איתור סניפים וכפרי בוגרים
בשבת פתיחת חודש ארגון נציין בתנועה את ‘שבת הנני’. בפרשת השבוע, פרשת וירא, נשמעה לראשונה קריאת ‘הנני’ מאברהם אבינו, והיא מהדהדת בהיסטוריית העם היהודי עד ימינו, מגלמת התייצבות למשימה, מסירות אליה ונכונות לקבל אחריות לביצועה.
כמו כן שבת זו היא אחד ממפעלי ההנצחה של מו”ר הרב חיים דרוקמן זצ”ל, שבעוד כמה שבועות יחול יום השנה לפטירתו.
בפעולה זו נתמקד בחיבור האישי של החברים למושג ‘הנני’ ולביטוייו בחייהם. מתוך התבוננות בדמותו של הרב דרוקמן ובסיפורים מתקופת המלחמה יחשבו החברים איך הם יכולים ליישם את קריאת ‘הנני’ בחייהם האישיים מתוך חיבור למורשת גבורה והתנדבות וחיזוק תחושת האחריות האישית והלאומית.
פתיחה: דמות שליחה
בקשו מהחברים לחשוב על דמות שבעיניהם חיה חיי שליחות.
החברים יציגו את הדמות שבחרו וינמקו מדוע בעיניהם היא דמות שחיה חיי שליחות.
שלב א: איך מציגים ‘הנני’?
שחקו משחק הפנטומימה: העבר את המסר. מטרת המשחק להעביר ביטוי או מושג באמצעות תנועות בלי שימוש במילים. אפשר לחלק את החברים לקבוצות כדי להפוך את המשחק לתחרותי.
בחרו נציג ותנו לו מילה מרשימת המושגים (נספח 1, במקרה הצורך הוסיפו מילים כמספר המשתתפים) שיצטרך להציג בפנטומימה. המושג האחרון ברשימה הוא ‘הנני’.
לאחר המשחק עוררו דיון ושאלו את החברים:
אמרו לחברים: ‘הנני’ פירושו להיות מוכן לכל משימה. ברגע שיצטרכו אותי אבוא, בלי להתלבט ובלי לשאול שאלות. ‘הנני’ פירושו להיות מוכנים להתמסר למען דבר גדול יותר, למען רוח גדולה שמובילה אותנו. ‘הנני’ זה לא לעשות תמיד מה שנוח לי אלא את מה שלדעתי יעשה טוב, מה שצריך ממני עכשיו. כמובן, לפי כוחותיי ויכולותיי.
שלב ב:
קראו (או תנו לאחד החברים לקרוא) מהספדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לרב דרוקמן זצ”ל (נספח 2).
שאלו את החברים: האם אתם יודעים באילו תחומים פעל הרב ברוח ‘הנני’ בתחנות חייו? אילו דברים עשה מתוך שליחות גדולה?
ספרו לחברים: הרב וחניכיו הובילו יוזמה תנועתית ראשונה ללימוד תורה מוסדר לפני הגיוס לצבא והקימו את ישיבת ההסדר הראשונה, כרם ביבנה. לאחר הצבא יצא הרב לשליחות חינוכית בארצות הברית, וכשחזר למד תורה בישיבת מרכז הרב, ואמר ‘הנני’ לבקשתו של הרב צבי יהודה קוק ללמד בישיבה. עם התפתחות גוש אמונים היה מפעיליה ואף ערך את ליל הסדר הראשון בחברון. בהמשך הקים הרב מוסדות תורה נוספים, אור עציון, שהיו למפעל חייו. בה בעת נקרא לדגל כאשר התבקש להיות חבר כנסת וראש מערך הגיור.
ככה פעל כל חייו, מתוך מחויבות לכלל, מתוך שליחות. הוא הלך למקום שבו היה צריך אותו, שבו ידע שהוא הדמות שתוכל להשפיע בצורה המשמעותית ביותר, וככה שנים קרא קריאת ‘הנני’ במקומות רבים ובכל מיני זמנים.
