חברות בתנועה- צעירים

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א’: מחצית השקל

נשאל את החניכים-
מהי מחצית השקל? מה משמעותה דווקא של “המחצית”? מתי הביאו אותה? לשם מה?
מי הביא אותה? מדוע כדי לפקוד אנשים לוקחים כסף? ומה אני עושה אם אין לי מחצית שקל לתת?
נסכם את דברי החניכים ונוסיף עליהם-
את מחצית השקל הביאו פעם בשנה, כל אחד מישראל. “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”, באופן שווה- כולם מביאים מחצית. אף אחד אינו שלם לבדו, כדי להגיע לשלמות על הפרט להתחבר לציבור, לכלל, וזה הופך אותו לשלם. הכסף נועד לשמש להחזקת המקדש ולפקוד את עמ”י. הפקידה נעשית דווקא בכסף- כי בכסף אדם נבחן. כסף הוא ביטוי לכך שאתה מעריך ומוכן להשקיע כדי להשתייך לדבר.

…..

שלב ב’: העץ הנדיב

כמובן שאין חניך שלא שמע את הסיפור הזה ישר והפוך מאז היותו חניך בשבט זרעים, אך בפעולה זה, נדגיש ונאיר בסיפור זווית שעד כה לא ייחסנו לה חשיבות, ולעניינינו היא הכרחית (כמובן שמומלץ להציג/ משחק תפקידים/ לספר את הסיפור מתוך דפים ולהראות תמונות לחניכים). (נספח א’)
לאחר שנסיים את הסיפור נשאל את החניכים-
מה היה תפקיד הילד בסיפור? תפקידו של העץ? מה העץ נתן לילד? היו דברים שלא קיבל? עד מתי?! למה העץ בשלב מסוים הפסיק להעניק לילד?!
בסיפור הזה אנו רואים כי העץ הביא לילד את כל חפצו ומבוקשו, העלים- ליצירת כתרים, תפוחי עץ- לאכול ולמכור, ענפים- לבניית בית, גזע- לסירה, גזע כרות- לשבת ולנוח.
את כל מבוקשו של הילד- הביא לו העץ. עד מתי?! עד שכבר לא היה לו מה לתת, עד שהעץ הגיע למצב שלא נותר לו דבר ושהוא נתן לילד את כל אשר יכול היה להעניק לו.

…………….

נשאל את החניכים-
למה העץ הגיע למצב שהוא כבר לא יכול להעניק לילדו?! האם היה יכול להגיע למצב אחר?!
נסכם עם החניכים את השלב- העץ העניק לילדו הכול! את כל אשר יכול היה לתת- נתן! הילד מבחינתו לקח ושאב את כל הכוחות שהיו לעץ- ואת כל הצרכים שהיו דרושים לו כאן ועכשיו לקידום חייו הפרטיים. הילד לא חשב על העץ, הילד לא פעל בראיה לטווח ארוך. הוא לא חשב שכאשר יקטוף את הפירות ויכרות את הענפים העץ יהיה זקוק לזמן ולמים כדי להחיות את עצמו ולהמשיך להצמיח את ענפיו ופירותיו מחדש- לחדש את מחזוריותו. הילד שלנו חשב רק על עצמו ועל הצרכים הרגעיים שלו על הכסף, בית, סירה וכו’. הוא לא הביט על המציאות לטווח הארוך, שכשהוא כורת את העץ, הוא גם גודע את עתידו שלו, של הילד. אילו הילד לא היה גודע את העץ, העץ היה יכול לתרום לו ולשמש אותו יותר מכל הבחינות.
מגמתו של העץ- היא לפתח את הילד ולהיות לרשותו בכל עת, אך מה שהילד עשה, הוא בזבז את הכוחות של העץ, מה גם, שטובתו של הילד אבדה, כי המגמה להיטיב עמו, לפתח אותו, בוזבזה כי הוא לא ידע לנהוג בה בחכמה.

….

שלב ג’:

נשחק עם החניכים- מעגל שכל חניך יושב על רגלי חברו, ונותן לחברו שלפניו לשבת על רגלו.
נבקש מאחד החניכים לעמוד- ולא לתת לחניך שלפניו לשבת על רגליו, מה יקרה למעגל? למה זה קרה? מה צריך לקרות כדי שהמעגל ימשיך להתקיים?
מה שמחזק את המעגל שלנו זה התרומה של כל אחד והקבלה מהשני, עמידתו של כל חניך במעגל תלוי בו – בזה שהוא ייתן רגלו שחברו שלפניו ישב עליו ובכך שחברו מאחור ייתן לו לשבת על רגליו.
במעגל כוח זה מוארת נקודה חשובה- הכוח של הנתינה והקבלה, זהו למעשה הכוח של הקבוצה. אם הקבוצה לא הייתה קבוצה, אם לא הייתה בה שיתופיות, היא לא הייתה מצליחה לקיים את המעגל שמבוסס כולו על הנתינה והקבלה של החברים בקבוצה.
נקשר את המשחק לסיפור: נבין כי הבעיה של הילד היא, שהוא ידע רק לקבל מהעץ ולא לשכלל גם אותו. הוא לא דאג להתפתחות העץ מה שהביא לדעיכת העץ- ולמצב בו הוא לא יכול יותר לתת מעצמו לאחרים- ואפילו לילדו.

