איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערך“היי את/ה! עם ישראל צריך אותך!” “אותי?! איך אוכל לעזור?” “הסתכל/י מסביבך, שים/מי לב כמה דברים יש לעשות פה, תראה/י כמה משימות ביכולתך למלא בצורה הכי טובה שיש! כן, דווקא את/ה!”
בפעולה זו נראה שעם ישראל צריך שכל אחד מאתנו יירתם לעשייה, כל אחד עם הטוב שהוא יכול להוסיף.
מקורות להרחבה: “אמא, אני הולך” (נספח 1).
כרטיסי משימות (נספח 2), כרטיסי סיטואציות (נספח 4), מעגלי חיים, צ’ופר.
בשלב הראשון נעלה אצל החניכים את ההרגשה ש”צריך אותי בעם ישראל!”
פתחו במשחק – פזרו על הרצפה כרטיסי משימות (נספח 2), העמידו את חניכי השבט סביב המשימות ובקשו מהם למלא את כל המשימות. כל אחד ייקח משימה, ימלא אותה ולאחר מכן ייקח עוד משימה עד שייגמרו כל המשימות. הקציבו זמן לביצוע כל המשימות.
לאחר שהחניכים יסיימו לבצע את כל המשימות שבו איתם במעגל ושאלו: מי קיבל עליו יותר ממשימה אחת? (סביר להניח שרוב החניכים ירימו אצבע.) למה בעצם כל אחד מיהר לעשות משימות רבות ככל האפשר? כשאנחנו יודעים שהקבוצה צריכה אותנו אנחנו נעשה את כל ההשתדלות כדי לעזור ולתרום את חלקנו!
קראו עם החניכים את הקטע שכתבה חני ליפשיץ, שליחת חב”ד בקטמנדו (נספח 3). ספרו לחניכים על שליחי חב”ד המפוזרים בעולם כולו ומקרבים לתורת ישראל ולקב”ה יהודים שהתרחקו מהיהדות. מה גורם לשליחים למסור את נפשם ולנסוע למדינות רחוקות כדי לדאוג ליהודים אחרים?
דברו עם החניכים על כך שלכל אחד מאיתנו יש שליחות, יש צורך, יש משבצת שהוא צריך למלא, מקום שבו הוא צריך להיות נוכח. העם שלנו צריך כל אחד מאיתנו.
בשלב זה החניכים ישאלו: איפה צריך אותי? היכן אני יכול/ה להיות משמעותי/ת?
חלקו את החניכים לכמה קבוצות (שבטים גדולים אפשר לחלק לעד ארבעה קבוצות, ובשבטים קטנים אפשר לקרוא את הסיטואציות עם כל השבט). חלקו לכל קבוצה סיטואציה (נספח 4) ובקשו מהחניכים להגיד מה הם היו עושים באותו מצב ולמצוא פתרון. אם תעשו את השלב הזה בקבוצות, החליפו את הסיטואציות בין הקבוצות בכל חמש דקות.
לאחר קריאת הסיטואציות והדיון עליהן חזרו לשבת במעגל אחד ובקשו מכל קבוצה לספר בקצרה על הדילמה ועל הפתרון שחשבו עליו. דברו עם החניכים על שבחיים יש הרבה סיטואציות שבהן זקוקים לנו בצו שמונה, מהדברים הכי קטנים (כמו שראינו בסיטואציות) – בבית, בסניף או בבית הספר – ועד דברים גדולים שקורים במדינה ובעם ישראל.
פזרו באמצע המעגל כרטיסים שכתובים בהם שמות מעגלים בחיינו: המשפחה, הסניף, השבט, בית הספר, הרחוב, החברים, עם ישראל, ארץ ישראל. בקשו מכל חניך וחניכה לבחור תחום אחד ששם הם מרגישים משמעותיים. עשו סבב ובו כל חניך יאמר על איזה תחום חשב ודבר אחד שהוא יכול להוסיף טוב באותו התחום.
סכמו את הפעולה: בשלב הראשון למדנו על הצורך שלנו, על שיש לכל אחד מאיתנו תפקידים ומשימות למלא, ואנו צריכים רק לפקוח עיניים ולחפש אותן. פגשנו בשליחי חב”ד שנוסעים למדינות בכל העולם מתוך תחושה וידיעה ברורה שיש שם יהודים שצריכים אותם, שצריכים שהם יקרבו אותם חזרה ליהדות.
בשלב השני שאלנו: איפה צריך אותנו? איך בתחומים שאנו פוגשים בחיי היום-יום שלנו אנו יכולים להשפיע ולהיות משמעותיים? פגשנו כמה סיטואציות שמדגימות לנו מקרים שבהם אנו יכולים להיות נוכחים ומשמעותיים, ולאחר מכן כל אחד מאיתנו חשב על תחום ספציפי בחייו שבו צריך אותו ובו הוא יכול להוסיף עוד טוב.
“אדם צריך לדעת מה הוא, ומה הוא יכול להיות, ומה הוא צריך להיות.
אנשים לא מנצלים תמיד את הכוחות.
כל אחד צריך לדעת מה הוא, ומה הוא יכול להיות.
ואם אחד מנצל את כל הכוחות למה שהוא יכול להיות – הוא יהיה מאושר, ויהיה טוב לעולם ולו.
