איתור סניפים וכפרי בוגרים
.
.
לשבטים הקטנים–
המדריך ירים בכל פעם כרטיסיה עם תכונה אחת. כל אחד מהחניכים יצטרך להחליט עם בעינו היא תכונה “משפחתית”, תכונה של משפחה. על כל תכונה נעשה הצבעה. כל תכונה ש”התקבלה” כקשורה למשפחה נניח במרכז המעגל ככה שכולם יראו אותה.
.
לשבטים גדולים–
נפזר על הרצפה כרטיסיות עם שלל תכונות. הקבוצה כולה תצטרך להחליט מה בעיניהם 5 התכונות שהכי מאפיינות משפחה.
.
*הצורה הזאת של המתודה מחייבת דיון בקבוצה, לכן מתאימה לשבטים הגדולים יותר.
.
תכונות:
שייכות, חום, אהבה, הומור, שמחה, יראת שמיים, פתיחות, הכלה, הקשבה, תמימות, אמפתיה, אחראיות, אדיבות ,אהדה, אומץ, אופטימיות, אותנטיות, אחדות, איזון, אכפתיות, אמון, אמת, ביטוי עצמי, גאוות יחידה, גמישות, דייקנות, הארת פנים, הגינות, הזדהות, הכרת הטוב, התלהבות, ויתור, חריצות ,יוזמה, יושר ,ייחודיות, יציבות ,כנות, מחויבות, מצוינות, נאמנות, סובלנות, עושר, ענווה, פשטות, שיתוף, תעוזה, תקווה, תקשורת.
.
.
לשבטים קטנים-
אופציה א: נפזר על הרצפה הגדרות שונות למילים שסביר להניח שהחניכים לא יכירו, החניכים יצטרכו לבחור בין ההגדרות מה ההגדרה של המילה “נצר”
.
אופציה ב: חניך אחד יצא החוצה. נסביר לשאר החניכים את פירוש המילה נצר. כאשר החניך שיצא ייכנס, לפי סבב, כל אחד יצטרך להגיד פירוש למילה “נצר”. אחד החניכים- שבחרנו מראש, יגיד את הפירוש האמיתי (ניתן לבחור ב2 שכל אחד יגיד פירוש אחד), כל שאר החניכים ימציאו פירוש למילה (ניתן להם זמן לחשוב על המצאות אמינות וטובות). החניך שהיה בחוץ, יצטרך לבחור בפירושים האמיתיים לדעתו.
.
לשבטים גדולים-
נניח את שתי משמעויות המילה “נצר” על הרצפה.
.
.
נחבר אותם למושג נצר אחרון.
הגדרה מתוך אתר “נזכור את כולם”:
“חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את איימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי. שעלו לארץ, בשנות מלחמת השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.”
.
יחד עם החניכים נעמוד על המשמעות של המושג “נצר אחרון”, ונקשר את ההגדרה שהכרנו למילה “נצר”, למשמעות המושג “חללי נצר אחרון”- אלו אנשים שהיו צאצאים אחרונים למשפחתם. שהגיעו לארץ כדי להצמיח גבעול/ענף חדש, שימשיך את המשפחה. אך הענף נגדע בטרם עת…
.
בשלב זה נדבר עם החניכים על הזהות האישית של כל אחד- השם שלו, המשפחה שלו, מקום מגורים, תחביבים, מקצוע וכו… ומול זה הזהות הכללית של כל אחד- העם, הארץ, הדת, האמונה.
.
לשבטים הקטנים-
נסכם את השלב באמירה- כל אחד יהיה מוכן להקריב משהו בשביל הזהות האישית שלו. מי שמחובר גם לזהות הכללית, יהיה מוכן להקריב גם למען הזהות הכללית שלו- העם, המדינה.
חללי נצר אחרון אבדו את המשפחה שלהם. הם בחרו משפחה חדשה- עם ישראל. הם בחרו לראות באומה כזהות אישית שלהם. ולכן, באו להילחם למענה!