….

שלב ד’:

נבקש מכל חניך לצייר את שמו כחידה בציורים.
ולאחריה נשאל בסבב את כל החניכים מה הם חשבו לפני שהם ציירו? מה הייתה המחשבה שעמדה בפניהם לפני המעשה שביצעו?
לדוגמא- אם היה לי בראש שקוראים לי משה- וציירתי איש מכה על סלע- מה הביא אותי לצייר זאת?
ייתכן מאוד שקשה לחניכים לענות- לכן נכוון אותם בתשובותיהם.
נסכם את השלב: “סוף מעשה במחשבה תחילה”, זה לא רק משפט שהמורה כותבת בסופו של טופס המבחן. יש במשפט זה אמת גדולה כי לכל מעשה ישנה מחשבה הקודמת לו, כמו משה החניך שצייר את האיש שהיכה על סלע. מאחורי ציור זה עומד החניך שחשב על כך ששמו כשמו של משה רבינו, שהכה על סלע כדי שיצאו ממנו מים ומכך צייר את מה שצייר.

…..

שלב ה’: חיבור לתנועה- איך זה בכלל קשור אלינו?

כולנו חלק מתנועה ענקית, תנועת הנוער הגדולה ביותר בארץ- תנועה שמאחוריה עומדים אלפי רכזים ופעילים שדואגים לארגון השוטף. אנו רואים רק את התוצר הסופי- את המפעלים של התנועה. מאחורי כל מעשה של התנועה- מאחורי כל מפעל יש אנשים, מוחות שחושבים והופכים מחשבות למציאות.
כולנו יודעים מה המגמה, מה המחשבה של תנועת בני עקיבא, “לגדל דור נאמן ומסור לעמו תורתו וארצו החי…” החכמה היא לדאוג שהמחשבה אכן תיהפך למעשה- וכדי שהמחשבה תיהפך למעשה, דרושים המון משאבים, כוחות ותמריצים.
זה כמו ספר ה- ZOOM – אם נסתכל עליו מהסוף להתחלה (לא כמו שמקובל- מההתחלה לסוף…)- זה מה שאנו רואים- קודם את האוניה, ובתוכה מכתב, ובתוכו בול, ובתוכו לול תרנגולים ובתוכו תרנגולת ובה כרבולת אדומה.
בתוך כל מפעל ומעשה קטן שאנו רואים יש אלפי אלפי פרטים, אלפי מוחות וידיים עובדות הדואגות שזה אכן יצא לפועל. מה שאנו רואים, זה פעילויות שלישי- שבת, אך מאחורי כל פעילות כזאת יש המוני פרטים- מאחורי המדריך- יש סמינריון הדרכה/ חומר הדרכה, קומונריות /סיליקונים/ רכזים/ תפעול, מחוז… אינספור בעלי תפקידים הפועלים כדי שהמחשבה והחזון של התנועה ימומש בפועל.
חשוב- לחלק לחניכים את תעודת החבר של הרב נריה מהספר “שחר אורו” עמוד 186/ 493.

סיכום

כדי שהתנועה תמשיך ותפעל, תמשיך ותצעד קדימה להרים את כל האידיאלים הגדולים, צריך להשקיע בה- כמו העץ הנדיב. בסיפור שקראנו, הילד רק לקח ולקח מהעץ בלי לדאוג לקיומו, מה שהביא למותו של העץ ולחוסר יכולת של העץ להשקיע ולטפח את הילד. כדי שהתנועה שלנו תמשיך לצעוד בעז קדימה היא צריכה כוח. הכוח הוא החברות השנתית שלנו- מחצית השקל התנועתית שלנו, מחצית השקל שהיא שווה לכל נפש. “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. מחצית השקל מעניקה כוח לתנועה משום שכולנו חברים בה ומוסיפים לה עוצמה, מחצית השקל נותנת לתנועה כוח כלכלי להמשיך ולהתקדם.