הקב”ה יעזור שכל אחד באמת יידע מה שהוא, וינצל את כל הכוחות לשם שמיים” (הרב אהרן לייב שטיינמן).
אמא, אני הולך (יאיר אהרוני)
אמא, אני הולך! אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך! רב לי לחבק ידיים! נקראתי ואני הולך!
רואה אני אותך מזילה דמעות מוחה עיניים בשולי סינור, בי תלית את מבחר תקוותיך, לילות ללא שינה הקדשת, סעדתיני, גדלתיני, טפחתיני, וקיווית כי אשיב לך גמולך בסעד לעת זקנה היותי על ידך, תומכך הנאמן, רוצה היית לראותני גדול ונערץ, ידוע ומפורסם מבין אני ללבך, אך המציאות אכזרית היא, לא תדע רחם. מליוני הנשחטים, רבבות הכמהים צמאי המולדת אולי ישאו את עיניהם המצפות בדומי ואיך אשא אליהם את עיניי, אם לצו עיניים הכלות לא אשמע?!
זה צו הדורות הינשא אלי במבטם התובע, איך אשאר לשבת שאנן שליו בצל קורת בית חם ואם אוהבת. אם הם יהלכו ערומים ויחפים.
קפואים בכפור ובשלנו אל תנסי לעצרני ב”בכבד את אביך ואת אימך” קדוש הצו, אך צו האומה, הצו הדור הכמה לגאולה – קדוש ממנו.
שומע אני אותך אומרת “אכזר הוא הבן” לא, אמא, הן ידעת יפה כי מעטים נשארנו , ועל שכם כל אחד מוטלים תפקידים של שלושה, תפקיד קדוש ויקר, אשר אין קדוש ויקר הימנו, לבנות מולדת לעם דווי וסחוף, מעונה ורצוץ, בגופו ובנפשו, להכין מקלט לשרידים אחרונים,
אלה אודים מוצלים מאש, שארית הניצולים מן השריפה הגדולה אשר שרף ה’ –
ואין להשתמט מן השמיטה, ואין לברוח מן המערכה – כי יקר כל אחד במערכה הגדולה, הכבדה, מערכת עם הנאבק על חרותו ועל מולדתו.
אמא, אני הולך, אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך.
נסי להבינני, אמא, אמציני אל לבך, תניני והציצה אל תהום עיניך, ואדלה מתוכן כוח ועוז לימים יבואו – ואלך!
משימות
חני ליפשיץ, שליחת חב”ד בקטמנדו
עשר שנים שאנו שליחים של הרבי מלובביץ’ בקטמנדו שבנפאל. בעלי אני וארבעת ילדינו. בין הבית שלנו בישראל לבית כאן בנפאל מפרידות 18 שעות, צנרת תקינה של מים חשמל, מערכת מתוקנת של רפואה ותחבורה ועוד פריטים השייכים לעולם המערבי שהותרנו מאחורינו.
שגרת החיים שלנו נעה בין דאגה יומיומית ל-20 אלף התרמילאים המגיעים הנה בשנה, שיחות מעמיקות בנושאים יהודים ובכלל, עזרה למטיילים ומטיילות בכל תחום ובכל ענין שהוא. דלת הבית פתוחה כל העת ועל הספה יושבים צעירים המתגעגעים הביתה. לישראל.
בנפאל שואפים אוויר פסגות של הרים לבנים ומושלגים, קמים אל יום חדש ולעולם לא יודעים כיצד הוא יסתיים. כשהטלפון מצלצל אין לדעת אם מצדו השני של הקו נמצאת אמא דואגת, תרמילאי שנתקע על אחד ההרים, או אדם בודד הזקוק למילה טובה.
עשר שנים שאנו זוכים לחיות חיים עם ערך מוסף בל יתואר. חיים מאתגרים ומיוחדים. בשנתיים האחרונות זכינו לפתוח בית חב”ד חדש בעירה פוקארה – בסיס היציאה לטרקים, ובאמת שאין כאן רגע דל.
אבל אנחנו לא היחידים – 3,500 שליחים של הרבי מלובביץ’ פרוסים בכל נקודה שהיא על פני כדור הארץ. באלסקה, רוסיה וחבר העמים, המזרח הרחוק, דרום אפריקה. בעצם בכל מקום. הם נמצאים שם בשבתות, בחגים, ובימות החול. מאמצים אל חיקם כל אחד ואחת. עומדים על המשמר בחום ובקרה. בימי שמחה וגם בימי משבר וצרה. דבר לא ישבור אותנו.
סיטואציות
כואב לכם לראות ילד מהכיתה שיושב לבדו בהפסקות ואינו משחק עם כל חברי הכיתה. אתם מתלבטים מה לעשות, אם ללכת להיות איתו ולוותר על ההנאה שבהפסקות או לשחק עם חברי הכיתה כאילו לא קרה דבר. אתם יודעים שאם תהיו איתו, יכול להיות שגם אתכם לא ירצו לשתף עוד במשחקים… מה תעשו?
מה תעשו? האם תישארו ותשטפו את הסניף עם המדריכים אף על פי שזה ייקח יותר זמן, או שתחזרו הביתה ותשאירו את הסניף כך?