נקודה שאפשר להוסיף: הרב נהג לבקר את תלמידיו ואת קרוביו, להגיע לשמחות שלהם, להתקשר להתעניין בשלומם, לנסוע לבקר יולדת או להגיע לברית, וכן ערך חופות רבות, ונסע לצורך זה בכל הארץ.
שלב ג: הנני לעם ישראל ולארץ ישראל
חלקו את החברים לקבוצות ותנו לכל קבוצה סיפור שמבטא את פועלם של שליחים שפעלו ברוח ‘הנני’ בשמחת תורה ולאחריה (נספח 3). בסיפורים הודגשו שאלות שאפשר לשאול כדי לעורר דיון על בחירת הגיבורים לפעול כפי שפעלו.
התאספו ובקשו מהחברים לשתף נקודה משמעותית שפגשו בדמות, משהו שהיו רוצים ללמוד מהדמות או קושי שלא הצליחו ליישב בדרך הפעולה של הדמות.
לסיכום שאלו את החברים: איך אפשר לחיות חיים של שליחות? באיזה מקום אנחנו יכולים להגיד ‘הנני’? איפה אנחנו רוצים להקשיב יותר למציאות?
הוסיפו: הגיבורים הגדולים שהבאנו הם אנשים פשוטים שחיים חיים פשוטים, אך ביום-יום פעלו לעשות טוב, פעלו להוביל ולשנות. אלו הגיבורים שלנו, ואלו אנחנו. יש לנו אפשרות להיות הגיבורים האלה בחיינו. תפקידנו הוא להוסיף גבורה, להוסיף חיים ולחפש את קריאת ‘הנני’ שנקרית בדרכנו.
סיימו במילים שאמר הרב דרוקמן בהספדו לרב עובדיה (נספח 5).
סיכום: המושג ‘הנני’ משמעותו מוכנות לכל מה שנדרש ממני. יש דמויות בחיינו שחיות בתודעה כזאת ופועלות להוסיף טוב מתוך הבנה שזו שליחותן. אחת מהדמויות הבולטות הללו היא דמותו של הרב דרוקמן זצ”ל, שזכינו בתנועה לפעול בהובלתו, ולמדנו מתחנות חייו את מסירותו לעם ישראל ולארץ ישראל. משמחת תורה תשפ”ד גילינו את השליחות הזאת דרך סיפוריהם של גיבורים רבים שפעלו ללא היסוס, נלחמו, וכמה מהם אף נפלו במשימה.
נספח 1 – רשימת מושגים
אומץ, התפוח לא נפל רחוק מהעץ, הכול לטובה, חיים רק פעם אחת, יום הולדת, שלום, שמחה, כישלון, שש-בש, טיול שנתי, עט, דלת, חסר גלגל אני הגלגל, גיבור, חלומות, הנני
נספח 2 –
מתוך חדשות סרוגים, 26.12.2022
ראש הממשלה (המיועד) בנימין נתניהו, ספד לרב חיים דרוקמן זצ”ל:
“בגיל 12 הגיע לארץ, בגיל 90 נטמן ברגבי המולדת, בין לבין נרקמה מסכת חיים שלמה של שליחות למען הכלל והליכה כעמוד אש בראש המחנה הציוני דתי.
מה ניקח מסיפור חייו? לפני הכול, לנצל כל רגע למען המטרה הגדולה בהרבה מהאדם היחיד. כשיש תוכן ומשמעות, העשייה תעמוד לדורות.
הוא נהג לשנן באזניהם של קצרי רוח, מי שאצה להם הרוח, שתי מילים: ‘קמעא קמעא’.