.
לשבטים הגדולים-
נשאל את החניכים- למען הזהות האישית שלכם (אתם, המשפחה, התחומי עניין, הבית)- הייתם מוכנים להשקיע? הייתם מוכנים לוותר על דברים אחרים בשביל זה?
ולמען הזהות הכללית (המדינה, העם, הלאום) הייתם מוכנים לוותר? עד כמה? מה הייתם מוכנים לעשות?
.
.
לשבטים קטנים-
נדפיס בגדול את תמונות החיילים, ובתמונות נפרדות את השמות(אפשר גם את הפרטים הבסיסים על כל אחד) החניכים יצטרכו להתאים בין השמות לתמונות לפי מה שהם חושבים.
.
אחר כך, נתקן את החיבורים שלא עשו נכון, ככה שכל חייל יהיה מונח לצד שמו.
.
לשבטים גדולים-
נכין כרטיסיות עם הפרטים השונים על החללים כביכול מתוך תעודות הזהות שלהם. לדוגמא-
שם: שלום טפר, שם האם: טובה, שם האב: דוב, תאריך לידה: ה’ טבת תרפ”ה/ 1.1.1925, ארץ לידה: פולין, לאום: יהודי.
.
כל אחד מהפרטים יהיה בכרטיסיה נפרדת. ניתן לחניכים את הכרטיסיות של כולם יחד, ניתן לצרף גם כרטיסיות בכדי לבלבל (ארץ לידה: ישראל, תאריך לידה:23.7.2001, לאום: דרוזי, וכו…).
.
החניכים ינסו להתאים את הכרטיסיות השונות וליצור תעודת זהות לחמשת “חללי נצר אחרון”.
כשיסיימו, ניתן לעלות את התהליך לדיון, לפי מה בחרו את הזהות של כל אחד. היו דברים שהיה קל לקשר אחד לשני?
נתקן את תעודות הזהות, ככה שמתחת לכל תמונת חלל יהיו כל הפרטים הנכונים שלו.
מצ”ב תמונות ופרטים על כל אחד מחמשת הדמויות. (נספח 3)
.
.
.
http://www.mako.co.il/pzm-israel-wars/1948-war/Article-f321b526fd3fd31006.htm
.
.
http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=4411
.
http://www.alexandroni.org/site.php?battle=hisul
.
נספר לחניכים על טיול ט”ו בשבט. הנושא של הטיול במחוז שלנו הוא הסיפור של הפלוגה הדתית בקרב אותו תיארנו. מתוך סיפור הקרב נתמקד בסיפורם של חמשת חללי נצר אחרון שמיצגים את הבחירה של האדם הפרטי במשפחת האומה.
יחיאל אליאש, מייסד התנועה בספרו “מעשה הבא בחזון” כתב:
.
“עד היום הנני מצטער צער רב שתנועתנו לא מצאה דרך נאותה להנציח יחידת לוחמים זו…”
.
לכן, החלטנו אנחנו, בני עקיבא לקחת על עצמו לתקן את העוול ההיסטורי! כל אחד מאיתכם שותף להנצחה ולהוקרה של אותה פלוגה!
.
במסע נלך בדרכה של הפלוגה. נלמד על הקרב, על הלחימה של הפלוגה הדתית ועל 87 האבדות הקשות שספגה משפחת עם ישראל במלחמה הזאת…
.
.
.
כוכי הייתה נשואה למומי ולהם ילדה בת 10 שנולדה לאחר מאמצים רבים.
במהלך השבעה התיישבו מול מומי זוג אנשים לא דתיים בערך בגיל 55. אנשים שאלו אותם בעדינות מאיפה הם והם אמרו שהם הגיעו מקיבוץ הגושרים בצפון.