נספחים

נספח א’ (‘העץ הנדיב’)
פַּעַם אַחַת הָיָה עֵץ… וְהוּא אָהַב יֶלֶד קָטָן אֶחָד. וְכָל יוֹם הַיֶּלֶד הָיָה בָּא וְאוֹסֵף אֶת הֶעָלִים שֶׁל הָעֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם כְּתָרִים וּמְשַׂחֵק בְּמֶלֶךְ הַיַּעַר. הוּא הָיָה מְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע וּמִתְנַדְנֵד לוֹ עַל הָעֲנָפִים וְאוֹכֵל תַּפּוּחֵי-עֵץ. וְהֵם הָיוּ מְשַׂחֲקִים בְּמַחֲבוֹאִים. וְכְשֶׁהַיֶּלֶד הָיָה מִתְעַיֵּיף, הוּא הָיָה נִרְדָּם בְּצִלּוֹ שֶׁל הָעֵץ. וְהַיֶלֶד אָהַב אֶת הָעֵץ מְאֹד מְאֹד. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָּר. אַךְ הַזְּמָן חָלַף לוֹ, וְהַיֶּלֶד הָלַךְ וְגָדַל. וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָעֵץ נִשְׁאַר לְבַדּוֹ.
וְאָז הַיֶּלֶד בָּא יוֹם אֶחָד אֶל הָעֵץ, וְהָעֵץ אָמַר: “בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, תִּתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתֹאכַל תַּפּוּחִים וּתְשַׂחֵק בְּצִלִּי וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”
“אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי גָּדוֹל בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּלְשַׂחֵק”, אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת דְּבָרִים וְלַעֲשׂוֹת חַיִּים. אֲנִי רוֹצֶה קְצָת כֶּסֶף. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי קְצָת כֶּסֶף?”
“אֲנִי מִצְטַעֵר”, אָמַר הָעֵץ, “אֲבַל אֵין לִי כֶּסֶף יֵשׁ לִי רַק עָלִים וְתַפּוּחִים. קַח אֶת הַתַּפּוּחִים שֶׁלִי, יֶלֶד, תִּמְכּוֹר אוֹתָם בָּעִיר. כָּךְ יִהְיֶה לְךָ כֶּסֶף וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”.
וְאָז הַיֶּלֶד טִפֵּס עַל הָעֵץ וְקָטַף מִמֶּנוֹ אֶת הַתַּפּוּחִים וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ.
וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן… וְהָעֵץ הָיָה עָצוּב…
וְאָז יוֹם אֶחָד הַיֶּלֶד חָזַר וְהָעֵץ רָעַד מֵרֹב שִׂמְחָה וְאָמַר: “בּוֹא יֶלֶד, בּוֹא תְטַפֵּס עַל הַגֶּזַע שֶׁלִי, וְתִתְנַדְנֵד עַל הָעֲנָפִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”.
“אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָסוּק בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס עַל עֵצִים”, אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת, שֶׁיִּהְיֶה לִי חַם”, הוּא אָמַר. “אֲנִי רוֹצֶה אִשָׁה וְאֲנִי רוֹצֶה יְלָדִים, וּבִשְׁבִיל זֶה אֲנִי צָרִיךְ בַּיִת. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי בַּיִת?”
“אֲבַל אֵין לִי בַּיִת”, אָמַר הָעֵץ, “הַיַּעַר הוּא בֵּיתִי. אֲבַל אַתָּה יָכוֹל לְקַצֵץ אֶת הָעֲנָפִים שֶׁלִּי וְלִבְנוֹת בַּיִת. אָז תִהְיֶה מְאֻשָׁר”.
הַיֶּלֶד קִצֵּץ לָעֵץ אֶת עֲנָפָיו וְלָקַח אוֹתָם אִתּוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר. אֲבָל הַיֶּלֶד הָלַךְ וְלֹא חָזַר הַרְבֵּה זְמָן…
וּכְשֶׁהוּא חָזַר הָעֵץ הָיָה כָּל-כַּךְ מְאֻשָׁר שֶׁבְּקֹשִׁי הִצְלִיחַ לְדַבֵּר. “בּוֹא יֶלֶד”, הוּא לָחַשׁ, בּוֹא תְשַׂחֵק”.
“אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זָקֵן וְעָצוּב בִּשְׁבִיל לְשַׂחֵק” אָמַר הַיֶּלֶד. “אֲנִי רוֹצֶה סִירָה שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַרְחֵק הַרְחֵק מִכָּאן. אַתָּה יָכוֹל לָתֵת לִי סִירָה?”
“כְּרוֹת אֶת הַגֶּזַע שֶׁלִּי וְתַעֲשֶׂה לְךָ סִירָה” אָמַר הָעֵץ. “כָּךְ תּוּכַל לְהַפְלִיג לַמֶּרְחַקִים וְתִהְיֶה מְאֻשָׁר”
הַיֶלֶד כָּרַת לָעֵץ אֶת הַגֶּזַע וּבָנָה לוֹ סִירָה וְהִפְלִיג לַמֶּרְחַקִים. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר.. אֲבָל לֹא מְאֻשָׁר מַמָּש
וְאַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב.
“אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד”, אָמַר הָעֵץ, “אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַלְוַואי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבָל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶּזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…”.
“אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁו” אָמַר הַיֶּלֶד, “רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. אֲנִי עָיֵף מְאֹד”.
“אִם כָּךְ”, אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, “אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ” וְהַיֶּלֶד יָשַׁב. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר.