מספר הרב נריה על יחיאל אליאש:

ראשוניות, נחשוניות- לא כל אדם זוכה לכך. תחילתה באדם עצמו- בבשלות הכרתו, בכוח רצונו ובכושר החלטתו, והמשכה- בסייעתא דשמיא של תנאי ביצוע, ונועם ד’ על המעשים ועל העושים.

זה הכלל: כל הבא לפתוח במשהו חדש, דינו בעיני רבים כדין כל משנה אשר עליו שנינוכי “ידו על התחתונה” (בבא מציעא עו, א). זקוק אז האדם הבא לשנות לאומץ מיוחד. עליו להחזיק מעמד נגד מתישים, מול מביכים, כלפי מלגלגים, שכל אחד מהם לעצמו יש בו בכדי להרוס כל רעיון חדש, ועל אחת כמה וכמה כששלושתם פועלים יחד. נחוצה אז למחדש מידה גדושה של גבורה רוחנית ועוז נפשי, בכדי להתגבר על כל אלה המעכבים-המפריעים, גם כשעדיין אין בידו הוכחות של ממש שאי פעם ידו תהיה על העליונה.

וכשמדובר על חידוש נועז ששמו תנועת נוער דתית- כאן כל החששות מצטרפות יחד. תנועת נוער דתית- זה לכאורה ‘תרתי דסתרי’. תנועת נוער מעצם מהותה- באה היא לנער, לרענן, לחדש, ואילו החיים הדתיים דורשים כאמור יציבות, קביעות, רציפות.

“כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?” – אין תשובה ברורה בפי המעיז-הלוחם, רק נקודת אמת שבנשמתו היא הלוחשת לו, היא האומרת לו: המצב הקיים הוא חמור, הנוער נסחף בכוחות איתנים מחוץ למחנה הדתי. חייבים לעשות משהו. תתחיל במאבק, תתחיל לסלול דרך, וסוף ההצלחה לבוא.

וכך היה הדבר. החלוץ הצעיר הנמרץ, ר’ יחיאל-אהרון, אשר אנחנו קראנו לו בקיצור בשם משפחתו ‘אליאש’, התחיל את המעשה-הרב שלו. את יסוד ‘בני עקיבא’ עם הרבה תום לב, עם הרבה אמונה, עם הרבה להט נפשי, ועל כל אלה- עם הרבה מסירות ממשית-מעשית.

לשבת אחרי יום עבודה מפרך, אחרי יום היצרבות בשמש הלוהטת, עם חבורה קטנה של בני 15-16, ולחלום איתם על חזון קבוצת התיישבות של נוער דתי – לא דבר קטן הוא. והוא עשה זאת במשך ימים רבים.

הוא כבש את הלבבות הצעירים בכנותו ובמסירותו, בפשטותו ובמרצו, בחלומו ובחזונו.

ממרחקי חמש עשרות שנים, אראנו בשעת בוקר בכיכר ציון בירושלים. עומד על יד ערימת חצץ גדולה, מערבב חול חצץ ומלט- יום עבודה בבניין חדש. ובו בערב יושב הוא על יד ‘ערימת’ נוער ירושלמי, נוער לומד ועובד יחד, נוער לומד בסמינר למורים, ונוער עובד במוסך מכוניות. בת צאצא-אדמו”רים ובת חרש-עצים. אליאש מנסה לגבש אותם לחברה אחידה, אשר בקרוב תצא איתו יחד להגשמה, לדרך החלוצית הקשה אשר היתה אז רבת קסם, ונוער נלהב נשא אליה את נפשו. ואכן הוא מצליח – הוא מדביק אותם בחזונו המרומם: הקמת חברת מופת דתית של נוער ארץ ישראלי.

כשגדל הסניף, ניסה אליאש לקרב כמה מורים צעירים ולהטיל עליהם את עול ההדרכה. מהם שהתמידו, ומהם שעייפו מהר. בסופו של דבר, העול כולו היה מוטל על כתפיו הרזות של אליאש, וקבוצת הנוער אשר דבקה בו, היא שהיוותה את ה”לוז שבשדרה”.

