החריג בחברה - משחק המתנות

תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

 

מהלך הפעולה

 

שלב א'-

לפני הפעולה נכין מסטיקים עטופים בניירות מתנה בתוך קופסאות בגדלים שונים. הקפידו שלא יהיה יחס בין מס' המסטיקים בכל מתנה לבין גודלה. כדי להטעות, תוכלו לשים אבנים בתוך המתנות במקום מסטיקים. כלומר- מתנה שנראית מבחוץ קטנה ועלובה, תכיל מס' גדול של מסטיקים, ואילו זו שתהיה ארוזה בקופסה גדולה ונוצצת, תכיל מסטיק אחד או אפילו חצי עם ביס, או אבן… המתנות חיבות להיות ארוזות וסגורות!
–

הושיבו את החניכים במעגל. כל חניך בתורו מקבל 2 קוביות ומטיל אותן יחד. אם יוצא לו:

• 6/6 – הוא רשאי לבחור איזו מתנה שהוא רוצה מבין המתנות המונחות לפניו (ההנחה היא שיבחרו קודם כל במתנות הגדולות או המושקעות מבחוץ).
• 1/1 – הוא חייב להחזיר מתנה. אם אין לו, הוא חייב לקופה מתנה ברגע שיקבל (ההנחה שהחניכים יוותרו על המתנות הפחות יפות מבחוץ).
• סכום כולל של 5 – הוא מקבל מהמדריך מעטפה עם מכתב שהמדריך קורא לקבוצה (בנספח). מומלץ להקליט את קריאת המכתבים קודם, לצלם לכל חניך את המכתבים וביחד להאזין תוך כדי קריאה. מעטפה מזכה בתור נוסף.

.

ניתן לחלק את השבט לקבוצות ולערוך את המשחק לא בין הילדים כבודדים אלא כקבוצה. פה ניתן להפעיל שיקול דעת קבוצתי בבחירת המתנות.

.

למדריכים: תוכן המכתבים מעובד מתוך ספרה של גלילה רון פדר, עם שינויים קלים. חלופת המכתבים היא בין ילד נכה (הסובל משיתוק מוחין) לבין ילד בריא. הילד הנכה מתאר את בעייתו – ובכך חושף את עולמו של הנכה, במהלך המכתבים מתגלה שהוא גם מפחד להיפגש עם ילד בריא שמא יירתע ממראהו השונה – ולכן הוא דוחה את הפגישה איתו ורוצה קודם כל לחשוף בפניו את פנימיותו.
.
.

שלב ב'-

לאחר שסיימנו, נשאל את החניכים:

כיצד היו מרגישים במקום הנער הנכה? וכיצד היו מרגישים במקום הנער הרגיל?

מי מבניהם "הרוויח" יותר מהחברות הזו?
.

שלב ג'-

נסתכל מה מצב המתנות שבחרו החניכים בפעולה: נבחן איזה חניך או קבוצה נראה שהרוויחו בגדול, ומי הפסיד. אחר כך נפתח את המתנות וניווכח שגודל העטיפה אינו משקף את מה שנמצא בתוכה. דווקא חבילה גדולה היתה ריקה ממסטיקים ומלאה באבנים, וחבילה קטנה לעומתה היתה מלאה במסטיקים טעימים…
.

אז אפשר לשאול: מה משותף בין המכתבים שנקראו בפעולה לבין מה שלמדנו ממשחק המתנות?
.

"אל תסתכל רק בקנקן אלא במה שיש בתוכו". הילד הנכה בסיפור פוחד שהילד יראה אותו כי הוא מפחד מהשיפוט הרגיל של האנשים על פי המראה של האדם. הוא יודע שבתחום הזה הוא פחות מילד רגיל – רועד בידיים, אינו הולך, נראה שונה – אבל בקשר המכתבים מתברר שהוא ילד מקסים, רגיש, חושב, אוהב, נעלב ושמח כמו כל ילד אחר. זוהי בעייתם של נכים רבים. גם עיוורים נתקלים בבעיה כאשר אנשים אינם עוזרים לאדם עיור בתחנת אוטובוס. עיוורים רבים מספרים שהם בתחנת אוטובוס חשים שאנשים עומדים לידם, אך כאשר הם שואלים איזה אוטובוס הגיע לתחנה- אנשים לא עונים וחושבים שהעיוור לא מבחין בזאת.

