניכים לעמוד במקום שלדעתם חניך בני עקיבא ממוצע צריך להיות.
– נבקש ממספר חניכים להסביר את בחירתם.
– נפתח לדיון: מה המקום שלנו כציבור ציוני-דתי? היכן אנחנו עומדים ביחס ל-2 הקבוצות האחרות?
נקריא את הקטע "שיעור חשבון" [נספח 1].
נשאל: האם אתם מרגישים שהקטע הנ"ל מייצג אותנו? האם הוא מתאר מציאות נכונה?

שלב ג'- הסמל ואנחנו

נכין (לפני הפעולה) סמל בני עקיבא גדול על בריסטול ונחתוך לחלקים קטנים.. נבקש מהחניכים להרכיב את הסמל.
נשאל: ממה הסמל מורכב? קלשון ומגל- מסמלים את העבודה, לוחות הברית- הבסיס של התורה, חיטה ושעורה- הבסיס למחיה שלנו ותוצר העבודה, וסרט כחול שמאחד את הכל!

לאחר דיון ובירור ראשוני, נסכם שבני עקיבא- דרך התורה והעבודה, זו לא דרך של פשרה!
אין זו הליכה באמצע בין חרדים לחילונים, אלא קטגוריה נפרדת לחלוטין. אנו מנסים לחיות את התורה בצורה שלמה, ומתוכה לעבוד בעולם המעשי בצורה שלמה, לאור התורה. ניתן לצייר זאת כך:

על מנת להמחיש זאת יותר טוב, נבצע אתה תרגיל הבא:

שלב ד'- בענק!

נציג לחניכים 5 – 6 דמיות קריקטורות חסרי פרופורציות. אחד עם אף ענק, השני עם פה גדול ואוזניים קטנות ובו'.
נציג כל פעם תמונה אחת ונשאל את החניכים מה האסוציאציה שעולה להם בראש. למשל אדם עם אף גדול – רחרחן, ובעל פה גדול – רכלן.
התמונה האחרונה תהיה של אדם שהכל אצלו במימדי ענק… פה נצפה שהחניכים יגידו שזו תמונה של אדם עם עוצמה.

נספר את- "מעשה בענק אחד" / הרב הס, תהליכים-בירורים במאורעות השנה. (נספח 2)
נשאל את החניכים: מהו לדעתכם הנמשל לענק?
במה מתבטאת ה"ענקיות" בעם ישראל?
בעקבות זה, כיצד היינו רוצים שהמדינה היהודית תיראה?

נסביר שאנו מחפשים לחיות חיים שלמים, גדולים, שבהם האמונה בקב"ה וחיי התורה באים בשיא תפארתם, יחד עם חיי המעשה וההגשמה של הפרט והחיים הציבוריים בכללם, כאשר התורה מנחה ומובילה את העולם המעשי הזה.

שלב ה'- מאידיאלים למעשים

המדריך יספר את המונולוג הבא: מיקי והשרוכים (נספח 3). שימו לב- כדאי לנעול נעליים עם שרוכים…

דיון: האם אתם מזדהים עם הסיפור? מה הבעיה בהתנהגות האנשים? מהו שורש הבעיה בחשיבה שלהם? האם אנו מתנהגים לפעמים בצורה דומה?
לעיתים, אנחנו נוטים יותר מידי לדבר ופחות מידי לעשות.. אנחנו מאמינים באידיאלים. כולנו יודעים יפה מאוד על הצורך "לתקן עולם במלכות שדי", לחיות חיים של תורה ועבודה, על הצורך להיות טובים יותר, חברה מתוקנת, שבה החיים המעשיים מושתתים על פי התורה. אך לחיות בצורה כזו בחיים המעשיים לאורך זמן- זה הרבה יותר קשה, אך זהו הדבר האמיתי החשוב.

