איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערךלהורדת הלימוד בפורמט PDF לחצו כאן
“במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא” (הבעל שם טוב).
יש מושג בחסידות הנקרא ‘מוחין דקטנות’, ולעומתו מושג הנקרא ‘מוחין דגדלות’. נסו לחשוב מה הכוונה בכל אחד מהם ומה ההבדל ביניהם, ולאחר מכן קראו את המקור הזה:
מוחין דקטנות הוא כמו ילד קטן, מתפעל מאד ממה שהוא נגד רצונו, ומתכעס ומתקצף ובוכה אפילו מדברים קטנים, רק שהם הפך רצונו אפילו בקצת, ומעט שנגד רצונו. וזהו מצד שהדעת אצלו בקטנות, לכן יתפשט מיד במדות ולא יוכל לשלוט בעצמו שלא יתפעל.
כי המדות הגם שהם מתהווים מהשכל ונולדים ממנו, כנראה בעליל סיבת שינוי המדות באדם: כשהוא קטן – מתאוה לדברים קטנים ופחותים וכשהוא גדול אינו מתאוה להם כלל – שהוא מסיבת הארת מוחין דגדלות.
מה שאין כן מוחין דגדלות – שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו, ולא יכעס כלל. והוא מפני גדלות הדעת, לא נמשך ממנו התפעלות המדות כל כך. ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו. וכל שהדעת רחב יותר אזי קשה לכעוס.
ובפרטיות יותר יש כמה בחינות במוחין דגדלות. ויש מוחין דגדלות דחסדים, ומוחין דגדלות דגבורות (על פי האדמו”ר הזקן, ליקוטי תורה).
הביטויים ‘מוחין דקטנות’ ו’מוחין דגדלות’ מבטאים מצב תפיסתי של האדם את המציאות כולה ואת עצמו. כאשר אדם מצוי ב’מוחין דקטנות’, כמאמר השיר של שולי רנד: “מחשבות של הבל מעל ראשי משוטטות”, הוא תופס את המציאות כקטנה, סתמית, חסרת תכלית וחסרת משמעות, וכך גם את עצמו. כשאדם חושב כך ברור שמעשיו יהיו כאלה, כמו שראינו במשפט של הבעש”ט בהתחלה. הוא איננו מסוגל להרים את עצמו ולעשות עם עצמו משהו משמעותי. אבל כאשר אדם מצוי ב’מוחין דגדלות’, ותופס את המציאות ובתוכה גם את עצמו כדבר גדול, משמעותי, בעל יכולת ורצון לעשות שינוי – הוא אכן מסוגל לעשות אותו!
קראו שוב את הסיפור על התינוק הבוכה שראיתם בשבוע שעבר, ונסו להבין פן נוסף בסיפור:
מסופר על האדמו”ר הזקן, בעל ה’תניא’, שישב ולמד בחדרו. לפתע שמע את נכדו התינוק בוכה בעריסתו. סגר האדמו”ר את הגמרא, ניגש לחדרו של התינוק והרגיעו. לאחר מכן הלך האדמו”ר לחדר הסמוך, ומצא שם את בנו, אביו של התינוק, האדמו”ר האמצעי, כשהוא יושב שקוע בלימודו. האדמו”ר הזקן תמה על בנו: מדוע לא קמת להרגיע את בנך הבוכה? הבן הנבוך הרים את מבטו, וענה לאביו: הייתי כל כך שקוע בלימוד, שלא שמעתי כלל את קול הבכי. העיר לו האדמו”ר הזקן: אם אדם עסוק בלימוד תורה ואיננו שומע קול של תינוק יהודי בוכה – הרי שמשהו פגום בלימוד זה.
בביקורת שניתנה לאב התינוק אפשר לראות הדרכה מסוימת למהו גודל, איך נכון להתנהג בגודל. בעל ה’תניא’ מעביר לבנו מסר ברור: תורה גדולה צריכה לקבל ביטוי במציאות. מי שעוסק בתורה, מי שרואה עצמו בעל השפעה על המציאות, חייב להיות מחובר למציאות היום-יומית, הפשוטה. תורה גדולה חייבת להשפיע על היחס לכל הצרכים של העם. חלק מה’מוחין דגדלות’ הוא להיות קשובים ורגישים לכל מה שקורה סביבנו, להיות ערים לצרכים של מי שסביבנו. אדם גדול צריך להרגיש מחויב לפעול בגדול בעולם; שלא להישאר רק באוהלה של תורה אלא לבטא את התורה שלו בעולם המעשה.
ה’מוחין דגדלות’ מביא את האדם לא רק לעשייה אלא גם להשפעה במעגלים רחבים:
“הננו נקראים להכון לקראת האור [הגדול הזה], לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו. הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא רק הוא מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר והצלת חיים אדירה, היא רק גבורת הרוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.
באין מטרה לגבורת החיים תלך הלך ונמוג, חילה ימעט והיא תתנון ותצעד אל הבליה, הנכונה לפניה במורד, וגבורת החיים [העליונה] המעוטרת בכלל, בקהל עם, היא מופעת במטרתה הנכונה לפנים בחיינו אנו, בחיים התוכיים שלנו, [ש]בשביל כך אנו חיים וקיימים, נלחמים ומנצחים” (הרב קוק, אורות התחיה פרק ז, טז–יח).
קראו את הפסקה לאט-לאט והבינו שורה אחר שורה את המהלך שמצייר הרב קוק.
אנו נקראים לדעת מה התפקיד שלנו ולשאוף לאידאלים הגדולים ביותר. השאיפה הזאת מחיה את הכול. כאשר הרוח הגדולה של גבורה ואיתנות מכוונת להשפעה על האנושיות, היא משפיעה על כל מעגלי החיים ויכולה להביא לקוממיות האומה. אם לשאיפות הגדולות אין מטרות שמכוונות כלפי החיים עצמם, תאבד הרוח הגדולה.
את הנושא השנתי, ‘”ופרצת” – מגדילים את התנועה’, אנו מסכמים בעיסוק בנושא ‘תנועה גדולה לעם גדול’. כעת הסבירו מה תוכן הנושא הזה.