.

סיכום

.

קראו את הפגישה בין הנכה והילד, בו הילד מגלה שהמראה אינו הכל ולא יוכל לכסות את פנימיותו של הנכה.
.

בפעולה ראינו שבדרך כלל אנחנו מעדיפים את המתנות שנראות יפה וטוב. לעיתים, מה שנראה פחות יפה מבחוץ- מרתיע אותנו, נראה לנו כי הוא פחות טוב. בפועל במשחק ראינו, כמו גם בחלופת המכתבים, שאם אנו שופטים מראש כך, אנו עלולים לפספס דברים יפיפיים מבפנים. בסיפור שמענו על ילד נכה וחייו המורכבים, וראינו איך חבל שאנשים רבים אינו פוגשים את אישיותו המקסימה רק בל מגבלותיו הגופניות. כמה היינו יכולים ללמוד ולקבל מכזה אדם… שנלמד בע"ה לא להסתכל על המעטפת החיצונית, אלא רק פנימה!

.

נספחים

.

מכתב א'

שלום לך גיא. שמחתי מאוד לקבל את מכתבך וקראתי אותו שלוש פעמים, כדי לדעת מה לענות לך. אתה בטח מתפלא שאני מדפיס לך את המכתב הזה במכונת כתיבה, כי הרי המכתב שלך לא היה מודפס. הסיבה היא פשוטה. קשה לי להחזיק עט ביד בגלל בעיות של רעידות בידיים. להדפיס במכונת כתיבה יותר קל, למרות שכמו שאתה רואה יש הרבה שגיאות. אבל, לא נורא. אם יוצאת לי מילה קצת משובשת, אני מתקן.

שלא תחשוב שאני לא מסוגל לכתוב בעט. אם עוזרים לי ומחזיקים לי את היד, זה הולך. הפעם לא רציתי עזרה. לדעתי מכתב צריך להיות אישי ולא טוב שמישהו אחר יתערב בו. אז ביקשתי מאבא שלי שיושיב אותי ליד המכונה, והנה אני כותב לך.

שמי דודי ואני בן אחת עשרה, כמוך. גם אני גר בירושלים אך לומד בבית ספר מיוחד, כי בבית ספר רגיל אין לי סיכוי להשתלב. בבוקר, בשבע וחצי, מסיעה אותי אמא במכונית לבית הספר, ובשעה ארבע באה לקחת אותי. באיזו שעה אתם מסיימים את הלימודים?

בבית ספר אנחנו גם אוכלים וגם לומדים. ישנה ספריה ובה הרבה ספרים, וכל מי שרוצה לקרוא, יכול לקרוא בהפסקות. לפעמים מארגנים מסיבות, וזה הכי כיף. מביאים לנו אומנים והם מבדרים אותנו ועושים לנו מצב רוח טוב. מכל התלמידים אני החבר הכי טוב של מוטי, אבל עכשיו מוטי לא נמצא בבית הספר אלא בבית חולים. עשו לו ניתוח בתקווה שאחריו יוכל ללכת. אבנר, שגם הוא חבר שלנו, חושש כל הזמן שמוטי יחזור ויצליח ללכת. לדעתי זו גישה לא יפה. אני מנסה לאחל לו הצלחה, למרות שאם פעם תראה אותי, יתברר לך שגם אני לא יכול ללכת. אני יושב על כסא גלגלים, ואם אני רוצה לעבור ממקום למקום, מישהו צריך להסיע אותי. בבית הספר עושות את זה המורות והמטפלות. בבית זה התפקיד של אבא ואמא ושל האחים הקטנים שלי. יש לי שלושה אחים ויחד איתי אנחנו ארבעה בנים. אחד בין עשר ושמו אליק, אחד בין שמונה ושמו רן והכי קטן בן ארבע ושמו רועי, והוא הכי מעצבן בבית. כל היום מדבר, כאילו שיש לו תקליט בפה ואי אפשר לעצור אותו.

