יומיים לאחר שחרור העיר העתיקה, בר”ח סיון תשכ”ז, דבר הרב בפני מורים ומנהלים בעיריית ירושלים, והרי קטע מדבריו:

…

בין ההגיגים והתחושות של הימים הגדולים האלה, מסתמנת גם שאלה- תמיהה: מדוע לא נתן הקב”ה את ירושלים בידינו אז, בתש”ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא נתנה לנו, היא הוגשה לנו עכשיו?

…

התשובה לכך רמוזה בסוד שיח של חכמי קדם. על ירושלים נאמר בתלמוד הירושלמי: כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר שמחברת ישראל זה לזה (ירושלמי ב”ק פ”ז ה”ז), ובצורה אחרת נשנה הדבר בתלמוד הבבלי: ‘לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך- לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד’ (זבחים,קי”ד,ב).
אכן, לפני תשע עשרה שנה, פרץ הפלמ”ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ”ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו ‘שניים אוחזין’ בירושלים, וכל אחד היה אומר ‘כולה שלי’. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת…ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד- שער האריות, ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, רק עתה כשכולנו מאוחדים, כשבראשנו עומדת ממשלת ליכוד לאומי, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחיד- צבא הגנה לישראל, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו אשר בתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול- המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!”.

…

בדברים אלו נתן הרב פרשנות רוחנית ואמונית למאורעות הזמן. אך הוא גם נתן הסבר פוליטי- כלל עולמי מעניין לסוגיא זו, הסבר שלא נס ליחו גם בימים אלו, כשאומות העולם והאו”ם עסוקים כל כך במדינתנו: “היה זה נס נסתר, אשר בעלי הנס יכלו להכיר בו רק מתוך פרספקטיבה של זמן: לפי החלטת האו”ם בלייק סקסס, היתה צריכה ירושלים להיות עיר בין- לאומית, ואילו נכבשה ירושלים על ידינו בימים ההם, הרי לפי מצב חולשתה של המדינה החדשה ותלותה בגורמי חוץ, ולפי מעמדו הרם של האו”ם אז, היתה החלטת האו”ם מתבצעת ללא ספק, והיתה זו בכייה לדורות. לא כן כשהעיר הוסגרה על ידי הבריטים לערבים והללו לא התחשבו כלל בדעת האו”ם (ועליהם לא הופעל כל לחץ) נשארה ההחלטה גנוזה אי- שם בתיקים כדבר שעבר זמנו…”.
בימים אלו אנו חשים עד כמה השפעה יש ללחץ העולמי, כמו גם לעמדת האו”ם. ואשרינו שהחלטה זו של האו”ם נשתכחה מלב…

….

________________________________________
[1] נדפס ב”מועדי ראיה” עמ’ ת”פ.

הרב שמואל בירנבוים