ממורו ורבו הרצי”ה קוק הוא ספג את ההשקפה שגאולת ישראל אינה תהליך של קיצור דרך, אלא תמיד צעד אחר צעד – קמעא קמעא. ישנם קשיים, ישנם אתגרים, ישנם מכשולים, לפעמים ישנן גם נסיגות, אבל ברוח חנוכה, יש אורות ויש צללים. אבל היעד ברור: לסלק בעזרת האור את החושך ולא להתייאש.
הרב דרוקמן חי חיי נצח, חיים שמכוונים להבטחת עתיד ישראל – ובנצח ישראל ננוחם”.
נספח 3 –
בפתח ביתה של משפחת לקס מתנוססת מדבקה קטנה עם תמונתו של הבן, סגן נוה לקס, לוחם סיירת מטכ”ל שנפל בקרב ב־7 באוקטובר.
במדבקה מצוטטים דברים שאמר בבוקר שמחת תורה, כשהיה בדרכו לקרב בבארי: “במקום שבו צריך אותי – שם אני אהיה”.
כך אמר, כך חי וכך נהג גם באותו בוקר, כשהחלו להישמע האזעקות בבית הוריו בלוד. במהירות ארז את חפציו ויצא לכיוון העוטף. יחד עימו ברכב היה חברו ליחידה. “הם נסעו יחד דרומה”, משחזר אביו נועם. “באיזשהו שלב הם התפצלו. נוה נכנס לתוך בארי להילחם, והחבר נשאר בחמ”ל פינוי פצועים שהוקם. למעשה גם נוה היה אמור להישאר שם כחובש, אבל הוא התעקש להילחם וכך בחר בדרך שממנה לא שב”.
מה אנחנו לומדים מהתעקשותו של נוה להילחם? איך הוא יישם את המילים שאמר כמה שעות לפני כן?
לאחר שלוש שעות של לחימה קשה הובהל נוה כשהוא פצוע אנוש מירי מחבלים אל חמ”ל הפצועים. “הרבה לפני הגיוס נוה כבר דיבר עם החברה שלו על מה יקרה אם ימות”, מספרת האם עפרה. “הוא אמר שאחרי מותו הוא מבקש שלא ידברו עליו דברים טובים. הוא לא אהב שמעלים אנשים לדרגת מלאך אחרי מותם”, היא מסבירה.
“נוה קרא המון על נופלים והלך עם הגיבורים האלה בחייו”, מוסיף נועם. “כל הספרים המפורסמים על נופלים, הוא דקלם אותם בעל פה”. עפרה: “זו אולי התשובה איך בחור צעיר שעדיין לא התגייס מדבר על מותו. נוה היה באמת בחור מיוחד, ראינו את זה עוד בחייו, אבל מלאך הוא לא היה”, היא מדייקת. “אין אנשים מושלמים, אבל אני חושבת שבשביל אדם בן 21 וארבעה חודשים הוא הספיק לעשות דרך. מגיל צעיר הוא עבד על המידות שלו. הוא ניסה כל הזמן לשפר את עצמו והיה עם רצון לתקן. אלה דברים שאנשים לא מספיקים גם בחיים שלמים”.
נועם: “במסלול ההכשרה למטכ”ל הוא התבקש לציין שלוש דמויות שהוא מעריץ. הראשון שנוה בחר היה מנהיג הלח”י, אברהם שטרן. איזה בחור בן 21 יודע בכלל במי מדובר? השני היה בניה שראל. אנשים טענו שיש דמיון ביניהם”.
מה אפשר ללמוד מהדמויות לחיקוי שהיו לנוה?
אלחנן קלמנזון עבד במוסד, והיה גם סרן (מיל’) ששימש קצין במפקדת אוגדת יהודה ושומרון בחיל הגנת הגבולות. לאלחנן הייתה היכרות טובה עם לחימה בשטח אזרחי מפני שלמד לעסוק בסוג לחימה זה כרבש”ץ היישוב עתניאל. עם הישמע מתקפת הפתע על ישראל בבוקר 7 באוקטובר 2023, אלחנן קלמנזון, שהיה ראש כיתת הכוננות בעתניאל, אסף את הלוחמים והכין אותם להגנה על היישוב.