אתה כתבת לי על הילד המפגר של השכנים שלכם, וחשוב לי שתדע שאני לא מפגר. כשנולדתי היתה בעיה קטנה בלידה. לפעמים בעיות קטנות יוצרות בעיות גדולות. היו כמה שניות שלא קיבלתי חמצן. במקרים כאלה נולדים עם משהו שקוראים לו שיתוק מוחין. בגלל זה עד היום אני לא יכול ללכת, ויש לי בעיות בשרירים. לא רק בשרירים של הרגלים, אלא גם בשרירים של הידיים…

—-

מכתב ב'

…לקולנוע לא לוקחים אותי. לעומת זאת, את אחי אליק כן לוקחים, וכשהוא חוזר מסרט אני שואל אותו על מה היה הסרט והוא מספר לי. אליק ילד לעניין. לא רב אתי ולא מתעצבן. כשאנחנו נשארים לבד בבית, אין בעיות. להיפך, אליק מטפל בי יותר יפה מאמא ואבא. גם שבאים אליו חברים הוא לא משתנה.

“אתה רוצה להיות אתנו בחדר?" הוא שואל תמיד.

“כן", אני עונה.

החברים הטובים שלו כבר התרגלו אלי והם לא נועצים בי מבטים מרגיזים. רק שבא מישהו חדש הביתה, מתחילות צרות. נגיד שזה איש מבוגר. הוא נכנס לדירה ופתאום מבחין בי. נעצר, נועץ עיניים נדהמות ומיד מביט הצידה, כאילו אסור להסתכל לכיוון שלי. אחר כך מתחילות הפזילות. הוא יושב ומדבר עם אמא וכל הזמן פוזל אלי. זאת הרגשה לא נעימה. אם הוא רוצה להביט, שיביט. אבל למה לפזול? וישנם אנשים שאומרים לאמא : "אוי ואבוי, כמה נורא!" ואחרים לא אומרים כלום, אבל כשהם יוצאים לחדר מדרגות הם אומרים משהו כמו: "איזה גורל איום!". איך אני יודע מה הם אומרים בחדר מדרגות? אליק מספר לי. הוא תמיד הולך להקשיב כדי שאדע.

—-

מכתב ג'

…אמא שלי לא עובדת בכלל, בגללי. כשאני חוזר מבית הספר, היא צריכה לטפל בי. קשה מאד לטפל בי. אינני מסוגל להתלבש לבד וגם לא להתרחץ. בערב צריך להרים אותי מכסא הגלגלים ולשים אותי באמבטיה וזה מאד כבד. לפעמים, מרוב יאוש, היא פורצת בבכי, לא בנוכחותי כמובן, כי הרי לא רוצים לצער אותי. אבל אני שומע את קולה מעבר לקיר. גם היא אומרת כל מיני דברים על הגורל האיום, ולא פעם שאלה את אבא: "למה זה מגיע לנו?". ברגעים כאלה אני בוכה. יש לי לב טוב כמו לאליק אחי, והייתי רוצה לגרום שמחה להורים שלי, והנה, במקום לגרום להם שמחה, אני מביא רק עצב וצרות.

פעם אחת נשארתי עם אמא לבד. היא ניקתה את הבית ופתאום נפלה הצנצנת הכי יפה שיש לנו על הרצפה והתנפצה. אמא היתה עצבנית עוד קודם, וכשנפלה הצנצנת, נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות.

“אל תבכי," ביקשתי אותה.

“עכשיו כל הרצפה מלאה זכוכיות," אמרה.

“אני אעזור לך לנקות," רציתי לנחם אותה.

היא הרימה את עיניה ונעצה בי מבט מיואש.

“אתה?" אמרה במרירות, "אתה?…" והפנתה אלי את הגב, פרצה אל חדר השינה ונשכבה על המיטה, ואני שמעתי רק את האנחות שלה.

