תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

שלב א'-

הפעולה נפתחת בהצגת פתיחה לדיון. ההצגה מתארת מצב דמיוני בו אדם מתקופתנו חוזר לעבר ומנסה לעצור את בן גוריון מלהכריז את הכרזת המדינה:
כתב: אנו נמצאים כעת בבית מועצת העם. בעוד דקות אחדות יכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. אנו עומדים להיות עדים לרגע היסטורי. ההתרגשות מציפה את חלל האוויר.
בן גוריון: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, המדינית!"
אדם מתפרץ לאולם: רגע! רגע! רגע! עצור!!! ב"ה, הגעתי רגע אחד לפני. תחשוב על זה שוב בבקשה! אתה עומד לעשות מעשה לא אחראי.
כתב: התרחשות לא צפויה באולם. מי מעז להפריע את הרגע ההיסטורי? מדובר בנוכרי לבוש בגדים מוזרים, הטוען שהגיע אלינו מהעתיד, מ-66 שנים מאוחר יותר. איזו בדיחה!
אדם שהתפרץ לאולם: תקשיב לי! אתם מוכרחים להקשיב!! כולכם שטופים בחלומות על מדינה, אינכם חושבים על התוצאות. אתם יודעים מה יקרה פה בעוד 10, 20, 60 שנה?? אני יודע- אני משם. באתי לעצור אתכם בזמן.
בן גוריון, אתה עומד להקים מדינה חסרת אמצעים שתקלוט פליטים יהודים חסרי כל מכל העולם, תהיה אבטלה נוראית, המדינה לא תוכל לקלוט אותם כראוי. יווצרו קשיים. יהיו פשעים ואלימות. החילונים והדתיים יתחילו לריב ביניהם על השלטון, תהיה שנאה. עצרו, תחשבו לרגע!
עכשיו הבריטים מנהלים לנו את החיים. נסיונם הארוך בכלכלה ובפיתוח מאיץ את פיתוח הארץ, הכלכלה מתפתחת טוב איתם יחסית. אין מריבות בין דתיים וחילוניים על השלטון במדינה, אין מחלוקות פוליטיות קשות, למה לנו להיכנס לכל הבלגאן הנורא הזה?
עצור, בן גוריון! תן לבריטים לנהל את השלטון בשבילנו, ולעם שלנו להמשיך לחיות בשקט בארץ.

.

שלב ב'-

דיון עם החניכים: אנחנו יודעים שהיום, יותר משישים שנה אחרי, כמה בעיות יש במדינה- מחלוקות, אבטלה, מלחמות. אולי, אם אפשר היה לעצור רגע בזמן, היינו מקפיאים את הכרזת המדינה, ממשיכים כמובן לחיות פה, אבל תחת שלטון בריטי יעיל ומנוסה.
לאחר שנשמע את תשובותיהם, נפתח אותם ונסביר: בואו ניכנס לרגע ל"פרופורציות הנכונות" – כשבן גוריון עמד להקים מדינה, הוא לא חשב על הבעיות האלה. הקיפו אותו בעיות אחרות – חמורות פי כמה –מיד עם ההכרזה החלו פיגועים בארץ, יום אחר כך התחילה פלישה של צבאות ערב- מצרים, סוריה, ירדן, עיראק ולבנון.
בן גוריון ידע שהכרזת המדינה תגרור אחריה התקפות מצד הערבים, הוא גם ידע שמולם מתייצבת מדינה צעירה וקטנה ללא צבא מסודר וכמעט ללא אמצעי לחימה. אבל בן גוריון לא היסס לרגע, בהגיע השעה ההיסטורית להכריז על הקמת המדינה עמד כל העם יחד באמונה רבה, למרות הסיכון הקיומי, והחליט להקים מדינה!
אנחנו צריכים להבין איזה רגע גדול זה היה!
עם שנרדף בגלות ואלפיים שנה חולם על שיבה לארצו, עם שבניו יוצאים מהמשרפות ומהגטאות ויכולים להגיע סוף סוף למדינה חופשית ואוהבת, עם שעד עתה הגבילו את עלייתו לארץ – פותח את שעריו לרווחה ומקבץ את בניו השבים.
נעביר בין החניכים קטעי עיתונים מזמן הכרזת המדינה כדי שיחושו את עוצמת ההתרגשות הגדולה. מומלץ להקריא את המאמר "הרגע" של ד"ר עזריאל קרליבך על ההצבעה באו"ם (בנספח). ברקע מומלץ להשמיע שירי ארץ ישראל מהתקופה ההיא.
כמו כן, אם הפעולה באמצע השבוע, מומלץ להקרין סרטון מהקמת המדינה- למשל: https://www.youtube.com/watch?v=BG95PmoeAkM

.

