איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעולה ממערךהמיה היא מילה ייחודית המבטאת געגוע פנימי, בקשה עמוקה, ציפייה. המושג ‘נפש יהודי הומייה’ שאנחנו שרים בהמנון המדינה ‘התקווה’ מבטא את שאיפת כל הדורות לגאולה. בדף לימוד זה ננסה להבין מה היא בכלל תנועת הנפש של אדם הומה, מה משמעותה במובן הרוחני אמוני שלנו וכיצד המושג ‘המיה’ נבנה בנו ומשפיע עלינו בחיי היום-יום.
מקור 1 – הרב דרוקמן זצוק”ל, עיתון זרעים, חודש ארגון תשפ”ג
“למילים ‘נפש יהודי הומייה’ יש משמעות עמוקה מאוד. הן אומרות שיש משהו יהודי פנימי שאינו נותן מנוחה, שאינו מוכן להישאר סטטי ונע בדינמיות כל הזמן. הנפש ההומייה הזו רוצה כל הזמן להתקדם לקדושה, כי לשם היא שייכת. היא יודעת את מסלולה כשם שסוסים רתומים לעגלה יודעים לאן ללכת וכשם שמכונית אוטונומית יודעת למצוא את דרכה. כך גם הנפש היהודית – היא כבר מתוכנתת מראש ויודעת מעצמה לאן ללכת. כדי להבין את הנפש הזו, שרוצה להתקדם, די להסתכל על מה שעברנו במאה השנים האחרונות. אני זוכר היטב מה הייתה המציאות בעבר, ואין שום אפשרות להשוות אליה את המציאות כיום. יש התקדמות עצומה בכל המישורים שאי אפשר להסביר בכלל. לדוגמה, עד לפני עשורים אחדים הייתה תנועה חד-סטרית של עזיבת התורה ומצוותיה, משום שאנשים חשבו שכל מה שטוב בעולם בא מחוץ לקודש: אוניברסליות, הומניות ואידאולוגיות אחרות שאינן קשורות כביכול ליהדות. את היהדות אמרו שצריך חלילה לזרוק. הקיבוצים למשל היו מקומות אידאולוגיים ביותר, והם הלכו באמונה שלמה אחרי מנהיגיהם, כאורים ותומים, עד לרמה שכינו אותם ‘שמש העמים’. ומה האמת? כעבור זמן התברר שהכול שקר וכזב, וכל האידאולוגיות הללו התמוטטו לחלוטין. וכעת, אם נסתכל היום על אותם קיבוצים שפעם הכריזו ממש ‘איסור’ להקים בהם בית כנסת, נראה שכיום יש דרישה עצומה לאותם בתי כנסת, והם מלאים מתפללים בשבת וחג. זוהי ההתקדמות של הנפש היהודית ההומייה, אשר מכירה את מסלולה הטבעי, שהתחיל באברהם אבינו ונמשך עד ימינו. אולי רק בדבר אחד לא חלה התקדמות: בסופו של דבר המשימה של דורנו לא השתנתה בהרבה מזו שהייתה לפני שמונים שנה. אנחנו צריכים להמשיך לטפח חלוציות, מסירות ואפילו מסירות נפש בעבור הערכים הגדולים שאנו מאמינים בהם. כל המילים הללו עודן רלוונטיות כפי שהיו אז. מאז ומעולם גילה הנוער בתוכו כוחות נפש עצומים להוביל, להנהיג ולקדם. זוהי בדיוק הנפש ההומייה שאינה נותנת מנוחה עד שתגיע למנוחה ולנחלה, ‘מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים’“.
מקור 2 – בבלי, שבת ל”א
ציפיית הישועה היא עמדה נפשית, אקטיבית, שאדם נדרש להיות בה: “בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?”
מקור 3 – תהלים סג, ב על פי פירוש מצודת דוד
“אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ! צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”. כאשר אדם מתעורר בבוקר, עם עלות השחר, הוא נזכר קודם כול בה’: אלהים, אלי אתה, אשחרך. הצימאון העיקרי שלו הוא לא למים אלא לה’: צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי; וגם כשהוא מרגיש צימאון למים, התחושה מזכירה לו את הצימאון העיקרי שלו: “מתאוה אני לך כצמא אל המים”.
הצימאון הוא בקשת המילוי, ההמיה היא ההקשבה לרחש הזה בתוכנו. שני הקטעים האחרונים עניינם נקודת ההמיה, שהיא קודם כול אינה בחירית, היא קיימת בכל אדם. ההמיה היא נקודת החיים הפנימית שלנו, ובכוח הבחירה שלנו לחשוף אותה, להיות ערים אליה.
מקור 4
הצימאון לאלוקים צריכה לצאת לפועל ולהיות במודע, להיות הומה תמיד…
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן וְלוֹמְדִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָתוֹ תָּמִיד. וְהֵם תָּמִיד בִּבְחִינַת צִמָּאוֹן, כִּי נַפְשׁוֹ שׁוֹקֶקֶת תָּמִיד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ שֶׁהוּא בְּלֹא זְמַן וָשֵׂכֶל”. ליקוטי מוהר”ן ע”ו