נורא נעלבתי. באמת רציתי לעזור, ועד היום אני חושב שלא היה יפה מצידה להגיד לי ככה: "אתה?" ולחזור עוד פעם באותו טון ולהגיד: "אתה?". נכון, אני יודע שאני לא יכול לעזור. אני יודע שאם אליק היה בבית הוא היה אוסף את כל השברים תוך חמש שניות. אבל למה היתה צריכה להגיד את המילה הזאת פעמיים? כאילו רצתה להוסיף משהו כמו: "ממך לא תצמח שום תועלת. אתה סתם עול על כולם!"

עכשיו אתה בטח מבין למה לא רציתי שיעזרו לי לכתוב את המכתב הזה. הרי אם אמא היתה יושבת לידי ומחזיקה לי את היד, לא הייתי מסוגל לכתוב עליה דברים כאלה. ואני חושב שמכתבים צריכים להיות כנים ואמיתיים, אחרת מה הטעם בהם?

 —-

מכתב ד' – מכתב תשובה של גיא

בקשר למכתב שלך. הצטערתי לשמוע שאתה יושב על כסא גלגלים ולא הצלחתי להבין למה אנשים אחרים צריכים להסיע אותך ולמה אתה לא מסיע את עצמך. לפעמים אני רואה בעיר כל מיני נכים שמסעים את עצמם. הם לוחצים על כפתור בכסא הגלגלים שלהם והוא נוסע, וזה נראה לי פטנט מצויין. אי אפשר לארגן גם לך כסא כזה? זה עולה הרבה כסף, או מה?

…אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב שלך בפעם השלישית, ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה זה שיתוק מוחין. היא הרימה את עיניה מעל העיתון והביטה בי, כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. התיישבתי מולה כדי לא לאפשר לה להתחמק. ישנן הרבה שאלות שאמא שלי לא אוהבת להשיב עליהן.

“למה אתה שואל?" היא הזיזה קצת את העיתון.

“סתם," לא רציתי להגיד לה את האמת.

“עזוב את זה," אמרה.

“למה?" שאלתי.

“זה לא בשביל ילדים," אמרה אמא.

פרצתי בצחוק.

“מה זאת אומרת, זה לא בשביל ילדים?" התרגזתי.

“זאת צרה צרורה ואתה לא צריך להתעסק בצרות צרורות," אמרה אמא, "בגילך צריכים לחשוב על דברים שמחים, לא על צרות".

היתה לי הרגשה שהיא זוממת לחזור לעיתון ולכן, בכעס רב, משכתי אותו ממנה והלאה.

“איך את יכולה להגיד שזה לא בשביל ילדים ?" שאלתי, "אם אני שמעתי על זה מילד?"

“מאיזה ילד?"

“מילד שיש לו שיתוק מוחין," סיפרתי.

היא כיווצה את עפעפיה.

“איפה פגשת אותו?" שאלה.

“לא פגשתי".

“אז איך שמעת ממנ ?"

“אנחנו מתכתבים," השבתי, ומיד סיפרתי לה על המבצע שארגנה המורה עליזה ועל המכתב שכתבתי לך ועל התשובה שקיבלתי.

אמא שינתה כיוון בבת אחת. אני רוצה שתדע עליה משהו. היא לא אשה רעה, היא אישה מאוד טובה, וכל ההתחמקויות האלה מהתשובות לשאלות שאני מציג לה, באות רק מתוך רצון להגן עלי. לדעתה ילדים צריכים לחיות בעולם של אגדות. רק למבוגרים מותר להבין צרות ובעיות. בכל אופן, מה שרציתי לספר לך זה שאחרי שאמא שמעה עליך ועל המכתב שקיבלתי ממך, היא חיבקה אותי ומילמלה כמה פעמים : "כל הכבוד, גיא, כל הכבוד !!!" ואחרי שסימה לשבח אותי על כך שיש לי אומץ להתכתב עם ילד כמוך, הציעה שנזמין אותך לבקר אצלנו. מה דעתך? אתה חושב שהוריך ירשו? אתה חושב שאפשר יהיה לארגן את הביקור? מצדי, תוכל להביא איתך את אחיך אליק. זה יהיה דווקא נחמד. מה אתה אומר?