וכשנשאלו איך הם קשורים למשפחה הם סיפרו:
כוכי ומומי אבן חיים הקפידו לקחת כל שבת לפחות שני חיילים לאירוח בארוחת שבת. באחת השבתות לפני כמה שנים התארחו אצלם שני חיילים. כוכי שאלה כשהם נכנסו האם לכל החיילים יש סידור לארוחה והחיילים השיבו שיש רק חייל אחד שהחליט להישאר במגורים מכיוון שהוא קצת מדוכא. בסיום הארוחה שלחה כוכי צלחת עם אוכל לחייל שנשאר במגורים.
ממש לפני שהחיילים עזבו את הבית שאלה כוכי למה החייל מדוכא. החיילים השיבו שיש לו יום הולדת והמפקדים סרבו לשחרר אותו. החייל לקח את זה מאוד קשה וממש נכנס לדיכאון.
מיד כשיצאה השבת הכינה כוכי עוגה גדולה, הזמינה את כל החיילים ועשתה לחייל יום הולדת. הזוג שהגיע מקיבוץ הגושרים אמר שהם הוריו של אותו חייל וסיפרו שהבן שלהם היה במצב כל כך קשה שהוא ממש רצה לדפוק נפקדות או להתאבד, אך המעשה המקסים של כוכי החזיר לו את שמחת החיים. לכן עשו את כל הדרך מקיבוץ הגושרים. כמה מעשה קטן ולכאורה פשוט יכול ממש להציל חיים.
.
.
רעש של צפירה עולה ויורדת קורעת ומפלחת את האוויר.
בדיוק ניסיתי להירדם על מזרן שהיה שרוע על הרצפה, כשסבי הרים אותי על הידיים, מסייע לאימי וסבתי לרדת במדרגות ומאיץ בהן.
“סבא, מה זה?” שאלתי, עדיין בזרועותיו.
“לא עכשיו ילדונת” הוא ענה, ומיהרנו להגיע אל המקלט של הבניין. כל השכנים הסתודדו במקלט. הפחד והבלבול שנבע מעיניהם עדיין צרוב בתודעתי. הפתעה מוחלטת. בעת צפירת ההרגעה יצאנו מן המקלט, ולפתע יכולתי לראות שבכל בניין ובניין הצטופפו להם אנשים מסביב למקלט רדיו טרנזיסטור קטן, מנסים לכוון את האנטנה ולקלוט את השידורים. שקט מתוח שרר באוויר כשלפתע נשמעו דברי הקריינית, ומייד לאחר מכן גם קולות צהלה, ושכנה שמסבירה לשכנה אחרת שכבשנו את סוריה.
אני זוכרת בבהירות מוחלטת את רגע הצהלה, שניתן היה להבחין בו מכל הבניינים בשכונה. ברבות הימים לא יכולתי לשכוח את אותו השקר האינפורמטיבי שהלעיטו בו את האוכלוסייה. התחלתי להבחין בעשרות גברים צעירים ומבוגרים, עדיין עטופים בטלית, אוספים אנשים שבידיהם המדים הצבאיים, והנשק על הכתף, מתניעים את הסוסיתא והקונטסה ונוסעים אל עבר הלא נודע.
במהלכן של שלושה שבועות הפכה מדינת ישראל לרקמה אנושית אחת. כולם נטו שכם. כולם תרמו וסייעו לכולם. שלושה שבועות של אהבת חינם. שלושה שבועות מכריעי גורל, בהם עם ישראל היה למקשה אחת. בהיבטים מסוימים מדינת ישראל הייתה בשפל, אך בהיבטים אחרים הייתה ישראל בשיא תפארתה:
באותם השבועות לא היו עניים ולא עשירים,
לא חרדים וחילונים,
לא אשכנזים וספרדים,
לא צברים ועולים חדשים.
כל המחיצות נפרצו.
ואז,
ואז הסתיימה לה המלחמה.
האבל והשכול השתלטו ועטפו כל בית וכל פינה.
הרוגים, פצועים, נעדרים, שבויים, אלמנות, יתומים, משפחות שכולות…
ליקוק הפצעים והאבל הלאומי, מהולים בהלם וכאב עמוק צרובים עדיין בתודעתי.