פה עמדה התלבטות בפני אלחנן: האם להישאר ולעמוד בראש הלחימה ביישובו במקרה הצורך או ללכת לעזור לאחינו שבדרום? יש פה שאלה אמיתית וכואבת. הוא השאיר את משפחתו, את היישוב כולו, שהוא אחראי לביטחונו, בסכנה שעלולה לבוא. מה הוא צריך לעשות עכשיו? האם לשמוע את צורך הלחימה הגדול, לקרוא ‘הנני’ ולהצטרף ללחימה בדרום או להישאר להגן על הבית?
לאחר הבנה מהירה של המצב בדרום שלח אלחנן הודעה לאחיו מנחם, “אני אורז ויורד לדרום, עם ישראל צריך אותנו, האחים שלנו צריכים אותנו”. מנחם הצטרף אליו, והאחים הגיעו עצמאית לאזור עוטף עזה טרם קבלת צו 8. הם עברו מחסומים של הצבא והיו נחושים להגיע לעזור. הם נלחמו בקיבוץ בארי משעה 18:00, ואיתיאל אחיינם הצטרף אליהם מעט אחר כך. הצוות נלחם כ-16 שעות והתמקד בחילוץ תושבים: משעות הערב ועד הבוקר שלמחרת עברו שלושת חברי הצוות בין בתי הקיבוץ בהכוונת בני משפחה ומכרים שדיווחו להם על מיקומי אזרחים. הם נכנסו לבתי המשפחות שהיו נצורות בממ”דים, חילצו בכל פעם משפחה אחת ושבו לחילוץ נוסף. כך חילצו כמאה מתושבי הקיבוץ.
תוך כדי לחימה מסיבית וחילוץ מעבר לכל היגיון פעלו חברי הצוות שבפיקוד אלחנן בתשומת לב ודאגה רבה לאנשים שחילצו, דאגו לשמור על כבודם, לתת להם רגע להתארגן ולהביא תרופות או נעליים, שחלילה לא ירגישו המתפנים פליטים בארצם.
ביום ראשון, 8 באוקטובר, בשעה 10:15 נתקל הצוות במחבל שהתחבא בפינת אחד הבתים וירה על אלחנן צרור יריות. אלחנן צעק “הותקלתי” ונפל ליד פתח הבית. חבריו לצוות ירו על המחבל וחילצו את אלחנן. לאחר הגעה של כוח צה”ל פונה אלחנן לתאג”ד, ושם נאלצו לקבוע את מותו.
מירב פוקס, תושבת קיבוץ בארי, כתבה למשפחתו:
“לאמא ולכל משפחתו של אלחנן קלמנזון, אלחנן חילץ אותנו מחלון הממ”ד כשהבית בוער. בעדינות ובעוצמה שקשה לתאר ואחרי שעות ארוכות של מצוקה הוא הגיע כמו מלאך, ומייד נסך בנו ביטחון. הפנים שלו יישארו חקוקים בליבי לעד”.
בן 42 היה במותו. הוא הובא לקבורה בעתניאל. קברו הוא קבר החלל היחיד במדינת ישראל שעליו יש גם סמל של צבא ההגנה לישראל וגם סמל של המוסד.
מה אתם לומדים מפועלו של אלחנן? האם רק במקרה פעל כך?
זהו סיפור גבורתם של משה ואליעד אוחיון, אב ובנו, שנרצחו בשבת השחורה בזמן שניסו לסייע לאזרחים באופקים. הם יצאו מהמקלט כדי לעצור מחבלים ולמנוע מהם לפגוע בתושבי העיר.
בשבת של שמחת תורה התארחו בביתם של משה ואשתו שרית ילדים מעמותה התומכת בילדים חולי סרטן ובילדים עם מוגבלויות, שבנם אליעד מתנדב כבר שנים בעמותות שמסייעות להם. כחלק ממסורת שאימצו מדי שנה הם אירחו ארבעים ילדים ואת המלווים שלהם במספר בתים של תושבים באופקים, וגם בביתם.
כשהחלו האזעקות הם הכניסו את הילדים לממ”ד, ומשה מייד חשב על השכנים שאין להם בכלל ממ”דים. הוא אמר לשכן שיבוא איתו לעירייה להביא מפתח למקלט בזמן שיש אזעקות בחוץ. אולם שניות לפני שהם יצאו לדרך משה שמע קולות ירי ברחוב וזנח את ההחלטה להביא מפתח. הוא ואליעד רצו אל המקלט השכונתי, פרצו אותו והכניסו אליו את השכנים.
“הם הבינו שיש מחבל באזור ומיהרו לפתוח את המקלט בשכונה, כדי שלאנשים יהיה מקום להתגונן. הם הצליחו לפרוץ את המקלט הסמוך והכניסו לשם את השכנים”, משחזרת אודליה אוחיון, אחותו של משה.
בשלב הזה משה שומע את הירי גם מתוך המקלט ומייד חושב על תושבי העיר. הוא רוצה לצאת מהמקלט חמוש באקדח שלו. “אחת השכנות סיפרה לנו שניסתה להניא אותו מלעשות זאת ושלא יעזוב את המקלט”, אך כמו בכל חייו החליט משה שהעזרה לאחרים חשובה יותר.
איך הייתם פועלים, נשארים מוגנים במקלט או יוצאים לעזור לאחרים? משה ואליעד היו מצוידים באקדח בלבד. אולי עדיף להישאר בבית ולהגן על המשפחה ועל ילדי העמותה שנמצאים אצלם? מה גרם להם להחליט לצאת להילחם?
למרות קולות הירי יצאו משה ואליעד בנו מהמקלט כדי לסייע. הם נסעו לרחוב סמוך, ושם ראו מחבל דורך את הנשק, מכוון אותו על בחור צעיר ועומד לירות בו. למחבל היה מעצור בנשק, ובזמן שהוא ניסה לתפעל אותו משה הקדים אותו, ירה באקדח האישי שלו וחיסל את המחבל. משה ואליעד ירדו מהרכב והסתתרו בחצר בית, וניהלו משם קרב יריות. הם ראו מחבלים רבים על הגגות שפשוט צולפים בכל מי שנמצא באזור, ומשה נלחם בהם באקדח אחד, ונפגע. נראה שאליעד ניסה לטפל באביו בזמן שהמחבלים יורים לעברו, ונהרג.
כל הזמן הזה היו בני משפחת אוחיון בממ”ד ולא ידעו שמשה ואליעד נרצחו ושאמיתי, בנו הבכור של משה, יצא גם הוא חמוש באקדח.
בני הזוג אוחיון החליטו לפני עשרים שנה לעזוב את ירושלים ולפעול באופקים בגרעין התורני. משה יזם וייסד תוכניות לקידום נוער באופקים ועמותות לקידום האוכלוסייה. “בחודשים האחרונים כל הפעילות שלו הייתה סביב ההידברות בין חלקי האוכלוסייה”, סיפרה אודליה, “הוא התנדב כל חייו למען אחרים שזקוקים לסיוע. תמיד שם את האחר לפני עצמו. רק לפני מספר חודשים התקשר אליעד אל אמיתי ומבקש ממנו להגיע אליו כי הוא צריך לקנות רכב. אמיתי אמר שיש לו מבחן באוניברסיטה, אבל אליעד מתעקש ואומר לו: מצאתי רכב סטיישן. אמיתי שאל: למה את צריך רכב כזה? אתה בחור צעיר. למה אתה צריך רכב סטיישן? ואליעד מסביר: ככה יהיה לי מקום לארבעה ילדים עם כיסאות גלגלים. זה אליעד שלנו. הכול שמחה ונתינה אין סופית כל הזמן”.
אליעד היה בן 23 במותו, ומשה היה בן 52. הניח אחריו הורים, אחים ואחיות, רעיה וארבעה ילדים.
יוסי בכר, בן 59, הוא חייל כבר 41 שנה, קצין צבא לשעבר, ששימש מפקד הגיס המטכ”לי בצה”ל בדרגת אלוף, סגן מפקד פיקוד הדרום ומפקד בית הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה, מפקד אוגדת עזה, מפקד עוצבת הגליל, מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד גדוד 101, מפקד יחידת מגלן ומפקד סיירת צנחנים.
יוסי מתגורר בקיבוץ בארי עם אשתו ילדיו. גם הוריו של יוסי הם תושבי המקום.
בשמחת תורה הוא התעורר מוקדם בבוקר, ולפתע התחילו אזעקות רבות. בהתחלה הוא חשש שמדובר בסבב נוסף, ועלה על מדים כיד לנהל את הסבב, אבל מהר מאוד הוא מבין שמדובר באירוע אחר לגמרי. הוא שמע יריות בקיבוץ, הצטייד בנשק ויצא לקרב.
יוסי יצא מהבית והשאיר בו את אשתו וילדיו.
מה קודם למה, הגנה על הבית או הגנה על הכלל? מאין נובעת ההחלטה של יוסי לצאת לקרב?
יוסי יצא לנסות להציל את חבר הקיבוץ, ושם נתקל לראשונה במחבל. הוא תפס מחסה, ואז הצטרף אליו רמי, איש קיבוץ ותיק בין 70, לוחם בעל ניסיון רב. שניהם הבינו את המצב ותכננו את דרך הפעולה, התמקמו בתנוחה נוחה במחסה ופעלו משם. כדי שלא יזהו אותם הם תקשרו בתנועות ידיים או לחשו. הם היו מוכנים לפגוע בכל מי שיוכלו.
יוסי ורמי נלחמו יחד. רמי נפצע מרסיסים, חבש את עצמו ולא התפנה אחרי ששכנע את יוסי שאין צורך.
אחרי לחימה עיקשת ויעילה הגיעו לקיבוץ כוחות שלדג וציידו את יוסי ורמי בתחמושת נוספת. רמי ויוסי הרגו ככל הנראה 15 מחבלים וסייעו רבות בהגנת הקיבוץ.
לאחר שעות חזר יוסי לבדוק מה שלום משפחתו, שהייתה כל הזמן בממ”ד, ללא הגנה שלו, אך את אימו לא מצא. היא נרצחה במתקפה.
בסיום הלחימה הצטרף יוסי לפיקוד הדרום והמשיך בניהול המלחמה ובתמרון בעזה.
הרב שלום מלול מספר על עבודתו המורכבת במחנה שורה, בסיס של מפקדת הרבנות הצבאית. בשמחת תורה הגיעו לבסיס הרוגי המלכות, ושם זיהו אותם: “אנחנו זוכים לגעת בגיבורים, במכבים של הדור שלנו. קיבלנו צו 8 בשמחת תורה והתייצבנו כאשר לא ידענו לקראת מה הולכים”. הוא ממשיך ומספר על הרגע שהבינו את גודל האסון: “גילינו את הזוועה לנגד עינינו. ממוצאי שמחת תורה במשך ימים שלמים קיבלנו את הקדושים, הרוגי מלכות”.