—

מכתב ה' – מכתב תגובה

…נורא יפה מצידך שאתה מזמין אותי לבקר אצלכם בבית. לצערי אני חייב לדחות את ההזמנה. בשלב זה לדעתי עלינו רק להתכתב. במכתבים אנשים מביעים את הרגשות שלהם ואת המחשבות שלהם. המכתבים מראים את הלב ואת הנשמה של הכותבים. ישנם הרבה בני אדם שחושבים שמי שכותב יפה גם נראה יפה, ומי שכותב בשגיאות ובגסות, גם נראה גס. זה לא בדיוק נכון. פגשתי בחיי הרבה אנשים שהיה להם לב זהב והמראה שלהם בכלל לא עשה רושם טוב. אתה מבין את הכוונה שלי? אני פשוט לא רוצה לגרום לך אכזבה. אתה תצפה לראות מישהו כמו תום, שתיארת לי במכתב הראשון, ושתפגוש אותי תיבהל. אז בואי נחליט שבינתיים רק מתכתבים, ובעוד כמה זמן נראה מה יהיה.

אני יכול לתאר לעצמי את התגובה שלך. אתה בטח מתרגז עלי עכשיו ואומר לעצמך: אני לא אבהל. כבר ראיתי בחיים שלי הרבה ילדים בכיסאות גלגלים. אז אם אתה אומר לעצמך את הדברים האלה, אני יכול בביטחון לקבוע שאתה טועה. אחי אליק הביא הביתה, לא פעם, חבר שהיה בטוח שלא ייבהל ויוכל לשחק איתי, היית צריך לראות את עיניו כשראה אותי בפעם הראשונה. אני לא סתם יושב בכיסא גלגלים, גיא, גם הידיים שלי לא כל כך בסדר. בגלל זה, בינתיים לא סידרו לי כיסא שאותו אוכל להניע בעצמי בעזרת לחיצת כפתור. ניסיתי פעם כיסא כזה ולא השתלטתי עליו. במקום לנסוע לעבר הפתח של החדר נתקלתי בקירות. בכל אופן אני מתאמן בנסיעות כאלה ואולי בעוד שנה יקנו לי כיסא גלגלים ממונע. הבעיה אינה בעיה של כסף. להורים שלי יש מספיק כסף, ואם היה לי סיכוי שניתוח כלשהו יעזור לי, אני מבטיח לך שלא היו מקמצנים, ושולחים אותי אפילו לחוץ לארץ. הבעיה שלי אחרת, אין שום תרופה למצב שבו אני נמצא.

—

 סוף דבר

ביום חמישי, 18.6.87 , נפגשו גיא ודודי.

לפני הפגישה היתה לגיא שיחה ארוכה עם אימו. האם הכינה את בנה לקראת אכזבות, כי היתה בטוחה שגיא יהיה מאוד מזועזע כשיעמוד פנים מול פנים עם דודי. גם אימו של דודי הכינה אותו לקראת אכזבות, אך אלה היו אכזבות מסוג אחר. היא חששה שדודי יטפח אשליות. היא חששה מפני האפשרות שזאת תהיה פגישה חד פעמית. ילדים, כך אמרה לדודי, לא תמיד מתמידים: גיא עלול למצוא לעצמו עיסוקים אחרים ולא לבוא עוד לבקר אותך.

דודי ביקש שירחצו אותו לקראת הפגישה והתעקש שיחפפו את ראשו, למרות שערב קודם חפף לו אביו את הראש. הוא רצה ללבוש את הבגדים הכי יפים שיש לו בארון. הוא היה כל כך נרגש וניסער שבקושי הצליח לבטא את רצונו. המשפטים שאמר יצאו מגומגמים וצרודים, ואימו העירה לו שאם לא יירגע, גיא לא יבין מילה אחת ממה שיאמר לו.