שלב ג'-

מחלקים את מילות ההמנון "התקוה". כל חניך צריך לבחור שורה מן ההמנון שהכי נוגעת לו, הכי הרשימה אותו, הכי מסמלת את משמעות המדינה…

סיכום:

אנחנו הרבה פעמים מקטרים על המדינה ולא מבינים באמת איזה אוצר יש לנו – שלטון יהודי, צבא יהודי – היכולת לעצב מדינה משלנו בארץ ישראל, היכולת להגן על עצמנו. האם אנחנו באמת מבינים עד כמה גדול ההבדל בין תקופת הגלות, לבין זו שאנו נמצאים בה- תקופת הגאולה?! האם הודינו מספיק על כך שיש לנו ארץ משלנו, שלטון יהודי, צבא יהודי, היכולת לקלוט עלייה, לעצב את חיינו בעצמנו?
כל אלו לא היו קיימים לפני 66 שנים! בפעולה הזו ניסינו להרגיש את עוצמת הרגע הגדול של הקמת המדינה ואת השמחה על כך אז והיום. לפני כל ביקורת לגיטימית ורצון לשנות, נלמד להודות ולברך על הטוב העצום.
אפשר לסכם בקריאה של הקטע – "עם רדת הלילה" של יצחק שדה או נאומו של הנשיא עזר וייצמן בגרמניה (בנספח).

נספחים:

.

הרגע / ד"ר עזריאל קרליבך
יומן או"ם
ברגע שיירשם לנצח בהיסטוריה של האנושות, ברגע ששינה את דברי ימי ישראל, בשעה 5:31 כאשר נמסרה רשמית התוצאה של ההצבעה…. דממה.
שררה דממה בין 300 הנציגים ליד 57 השולחנות במרכז האולם. איש לא נע. העפרונות בידיים הקמוצות לא נשמטו. הערבים נדהמו. על הבמה הגבוהה ישבו היושב ראש אראניה והמזכיר הכללי, לי, בארשת חגיגית. הם הרגישו שההיסטוריה הופיעה באולם.
ביציעים ישבו 600 אורחים. ישבו וייצמן ואשתו, סילבר, שרתוק, גולדמן, ניומן, רבים מותיקי הציונים. ישבו כמאובנים. נטויים. דומה כאילו אינם מאמינים למראה עיניהם ומשמע אזניהם.
ממול ישבו ג'מאל חוסייני עם המנהיגים הערביים וידידיהם. וגם הם לא נעו.
על הגזוזטראות, בתאים מצוי-זכוכית ישבו קרייני הראדיו וצלמי הסרטים. תמיד היה מגיע משם רעש המכונות, אולם עתה לא נשמע צליל. ביציע העיתונות ישבו עיתונאים נוקשים וציניים. תמיד הם כותבים, רושמים, מתכננים, ותמיד עם כל מאורע גדול היו מתפרים החוצה כדי לטלגרף, אולם הפעם נחו עטיהם. איש לא קם. הם שכחו את עיתוניהם. הם היו עדים להולדתה של אומה.
בין הקהל ישבו יהודים מן הרחוב. ארצישראליים. חלוצים, שליחים, עסקנים, נשים וילדים. ישב שם יהודי בעל זקן לבן באמצע האולם עם יארמולקה על הראש ואמר תהילים. במשך כל ההצבעה דובבו שפתיו פרקי תהילים.
ועכשיו אפילו הוא הפסיק. שפתיו היו חיוורות.
התבוננתי מסביב. ראיתי עיניים יהודיות רבות זולגות דמעות. ראיתי אנשים אוחזים במשענות כסאיהם כאילו בחלום. ראיתי אותם צובטים את בשרם. ראיתי אותם מסירים את משקפיהם. ראיתי פנים אדומים ולבנים וחיוורים. ראיתי מצחים מכוסי זיעה. אך לא שמעתי הגה, אף לא את דפיקות הלבבות. כאילו כל הלבבות עמדו מדפוק.
אף לא שרו את "התקווה". אף לא נשמעו קריאות גיל. ובתחילה אף לא מחאו כף.
חשבנו שתהיה הפגנה גדולה. אבל הרגע היה גדול מדי בשביל הפגנות, וכולם הרגישו שהבשורה הזאת היא "התקווה" האדירה ביותר.

.

עם רדת הלילה / יצחק שדה
לילה הולך ויורד על העיר, על הרחובות הנטושים.
שמי החורף הולכים והשכים.
העצים מול חלוני נעטפים באפלה. הציפורים, בקניהן, נרדמות.
בחושך, אי שם בין השיחים אור בנחש צפע.
פעם במקום כלשהו, קראתי כי בעמדו לרגלי הפירמידות נפוליון אל חייליו אמר :
ארבעת אלפי שנות היסטוריה צופות בכם עתה.
בנו, עתה, צופה דבר מה אחר. עמוק יותר, נישא יותר מפירמידות.
בנו צופות עיני אבותינו ואמהותינו. עיניים אין ספור, מזה אלפים שנה מגטאות ורמיזה ומגנצה,
טולדו, נמירוב, קישינב, אושויץ.
ועיניהם מה אומרות. עיניהם אומרות: בנים שלנו, נכדים, אשריכם.
שאינכם חופרים בורות קבר לעצמכם בשלג, ולא נשרפים בכבשנים של אש, כמונו.
שאינכם נקרעים בשיני כלבים, ולא דקורים במעי אמכם.
שאינכם אובדי עצה וחסרי אונים תחת השמים, כאשר היינו.
שבידכם הכח, ואתם יושבים על אדמתכם.
אתם הנחמה שלנו,עד כמה שנחמה כלשהי אפשרית.

.

לא קל לי להלך בארץ הזאת ולשמוע את הקולות הצועקים אלי מן האדמה.
שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו.
לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזכרונות. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון, חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
נע ונד אנוכי. בתרמיל הזכרונות שעל כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה ה-20.
יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.
(מתוך נאומו של הנשיא עזר וייצמן בפני הבונדסטאג הגרמני)