ואולם, את אותם שמונה עשרה הימים, בהם התעלתה מדינת ישראל מעל לעצמה, והפכה לרקמה אנושית אחת של אהבת חינם, זוהי חוויה מעצימה, שילדה קטנה בת שבע לעולם לא תוכל לשכוח.
כזו היתה המלחמה שלי.
.
.
כשאני נותנת לילד שלי, לנכד שלי או למישהו שאני מכירה מתנה, ואני רואה את האושר, החיוך והשמחה בעיניו ובפניו, זה סיפור אחד.
בנתינת חינם אני לא יודעת למי אני שולחת את אהבתי. נכון שהייתי רוצה לראות את הפנים שלהם, את החיוך והעיניים המאירות, אבל זה גם מפספס משהו. כשאני רואה ויודעת, יש בזה משהו שמספק את הצרכים שלי ומלטף את העצמי שלי, וממנו אני מתמלאת, מהפידבק החיובי.
אהבת חינם אינה באה מעצמה, היא מגיעה מתוך הנכונות לתת לאחר בלי הרצון לקבל תמורה. אנחנו בימי מלחמה, ואני מוצאת עצמי עסוקה באיסוף תרומות לחיילות. אני לא מכירה את הפנים שלהן, לא יודעת מי הן….
הזרימה הבלתי-פוסקת של נשים למען נשים שבאות לתרום, מציפה אותי באושר, אושר שאינו מוכר לי מבחינת העוצמות שלו. כשהמוביל מגיע לקחת את החבילות הארוזות, אני מצלמת ומתרגשת. מה שאני לא מצלמת, הן הדמעות שמציפות לי את העיניים והתחושה שאני שולחת את אהבתי כדי שתגיע לאן שצריך אותה, למקום שבו זקוקים לה.
זו תחושה של התרוממות רוח, אבל מהסוג השקט, שלא סוחף אותי למרוץ החיים אלא נותן לי להיות בזמן הנוכחי. בתוכי אני מרגישה איך התאים שלי והחלקים שלי נאספים פנימה, מוצאים את מקומם, נוגעים במקומות שביום-יום שלי מתקהים, כאילו אינם קיימים. מקום שמחזיק את ההיכל, את הבית שלי, כמו בית המקדש.
אותם המקומות מציפים אותי בהתרגשות אבל גם בכאב. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הנשים שכואבות כמוני את שנאת החינם, לא יכולה להפסיק לחשוב על ריקון המֵכַל שאמור להתמלא באהבה שלנו’ שהרי אנו חלק מאלוהות אחת.
איך נשמור על זה? על המקום שאוהב בלי חשבון, בלי ידיעה למי, שפשוט אוהב, שיודע להסתכל על נשמות של בני אדם ולמצוא בהן את הטוב והיופי…
איך נצליח שלא להשחית, ללכלך ולפרק במו ידינו את הניצוץ האלוהי שקיבלנו מתנה מאהבת חינם.
כיצד נשכיל לשמור על האנשים הטובים האלה (רובֵּנו) הפועלים היום למען המֵכַל הגדול של ארץ ישראל, אנשים שמניעים קדימה אנשים אחרים לחזק את השבט הזה הקרוי עם ישראל. מי ייתן שבהצליחנו לעשות כן, לא רק בימים של מלחמה, נצליח להאיר בטוב, שאמור להיות לנו כה פשוט וטבעי, גם מעבר לשבט שלנו.
אני אוהבת לאהוב, בעיקר חינם. ואני אוהבת שאוהבים אותי חינם. זה הכי נעים לי, זה גורם לי להרגיש שייכת למשפחה אחת גדולה.
אני שולחת את אהבתי ומודה על אהבתכם…
.
.
