בטקס הנחת אבן הפינה לסניף ירושלים (לפני הרבה שנים), שבו השתתפו בין השאר הרב קוק זצ”ל והרב בר-אילן זצ”ל, נשאלה השאלה: מדוע נקרא הארגון “בני עקיבא” ולא “בני רבי עקיבא”. ומשנה תוקף לשאלה, כי בתקופת התנאים לא מצאנו שייקרא מי מהם בשם סתם ללא תוספת “רבי”. היו שרצו לתרץ את הקושיה בשטחיות: לשם קיצור נקראנו “בני עקיבא”, שכן לא נוח לומר “בני רבי עקיבא”… אך הרב בר-אילן (והסכים עמו הרב זצ”ל) נתן פירוש אחר: תואר יוצר חיץ. תואר בא לומר שהנושא גדול מאוד ורחוק מאוד מאתנו, ולמרות הכל נושא התואר הגדול ביותר – בניו יקראוהו “אבא” ופנו אליו בלשון נוכח “אתה”. כך אנו המרגישים עצמנו קרובים לאיש ולרעיון וקוראים לעצמנו “בני-עקיבא”. דוגמא לכך נמצא גם בתנ”ך, כשיצחק אומר “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו”, אין להניח שהתכוון במלה “קול” לצליל מוסיקלי, אל שיצחק היה רגיל שעשו יפנה אליו בגוף שלישי כמו שבאמת עשו אמר אח”כ: “יקום אבי ויאכל מציד בנו” והנה מגיע עשו המדומה הוא פונה בנוכח :”קום נא שבה ואכלה מצדי” שהיא לשונו הרגילה, לשון שבקרבה, של יעקב, ועל כן הוא אומר “הקול קול יעקב” קול הקרבה של יעקב לאביו יצחק.

אך שאלה גדולה יותר עלינו לשאול, מה פתאום דווקא “בני עקיבא”, למה לא “בני טרפון” או “בני ר’ יוחנן”? גם שם זה לבטח היה משתרש אצלנו! ואכן, לא לשווא נפלה הבחירה על ר’ עקיבא, כי ר’ עקיבא מגלם באישיותו את אותו חזון שאליו אנו מחנכים. הוא עמוד התורה שבע”פ ולמעשה עמוד ההלכה, כי התוספתא, המשנה, הברייתא, הספרא והספרי “כולהו אליבא דרבי עקיבא”! (-כולם לפי רבי עקיבא)
הוא גדול מרביצי התורה בישראל. עשרים וארבעה אלף תלמידיו, אין הם סתם מספר סטטיסטי. הם מראים את כוחו הגדול של האיש כמחנך דגול וכמורה הדור. הוא גדול בנסתר. שכן ר’ עקיבא דרש תלי תלים של הלכות על כל תג ותג שבתורה, אולם קווים זערערים, שבעינינו אין להם שום משמעות, הפכו בפי ר’ עקיבא לתורה ולעולם מלא. ואל נשכח שבין הארבעה שנכנסו לפרד”ס (לעולם הנסתר), יצא בשלום רק ר’ עקיבא.
הוא מנהיג גדול – מנהיג רוחני של מרד שלם. ואף על גב שתוצאה מעשית לא הייתה לו, לאותו מרד, מכל מקום, השפעה חינוכית רבה נודעה לו ברעננו את כוחות העם ובהעמיקו את התקוות המשיחיות בלב ישראל. צירוף של גדול המנהיגים, גדול המחנכים וגדול התורה, הם שמהווים סמל ומופת לדרכנו החינוכית – מעשית…
נשאל – והרי אין אנו דומים כלל לר’ עקיבא! לא גדולים כמוהו, לא מחנכים כמותו ולא מנהיגים כמוהו! אך התשובה פשוטה: עצם התלכדותנו הציבורית מאפשרת לנו למלא תפקידים שהיחיד אינו יכול למלאותם, והגלומים באישיותו של המנהיג, המחנך והגאון – רבי עקיבא.

בדורנו זקוקים אנו לאופק רחב. לא יכול לבוא אדם ולומר “אני את נפשי הצלתי” ודי. אנו אומרים בפירוש שברצוננו לכבוש את כוח הארץ, ואת כל היהדות להכניס בעול התורה – ואנו מחנכים גם לכך. אל נשכח, מה שיש היום – אתמול לא היה עוד, ושלשום לא חלמנו עליו, ואלמלא יצאנו במבט רחב לפני הדור – כי גם אז את שיש לנו היום לא היה לנו. ואם לעתיד נוסיף ונרחיב מבטנו, נשיג יותר מאשר אנו יכולים להעלות אף בדמיוננו! לא לחינם דווקא “בני עקיבא” הם שחוללו את המהפכה הגדולה – “המהפכה בישיבות” ויצרו את הטיפוס בן-הישיבה החדש של היום. לא לחינם זכינו אנו לכך שהכוח הדוחף של ההתיישבות החקלאית-דתית בארץ, היה שלנו, כי לנגד עינינו עמד כוח התנופה של ר’ עקיבא, כסמל חינוכי, ואליו הרגשנו קירבה אבהית. אין ספק, אין רבי עקיבא מתבייש בבנים כ”בני-עקיבא” ומי ייתן וירבו לו כאלה.. .