מהיכן שאב את הכוחות, את האמונה ואת הגבורה, את העקשנות ואת המסירות? בימי היצירה ההם לא עסקו בתחקירים, לא בבירור היסטורי ולא בניתוח פסיכולוגי. אולם עתה טוב לדעת, טוב לראות את מקור הברכה. טוב לשמוע את סיפור האיש שמאחורי סיפור המעשה. הנה הרקע החברתי- העיירה. הנה בית אבא- מקום הצמיחה. הנה אוהלי התורה- מקומות הגידול. ישיבת ‘לומזה’ על תום רוחה, גבורת הנפש של פורצי ישיבות נובהרדוק. ועל כל אלה מעוז האמונה של ישיבת מרכז הרב בירושלים, אמונה בתחייתו של עם ישראל בארצו, אמונה בבניין חייו הרוחניים ע”י תנופה רעננה של תלם וניר- חזון הגאולה של מרן הראי”ה קוק זצ”ל. כל אלה חוברו יחדיו בליבו של החלוץ, בעל מכנסי החאקי הקצרים והחולצה הרוסית המהורה, הם שהדליקו את אש התמיד אשר יקדה במעמקים. הם שהרנינו את שירת המעשים. הם שהעניקו כוחות עוז ועוצמה.

מישיבות המוסר הביא איתו אליאש כמה מנגינות רציניות, והללו שקבעו את רוחה, את אופיה של הסעודה השלישית שהיתה המסמר של חווית השבת בסניף. ואילו בני ירושלים הוסיפו את השירה החסידית בתפילה, במניין של שבת, והתחיל להיווצר סגנון מיוחד של תפילת נוער א”י.

הצעד הנועז הבא היתה יציאתו של אליאש להקמת הקבוצה בפ”ת. חבורה קטנה של נוער נכנסה לצריף עזוב על אדמת סלבונדי, ועל ידו הוקמו שני אוהלים, והרי לך אתחלתא של קבוצת בני עקיבא- בשורה מרנינה לנוער בשרון, מקור גאווה לחברים בירושלים.

בנוהג שהיה אז בארץ- ארגון נוער בעל סניפים מקים קבוצה. ואילו כאן קרה להיפך: הקבוצה שהתבססה על עתודת סניף אחד, היא שהקימה את הסניפים של אירגונה. היא שהיקמה את סניף פ”ת, בני ברק, ואח”כ גם תל אביב. קצרים היו חייה של הקבוצה. המס’ הקטן שלה לא החזיק

מעמד. אולם, רבות הספיקה קבוצת בני עקיבא בשתי שנות קיומה. היא היתה מרכז. היא היוותה לב דופק, לב מזרים חיים. אותה רוח פועלת ומפעילה שהקימה יש מאין בתוככי ירושלים, היא גם שהמשיכה לפעול ולהפעיל באם המושבות ע”י הקבוצה מעבר לה.

וכך קם ויהי ‘ארגון בני עקיבא בארץ ישראל’.

ראיון עם יחיאל אליאש ז”ל

“אני רואה את התנועה היום ומתמלא אושר”

לקראת ועידת “הייחוד והיחד” נערך ראיון עם יחיאל אליאש

זהו סיפור על איש עם חלומות שהקים את בני עקיבא. סיפור על איש עם חלומות ואידיאלים, שבשמם החליט לצאת נגד כל המוסכמות ולפעול.

“נולדתי בט’ אייר תרס”ח בכפר קטן בפולניה” יחיאל אליאש מספר, “בגיל עשר אימי נפטרה ממחלה ומצאתי את עצמי מתפקד כהורה לאחי הקטנים. כשהייתי בן 13 יצאתי ללמוד בישיבה רחוקה בביתי. בישיבות של פולין עוצבה השקפתי הדתית – לאומית”.  בן 17 היה אליאש כשהחליט לעלות לארץ. הוא טען אז שלא מספיק לדבר על ארץ ישראל, צריך גם לעשות. בבחינת לא רק “נאה דורש” אלא גם “נאה מקיים”.

בשנת 1925 הגיע אליאש לארץ, ל”מרכז הרב”. “למדתי בישיבה ובמקביל המשכתי בחברותי ב”הפועל המזרחי”, בה התחלתי לפעול עוד בפולין”, הוא מספר, “הלך המחשבה שלי שאותה תקופה היה שארץ ישראל זקוקה ליהודים לומדי תורה, אבל מי שאינו מתעתד להיות ראש ישיבה או רב, צריך להקדיש  את כל מרצו וכוחו לבניית הארץ באופן ממשי. בניין הארץ, פירושו ללכת לעבוד בחקלאות ויחד עם זה לשמור על הקשר המתמיד עם הישיבה”. מנהיגי “הפועל המזרחי” עודדו אותו לעבור לקבוצה בחקלאות ויחד עם זה  לשמור על הקשר המתמיד עם הישיבה”.  ראשי “מרכז הרב” הבינו גם הם לרוחו, וכך עזב אליאש את הישיבה ועבר לקבוצה חקלאית שהוקמה על אדמות פתח תקווה.

“לא החזקתי שם מעמד הרבה זמן” הוא ממשיך, “זמן קצר אחרי שהגעתי חליתי והרופאים אמרו שאין לי סיכוי לחיות”. אליאש החליט שאם נגזר גורלו למות, לפחות שיהיה זה בירושלים”, הוא אומר “תוך כדי העבודה הזאת, שנהנתי ממנה, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אלי והתחלתי להאמין כי ייתכן שאמשיך לחיות”.

בשלהי שנת תרפ”ח (1928) החליט אליאש שהגיע הזמן להגשים את חלומו להקמת תנועת נוער דתית לאומית. הימים היו ימי בניין הארץ, דתיים וחילוניים כאחד עסקו בעבודה חקלאית ובהגנה על הישובים. הזהות הדתית היטשטשה. “היה צורך לפתח את הזהות הדתית ולהחדיר גאווה בלב בני הנוער” אומר אליאש “הכנתי את התוכניות להקמת תנועה ברעיון ה”תורה והעבודה” ופניתי עם הרעיונות לשלמה זלמן שרגאי שהיה באותה תקופה המזכיר הראשי של הברית העולמית לתורה ועבודה”.

רבים מחבריו ששמעו על הקמת תנועת נוער דתית לאומית קראו לאליאש “בעל החלומות”, אבל הוא אומר שזה לא הפריע לו כי הוא הרגיש שאת חלומותיו יוכל לממש. אברהם קסטנבוים, שהיה באותה תקופה חבר הוועד הפועל של המזרחי, הציע את השם “בני עקיבא”. “מה יותר מתאים, משמו של התנא רבי עקיבא שבמעשיו סימל הן את התורה והן את העבודה?” אמר לאליאש, “תלמידיו קיבלו מרבם את אהבת ארץ ישראל בצורה חיה ומעשית ולא כתורה מופשטת, ואנחנו ממשיכי דרכם”. השם התקבל, ורעיון הקמת התנועה הועבר לוועד הפועל של המזרחי.

הוועד החליט להתייעץ עם מומחי חינוך, ובישיבה ארוכה, בה אליאש לא הורשה להשתתף, סרבו ראשי הוועד לרעיון הקמת התנועה בנימוקים שאין אדם בעל שיעור קומה המתאים להנהיג בני נוער, גיל העשרה הוא גיל של מרד, והחנוך הדתי דוגל בשמרנות כך שתנועת נוער עלולה לתת פיתחון פה “למורדים”. היחיד שתמך באותה ישיבה בהקמת בני עקיבא היה ד”ר סימון, חבר הועד, שאף עזר לאליאש בדרכו החינוכית, כשזה החליט להקים את התנועה למרות הכל.

“הבנתי שאל לי לסמוך על החוגים האלה ושאם אני רוצה שמשהו יזוז, עלי לעשות זאת בעצמי”. אמר ועשה.

ביום רביעי, כ”ד באדר א’ תרפ”ט (1929) התכנסו החברים הראשונים של בני עקיבא, היו שם תלמידי כיתות ח’ של ת”ח מזרחי ותלמידי סמינר למורים של המזרחי, שהחליטו יחד על הקמת תנועת נוער ברוח התורה והעבודה, תנועה שמטרתה לחנך דור בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, לארצו ולתורתו, החי מעבודתו ע”פ חוקי התורה.

“אמרתי לחברים הראשונים שהם חלק מתנועת התורה והעבודה שמתפתחת בכל העולם” ממשיך אליאש “רציתי להחדיר בהם את רגש הגאווה ואת התחושה שהם עושים היסטוריה”.

וכך היה. במהלך החודשים הקרובים, הגיעו עוד ועוד חברים חדשים. ארגון בני עקיבא קיבל חדרון קטן בבית הפועל המזרחי, ושם ארגנו החברים גינה קטנה עם ירקות – בשביל סעודה שלישית של שבת. הם שמעו שיחות מוסר שנקראו “פעולות”, קבעו חוקים וארגנו נשפים בחגים.

“התחושה היתה שכולנו שותפים לדבר גדול” ממשיך אליאש, “אני לא הרגשתי “מעליהם”, אלא נתתי את התחושה שכולם שווים”. הימים, כזכור, היו ימים בהם “ההגנה” שלטה בארץ, וברוח הימים ההם, נקבע שכל פעולה תיפתח בתרגילי סדר.

עד ל”ג בעומר היו חברים בבני עקיבא כ – 30 חברים קבועים. “החברים היו גם אלו שהחליטו לקבוע את ל”ג בעומר כיום ייסוד בני עקיבא, כחג לתלמידי רבי עקיבא החדשים הסוללים את הדרך לתחיית האומה בארץ ישראל ההולכת ונבנית מחדש”.

הבעיה של התנועה החדשה היתה דוקא בתחום השירה. אליאש רצה להכניס שמחה וחיים בדמות שירים המשותפים לחברי התנועה, ולא היו שירים בנמצא. “הכרתי כמה שירים מהישיבות בהם למדתי בילדותי”, הוא מספר, “אבל זה לא הספיק, וחברים שהיה להם חוש שירה הלכו לבתי מדרש חסידיים ללמוד שירים. קבענו לעצמינו שהשירה צריכה לחנך, ולכן, כשחינכנו להסתפקות  במועט שרנו: “כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין בע”ש (לקוח ממסכת “ברכות”).

כמה עשרות שנים אחרי הקמת התנועה, ויחיאל אליאש עוצם עיניים ושר את השיר. “אין לי קול מתאים לשירה”, הוא מתנצל “אבל זה שיר יפה כל כך שאהבנו לשיר יחד”.

הימים שחלפו הביא להתארגנות סניפים נוספים של בני עקיבא. קם סניף בתל אביב, וקם גם אחד בכפר גדעון.

בני עקיבא המשיכה לגדול ולפרוח. חברים המשיכו להצטרף, לקחו חלק מעשי בבניית הארץ ובעזרה לישוב היהודי, התרימו לקופת הקק”ל, והשמחה בזמן הפעולות היתה גדולה. אווירה יחודית של תנועת נוער נוצרה, בנות הצטרפו (בני עקיבא בראשיתה כללה רק בנים), ונדמה היה שהכל צועד בכיוון הנכון.

“ראיתי את הסניף בהתפתחותו” ממשיך אליאש, “וחשבתי שהגיע הזמן להתחיל בארגון גרעין לקבוצות בנ”ע אשר ישמש כמורה דרך לחברי הארגון, כיצד להגשים את הרעיון הלכה למעשה. גרעין זה התחיל בפגישות ובדיונים לגבי נתיבי הגשמה. רציתי לצאת לאותו גרעין חקלאי ולשמש דוגמא לעשיה והמשך הגשמה, וידעתי שאצטרך מישהו שימלא את מקומי בראשות הסניף של בנ”ע בירושלים. החלטתי לחפש מחליף ב”מרכז הרב”, המקום אליו הייתי קרוב בדעותי.

“במהלך חיפוש שמעתי על עולה חדש מרוסיה, בעל להט ורצון לפעולה, איש בעל שאר רוח והתלהבות דתית, מוכשר וראוי להיות מחנך בבני עקיבא. השתכנעתי שהוא האיש המתאים. משה צבי נרי’ה היה אותו התלמיד. כשהצעתי לו את התפקיד הוא לא מיהר להשיב בחיוב. ניהלנו שיחות רבות על העניין, הרב נרי’ה חקר ובדק ושאל וחשב עד שהסכים להצעתי.

מבני עקיבא בירושלים עבר אליאש לגרעין שהוקם במרכז הארץ, משם יצא לשליחות בצ’כוסלובקיה הרחוקה, הפך למזכיר הפועל המזרחי בתל אביב, הקים את ארגון אליצור והמשיך לחלום ולהגשים. “איש החלומות” הוכיח שעם נחישות, אמונה ועבודה קשה, אפשר להגשים כל חלום.

“לצערי, לא אוכל להיות עם חברי בני עקיבא בועידה הקרובה” הוא אמר, “אני מרותק למיטתי. אבל כשאני מסתכל היום על התנועה ורואה מה נעשה בה, אני מתמלא גאווה. כשעמדתי אז, במפקד הראשון של התנועה החדשה, קיוויתי שיבוא יום ובבני עקיבא יהיו חברים אלפי בני נוער. היום, כשאני רואה שב”ה זכיתם לרבבות, אני מאחל לכם שתזכו לראות אלפי רבבות של חברים שמגיעים לבני עקיבא ופועלים ברוח התורה והעבודה”.

יחיאל אליאש נפטר בז’ בתשרי  התשנ”ח