 סיכום הפעולה

…
ראינו שהיותו של אדם ציוני-דתי אינה דרך אמצע שבין חילוני וחרדי, אלא חיים בגדלות המכילים את שני הצדדים של החיים יחדיו: חיי מעשה ויצירה המושתתים ונובעים מתוך תורה גדולה. תורת חיים. זהו חידוש גדול בעם ישראל לעומת העמים.
הבנו גם שתורה ועבודה זה לא רק סמל ואידיאלים נשגבים באוויר, משהו חיצוני מאיתנו, אלא דרך מעשית לחיות את חיינו, להגשימה במציאות היומיומית.

 נספחים

…

נספח 1 – שיעור חשבון

אני מאה אחוז מגניב, גזעי וחברמן, מאה אחוז חניך בנ"ע מסור ונאמן.
100% בנ"ע שרוף זה הגדרה, 50% עבודה 50% תורה.
כלומר בשפה פשוטה של הנמצא בשטח,
זה מאה אחוז מהזמן להיות במין מתח.
50% להפריע בפעולה, 50% להקשיב,
50% לשאול, 50% להשיב.
50% מהזמן לראות טלוויזיה, 50% ללמוד תורה,
50% אנגלית ומתמטיקה, 50% גמרא.
50% לצאת לבלות, 50% לדבר על הגשמה.
50% לצאת לסרט, 50% לצאת להפגנה.
50% לכפור, 50% להתחזק באמונה.
50% לקיים מצוות, 50% לחפף,
50% להתנדב, 50% לכייף.
בקיצור "פיפטי פיפטי"- תאמרו,
אולי חפיפניק מצוי לא פה ולא שם,
אבל אם תחברו 50 זה עם זה- אני מאה אחוז!
חניך בנ"ע מושלם!!

נספח 2 – מעשה בענק אחד / הרב הס

מעשה בענק אחד, בן למשפחת נפילים, שגלה מעירו וממשפחתו עוד בהיותו צעיר לימים. העיר שנתגלגל אליה היתה עיר רגילה – אנשיה לא אנשי מידות, כעיר מוצאו, אלא אנשים פשוטים, בינוניים בקומתם.
בימים הראשונים לו חש בן-הענק זרות וקושי. אולם משנתארכו הימים ישיבתו בעיר הפך הדבר להיות קשה מנשוא: הבית שבנה לעצמו היה כשאר בתי העיר, כאשר לימדוהו חבריו – ומה צר היה לו לשבת בתוכו, וכמה חבטות ספג ממשקוף ביתו כל אימת שנכנס לתוכו; הבגדים שקנה לא יכלו להלום אף מקצת מאיבריו הענקיים, וכן שאר צרכי החיים. אולם יותר מכל רדף אותו – הצל. כל צעד שצעד, כל פסיעה שפסע, היה מלווהו צל שחור משחור – צל ענק, שלא ראה כמותו בכל העיר, מפחיד ומאיים. יום יום היה יוצא לרחוב העיר – ולכל מקום שהלך, צִלו עִמו. לא הועילו לו כל נסיונותיו – להכות בצל, לברוח ממנו – ולשווא.
יום אחד נפלה לו מטבע לארץ, וכאשר התכופף להרימה, וראה זה פלא – גם הצל קטן. "הנה עצת פלא", אמר לעצמו, ומיד החל להלך ממקום למקום בכפיפה-זחילה, שצמצמה מאוד את הצל המאיים – אולם מה גדלה אכזבתו כאשר החל עד מהרה לחוש כאב חד בכל איבריו, כאב קשה מנשוא!
לפתע הזדקף הענק: הצל – צלי הוא; גדול הוא מאוד מפני שאני הנני גדול. את עצמי איני יודע – ועל כן צל זה מאיים ומבהיל.
נכנס הענק לביתו, התבונן במראה הקבועה בקיר, ואמר: אכן, ענק הנני!
ומאותו הזמן היה מתכנס בחדרו ומחשב בלִבו: מי אני, מדוע כה גדולה קומתי ? מאין באתי למקום זה, שהנני בו כל כך זר ?
עד שמצא הדרך לשוב לעירו – ובה מצא מנוחה.

… קול דודנו דופק, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים – קורא באזני עמנו: התעורר, זקוף קומתך, דע את גודלך, את עברך, את עתידך ומגמותיך, את שם ד' הנקרא עליך. דע כי הצל הכבד המלווה אותך בכל אשר פנית לא בא אלא מפני גדולתך, מפני שאינך – ולא תוכל היות – ככל עם, לא בגלותך ונדודיך, ולא בשובך לארצך! הקשב לבת-קול הזועקת מתוך אותו צל, הקוראת לך למלא תפקידך בעולם, לעמוד פנים בפנים עם קיומך המופלא, הנצחי, שאין לו אל ורע באומות, עם כשרונותיך המיוחדים, המעולים, המביאים ברכה לאנושות מאז ועד עתה, ועם השפעתך הגדולה בעולם – על אמונותיו, תרבויותיו, מוסרו ושאר גילויי חייו.
ושוב מתוך כך אל מקומך, אל הערך האמיתי של לאומיותך – להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" , להיות עם החי גם בחייו הלאומיים, ולא רק בחיי היחידים שבו, כ"גוי גדול, אשר לו אלוקים קרובים אליו" וכ"גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת".

נספח מס' 3 – מיקי והשרוכים

בארץ קשריאדה בעיר הקשרים חיו אנשים, נשים וטף שלא ידעו לקשור קשרים ולחבר חבלים (הערה מתודית למדריך: מומלץ להחזיק חבל ביד…). כל השרוכים היו פתוחים, קשרים לא נקשרו.. בקיצור-בלגן! בבא הימים החליט חברון שנמאס לו! הכל פתוח, כולם נופלים בגלל השרוכים והוא חייב לנסות לקשור! ניסה וניסה..עד שגילה את קשר הפרפר. מיד החליט ללמד את כולם, שהרי מטרתו בחיים הייתה לעשות טוב לכולם.לצורך העניין הקים חברון גני-ילדים, בתי"ס וחטיבות ביניים שמטרתן הייתה ללמד את יסודות הקשר ושיטת הפרפר. אך מה לעשות וחייבים מורים מנוסים..ולכן חברון הקים גם אוניברסיטה שמעניקה תואר ראשון בתורת הקשר, תואר שני בתאוריית קשר הפרפר ודוקטורט.. וכמובן גם תיכון שיעניק תעודת בגרות..
"כעבור שנים…" (להעביר שלט..) מיקי, גיבור הסיפור, ילד בן 5 שעדיין לא למד מהו קשר.. הלך לטייל ברחובות הקשרים, בירת קשריאדה, אך לפתע נפתח לו שרוך בנעל ימין.. מה יעשה??? מיד רץ לאחיו הגדול וביקש עזרה, אך הוא היה עסוק.. מיקי הזדרז ורץ לאימו וביקש עזרה, אך היא גירשה אותו מחדרה, משום שהיא מוכרחה לסיים את עבודתה לקבלת התואר "קשרים". מיקי שלנו לא התייאש והמשיך לבית דודתו- אך הוא לא ידע שהיא באמצע עבודת הדוקטורט שלה על הקשרים.. משסירבה גם היא לעזור לו, יצא מיקי מהבית ושטף של דמעות פרץ מעיניו.. לפתע, פגש מיקי בזקן מאיר פנים שניגש אליו ושאלו: "ילד מדוע אתה בוכה?", "כי… אף אחד לא מוכן לקשור את נעליי.." גמגם מיקי. אמר לו הזקן "בוא אעזור לך ואקשור את נעליך", ותוך כדי קשירה שאל הזקן את מיקי: "אתה יודע מי אני?", "לא"- ענה מיקי. "אני חברון, זה שגילה את תורת הקשרים..". נאנח חברון ואמר: "כולם עסוקים כל כך בללמד את תורת הקשרים ואין לאף אחד זמן לקשור קשרים ולהרבות טוב בעולם.. שהרי זו הייתה מטרתי!!"