הרב נשאל אם אפשר בכלל להכיל את גודל האירוע תוך כדי הטיפול בחללים. “אני לא יודע לומר עכשיו, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע, וזה גבוה וגדול מאיתנו כל כך הרבה. כל התרגולים שעברנו, כל ההכנות שעשינו, מעולם לא דמיינו תרחיש שכזה. אולי נעכל את זה חיים שלמים, אבל כאן ועכשיו אנחנו מתמודדים עם זה בגבורה, בכוחות על שאין לי שום הסבר עליהם מעבר לכוח א-לוהי שניטע בנו, התמלאנו בכוחות על-טבעיים שנטע בנו הקב”ה כשליחי מצווה וכשליחים של עם ישראל להתמודד בגודל השעה בסיטואציות הבלתי נתפסות שהתמודדנו איתן”.
אמלי עמרוסי שואלת את הרב שאלה קשה: איך קמים בבוקר אחרי יום קשה וראייה של מספר חללים עצום, ומניחים תפילין? איך אומרים “יתגדל ויתקדש שמיה רבא?”
מאין הכוחות של הרב להמשיך לפעול בזיהוי חללים במצב מורכב זה? יש פה דילמה אמיתית, איך עושים במצב כזה מצוות ומשבחים את ה’? האם זו גבורה בעיניכם?
הרב מלול עונה: “זאת שאלה טובה. אבל זה לא פעם ראשונה שעם ישראל עומד מול כאב כזה. עם ישראל עבר המון המון אנטישמיות, המון זוועות. יהודי שהכיר את הסיפורים ההיסטוריים של העם ששמע על הפרעות, על ביתר, עלילות הדם, על מסעות הצלב, על השואה ועוד. פגשנו את הזוועות האלה גם עכשיו, אבל יהודי שהאמין לפני ויודע שיש מסובב הסיבות ועם ישראל חטף מהלומות קשות וקם, אנחנו באמת ‘קמנו ונתעודד’. אנחנו עם שיודע לקום מתוך האבל. כיהודי מאמין שעומד ורואה את הזוועות, עולות שאלות קשות, למה זה קרה לנו? מה זה אומר לנו כיחידים וכעם? אבל בלי כעס ובלי דרישה לתשובות”. הרב מציב שאלות בינו לבין עצמו, בינו לבין בורא עולם.
הרב מבהיר לנו שאנחנו לא מקדשים את המוות: “החזון של אחרית הימים זה שיהיה שלום. לאחר שקורה אסון אנחנו מתמודדים אם המוות בצורה שאנו מבינים שהאנשים האלה הם הרוגי מלכות והם קדושים וטהורים, כי הם נלחמו על החיים”.
הרב חיזק את תלמידיו: “האויב אינו מבין כמה העם שלנו חזק, כמה אהבה יש בינינו. והיא תרסק את כל השנאה והרוע שלהם. אנחנו חייבים להמשיך להיות חזקים. לפעול, להילחם, להתנדב, לתת את הנשמה ואת הלב, ובו זמנית לחזק את עמוד האמונה בעם. ולהתפלל לריבון העולם, שיאמר לצרותינו ונזכה לגאולה השלמה”.
הרב מלול עשה עבודת קודש. הוא טיפל בחללים החל משמחת תורה ועבודתו לצערנו המשיכה עוד ימים רבים. הרב שואל שאלות אך אינו מאבד לרגע את האמונה והידיעה שהכול מה’.
נספח 4 –
הרב דרוקמן זצ”ל בהספד לרב עובדיה זצ”ל
“רק נסיים בשאלה האחרונה ששאלו, לפחות אותי, כל המתקשרים למיניהם, ביומיים האחרונים: מה יהיה? מה יהיה כעת כשהרב עובדיה איננו?
אז אני רוצה להגיד כך: פתחנו בדברי הירושלמי על תלמיד חכם שמת: מי ייתן לנו תמורתו? אני מבקש לומר, ורבותיי, אני אומר זאת על יד ארון הקודש: מי ייתן לנו תמורתו? אתם! אתם! זה תלוי בכל אחד ואחד! כל אחד צריך לומר ‘הנני!’ כמה שיוכל רבותיי, כמה שיוכל, מה שיוכל”.