ביום שלישי לפני שבועיים המשכתי מהעבודה למרכז שורשים בת”א בכדי לשמוע שיעור של הרב מיכי יוספי. הערצתי נתונה לכל מי שמסוגל לגור באזור זה של ת”א (משולש הרחובות שינקין, בלפור ופיירברג), ולא בגלל זיהום האוויר והלחות המזוויעה. המחזות הויזואליים שמזמנים לך הרחובות הללו במיוחד בקיץ הביל וים תיכוני, גורמים לפחות לי להבין שלגור במקום כמו חיספין ברמת הגולן פירושו לגור בתוך חממה (או בועה, תלוי איך מסתכלים על העניין).
מרכז “שורשים”, כמו “ראש יהודי” וארגונים דומים אחרים הפועלים בת”א ממלא מידי ערב את האולם שלו באנשים שבאים לשמוע תורה. מדובר באימפריה בכל קנה מידה, שהעניין העיקרי והמיוחד ביותר בה, לטעמי, היא העובדה שאין למקום זיהוי מגזרי או פוליטי. הרבנים והרבניות שמעבירים שיעורים בשורשים חלקם חרדים, ישנם אחרים המגיעים מהמגזר הציוני –דתי, ישנם חסידים וישנם כאלה שאינם מוגדרים כלל. הדבר בא לידי ביטוי גם בקהל. איתי במדרגות עלתה צעירה תל אביבית שהייתה מפורסנגת (מלשום ‘פירסינג’) בכל חלקי גופה. סליחה על הלשון המקטלגת, אבל באולם שבו צעירים מגולחים (בכל זאת תשעת הימים…) עם כיפה סרוגה סמלית, לצד “פריקים” עם ראסטות שנראו כאילו הפעם האחרונה שהסתרקו הייתה במאה הקודמת. אקדמאיות עם משקפיים קטנות ומכנסיים לצד יוצאי “מרכז הרב”. טיפוסים מגב ההר והגבעות, לצד חרדים. מצליחנים עם רולקס, טבעת מוזהבת וחולצה מעומלנת לצד צעירות “שמחם” עם חצאיות מטאטא.
מעבר לעובדה שהרב יוספי, כמו כל שאר הרבנים המרצים ב”שורשים”, מתייחסים לכל אחד מקהל שומעיהם בסבלנות, באהבה ובמאור פנים כ”כ נדיר, ישנו גם מכנה משותף הקשור לקהל השומעים. מדובר באותו בור בנשמה, בצימאון הלא מוסבר למשהו אחר. בחיפוש אחר משהו שסוף סוף יגרום לנו להרגיש חיים. בית המקדש השלישי יבנה בירושלים, אולם לי באופן אישי אין ספק שתחילת הבניין תהיה ממקומות כמו “שורשים” – גם (ואולי בגלל) שהם בתל אביב.
איתמר מור, עורך עלון “השבת”
.
נותנים משמעות לעצמאות: משחק לאומי חדש
המטרה: להפוך את יום העצמאות ליום מאחד ולהוסיף לסממני הלאומיות הישראלית תוכן ומשמעות ייחודיים של אחדות ונתינה בין הזרמים השונים בעם ישראל. האמצעי: משחק לאומי: ‘עצמאות עם משמעות’ – כל אדם יבחר את המעשה שמכניס בעיניו משמעות ליום העצמאות ויזמין שלושה חברים להצטרף. לא תשתתפו?
ynet פורסם: 13.04.15 , 10:57
יוזמה חדשה לקראת יום העצמאות ה-67 לישראל, מציעה להוסיף משמעות לחג ומציגה “משחק לאומי” חדש בשם “עצמאות עם משמעות”. במשך שבוע העצמאות ישחקו אזרחי המדינה במשחק נתינה – שיכניס משמעות ליום העצמאות. כל אדם יבחר את מעשה שמכניס עבורו משמעות ליום העצמאות כשהדגש הוא על נתינה לאחר.
.
לאחר מעשה או לפניו הוא יצטלם עם דגל ישראל ביד אחת וביד השניה עם משהו שמסמל את הנתינה שעשה – יפרסם את התמונה ברשתות החברתיות בליווי כיתוב שמסביר מה עשה, והזמנה באמצעות תיוג של שלושה חברים לעשות משמעות משלהם ליום העצמאות”. באמצעות יצירת אדוות מתרחבות של נתינה הכוונה היא לסייע בהפנמת העצמה הרבה שתחדד לנו את ייחודנו וחשיבות אחדותנו כעם.
.
מאחורי היוזמה עומדת עמותת נכ”ח – נתינה כדרך חיים, המפעילה את תוכנית סח”י – סיירת חסד ייחודית, שחרטה על דגלה להשפיע בנושא אחדות ישראל. לעמותה הצטרפו יזמים חברתיים, רבנים, אנשי רוח, אמנים ומנהיגים מכל הקשת הפוליטית והחברתית שרוצים לעשות שינוי חברתי אמיתי במחשבה, בדיבור ובמעשה לפי צורכי השעה. מטרת המשחק היא להוסיף לסממני הלאומיות הישראלית תוכן ומשמעות ייחודיים של אחדות ונתינה.
.
לשם וייס: “בעצמאות עם משמעות אני נותנת במבה לחברה בשביל לשמח אותה”. צילום: עודד וייס.
.
דידי הררי: “בעצמאות עם משמעות אני נותן להומלסים את כל המעילים שלי”.
צילום: מירית הררי
.
אברהם חיון, מנכ”ל סח”י, מסביר: “על הרעיון חשבתי ביום העצמאות שעבר, כשהוזמנתי למלא מנגלים והרגשתי שיש פה פיספוס של היכולת למנף את היום הזה לצורך אמיתי שרבים מאיתנו מרגישים – אחדות ישראל. בצוק איתן כשקיבלתי צו 8 עם כניסת הכוחות – נכנסנו לעזה לאתר מנהרות. חבריי מהצוות הם חילוניים, חרדים, אשכנזים, ספרדים,ימניים ושמאלנים. כולם היו מאוחדים ובאהבה ודאגה אחד לשני. בגלל הכוח הזה הרגשנו נחושים ובלתי מנוצחים. כשיצאנו מעזה – קיבלנו כל כך הרבה אהבה מאזרחים שהרגשנו שכולם איתנו.
.
“יש כיפת ברזל רוחנית – ששומרת עלינו מבפנים”
בעיניי יש כיפת ברזל שמיירטת טילים – ויש כיפת ברזל רוחנית – ששומרת עלינו מבפנים – האחדות והאהבה בתוכנו. יום העצמאות הוא יום שמסוגל להזכיר לנו את כל זה..
שם החלטתי שאני חייב לעשות ולהרים את המיזם הזה, שהכוח שלנו הוא באמת האחדות והאהבה בתוכנו”.
דוגמאות לפעילויות אפשרויות ביום העצמאות:24 שעות ללא לשון הרע, מעגלי שיח ברחבי הארץ, מפגשים והחלפת מכתבי הערכה בין מנהיגי ציבור, רבנים ואנשי תרבות ורוח מקצוות שונים בחברה.
“אנחנו רואים ביום הזה הזדמנות לצקת משמעות בהתאם לרוח הזמן ובהתאם למה שאנחנו מזהים כמטרה נעלה – החינוך לאחדות”, מסבירים אנשי סח”י. “אין הכוונה ליצירת אחידות, אלא ליכולת לבנות את זהותנו כאן בארץ מתוך לכידות וכבוד לשונה, ומתוך הבנה שהחברה הישראלית על כל גווניה צריכה להמשיך לבנות ולפתח את המדינה ביחד מתוך כבוד וערבות הדדית אחד לשני.
“מציאת נקודות של אור וטוב גם במי שמאמין וחושב אחרת”
ניתן לחזק את הנקודות הללו שמתבהרות כצורך אמיתי ואקטואלי. באמצעות פעילויות מקדימות כמו תכנים חינוכיים ושימוש באמצעים נוספים נהפוך את היום הזה ליום שנושא משמעות ובמרכזו ערך האחדות והשאיפה לחזון ורצון משותף. הדגש יהיה על מציאת נקודות של אור וטוב גם במי שמאמין וחושב אחרת ממני. נראה בעין טובה את הפסיפס המדהים שמרכיב את זהותנו”.
יוזמת ‘עצמאות עם משמעות’ נולדה מתוך ההבנה שיום העצמאות הוא יום בעל ערך ומשמעות, שעם השנים הלכה ודעכה. למעשה, ברבות השנים הוא הפך להיות “יום המנגלים” הלאומי. בנוסף ינסו היזמים ליצור חיבור ושיתוף גם עם קהילות היהודים בעולם ולהפוך את יום העצמאות ליום מאחד בין כל הקהילות בתפוצות וליושבים בארץ ישראל.
“הקריאה היא ל כ ו ל ם – כל אחד לפי דרכו, מוזמן לעשות” מדגישים היזמים. “אפשר להזמין ל’מנגל המסורתי’ – חברים דתיים אם אתה חילוני, לארגן שיעור תורה בנושא אחדות העם אם אתה חרדי, להזמין שמאלנים למפגש אם את ימנית, פשוט להעלות את הנושא והשאלות בתוך המשפחה, אל מול החברים, לארגן מעגל שיח רב גוונים או כל דבר אחר שבעינכם יכול להעלות את התודעה לנושא האחדות והעצמאות.
הנתינה לאחרים מייצרת קרבה ואהבה. אין גבול לרעיונות שניתן לעשות, כאנשים פרטיים או כחלק מארגונים, לדוגמא: ללכת לחלק פרחים למייסדי המדינה שחלקם בודדים היום או מאכלסים בתי אבות – ולהגיד להם תודה. לבקר בבתי חולים את אלו שאינם יכולים לחגוג. לדאוג שגם לשכנינו יש מספיק מזון לעשות סעודה ביום העצמאות. לקחת החלטה טובה ולהתנדב בארגון שמדבר אל ליבנו השנה”.
“הכוח שלנו הוא באמת האחדות והאהבה בתוכנו”
“סיפור העצמאות של עם ישראל הוא יותר מאשר חיבור מקרי בין קבוצה אתנית לכדי מבנה פונקציונאלי, ויותר מאינטרס אנושי משותף לבטחון וכלכלה”, מסכם חיון. “מדינת ישראל מהווה חיבור אנושי רחב של כלל אזרחיה. את החיבור הזה יש לעורר ולהזכיר אך בעיקר לחוות.
אומתנו מצטיינת בסולידריות חברתית גבוהה שלצערנו נחשפת בעיקר בימי חרדה קיומית. מטרת המשחק היא להמשיך וקיים את החיבור
האנושי החם גם בימי שלום ושגרה. יום העצמאות נראה לנו כנכון ומדויק לתזכורת ועשייה חברתית זו. מסיבה זו בנינו משחק לאומי שמטרתו להזכיר לעצמנו ולעולם את ייחודנו.
אנחנו רואים ביום הזה הזדמנות לצקת משמעות בהתאם לרוח הזמן ובהתאם למה שאנחנו מזהים כמטרה נעלה – החינוך לאחדות. אין הכוונה ליצירת אחידות, אלא ליכולת לבנות את זהותנו כאן בארץ מתוך לכידות וכבוד לשונה, ומתוך הבנה שהחברה הישראלית על כל גווניה צריכה להמשיך לבנות ולפתח את המדינה ביחד. תקוותנו שנשיא המדינה יאמץ את המשחק ויהיה ממוביליו. אנו מייחלים שמשחק ‘עצמאות עם משמעות’ יהפוך למסורת בשבוע העצמאות וישפיע על השיח הציבורי והאוירה החברתית”.