גם גיא התרגש מאד. את הספר שקנה לדודי עטף בנייר עטיפה מיוחד. בשעה שלוש ורבע היה כבר דודי מוכן, ואחיו אליק נעמד בתצפית ליד החלון, כדי לבשר את בואו של גיא. גיא הגיע בארבע בדיוק. אף פעם לא הרגיש מה שהרגיש עכשיו. מין רעד מוזר בגב וברגליים. מין פיק ברכיים. מין פחד. אבל הוא נשך את שפתיו ואמר לעצמו: אני לא אתאכזב!! אני לא אתאכזב!! אני אראה לכולם שאינני ילד קטן… אני לא אתאכזב.

“הוא בא!!" לחש אליק לדודי.

“אתה בטוח?"

"הוא לובש חולצה לבנה ומכנסיים קצרים לבנים," אמר אליק.

דודי נשם נשימה עמוקה. באותו רגע ממש שנא את גורלו. כל כך רצה להיזדקף וליישר את צווארו, ולא היה מסוגל. כל כך רצה לשלוט בשריריו, ולא הצליח. הנה, בעוד רגע, ייפגש עם הילד, שבמשך חודשים רבים היתה נקודת האור בחייו. איך ישמח אותו? איך יגרום לו לצחוק? איך יהפוך את הביקור הזה שלו אצלו לבלתי נישכח?

אמא של דודי פתחה לגיא את הדלת והובילה אותו אל חדרו. דודי שמע את הקולות והרגיש שהפחד גורם לו להתחיל להזיע.

“תסובב אותי מהר!!" ביקש מאליק.

“לסובב אותך?"

“מהר!!" התחנן דודי.

אליק סובב את עגלת הנכים. גיא נשם עמוק ונכנס לחדר. הוא ראה כסא גלגלים ועליו יושב ילד שגבו מופנה אליו. הוא ראה צוואר שמוט הצידה וראש נוטה לכיוון הכתף. לפני שניות עדיין פחד כל כך ופתאום חלף הפחד. עכשיו, כשעמד בתוך חדרו וראה את עורפו, ידע פתאום שכל האזהרות וכל ההכנות היו מיותרות. זה לא יכול להיות כל כך נורא, אמר לעצמו ובקול הוסיף :

“שלום, דודי."

אליק לא זז. גם דודי לא זז. לכן הקיף גיא את הכסא והתייצב מול דודי. היו לו שערות שחורות גזוזות. היו לו כמה תלתלים שגלשו אל מצחו. היו לו עיניים כחולות גדולות שהביטו בו במבט מוזר

דודי ניסה להגיד שלום, אבל המילים יצאו שבורות מגרונו.

“הוא תיכף ירגע וידבר איתך," אמרה אימו, "כשהוא מתרגש, הוא לא מסוגל לדבר."

גיא נטל כיסא והתיישב מול דודי, הביט בו וחיפש מה לומר. אליק הביא לימונדה קרה וכיבד את גיא. אחר כך יצא אליק מהחדר. גם אימו של דודי יצאה. נותרו רק שני הילדים שהכירו זה את זה כל כך טוב באמצעות המכתבים.

“אתה זוכר שהחלטנו לצחוק ביחד?" זה היה המשפט הראשון שאמר גיא אחרי שנשארו לבדם.

“אני זוכר," קולו של דודי עדיין רעד.

“אז בוא אספר לך בדיחה," אמר גיא, "רוצה לשמוע ?"

“תספר," אמר דודי.

“זאת בדיחה עלינו," אמר גיא, "עלי ועליך. רוצה לשמוע?"

“תספר," אמר דודי.

“היה היה ילד שקראו לו גיא," פתח גיא, "והוא התכתב עם ילד נכה בשם דודי. כל הימים רצה גיא להכיר את דודי ולהיות חבר שלו, ודודי לא הסכים, כי פחד שגיא ייבהל ממנו. כל הימים סיפר דודי לגיא שהוא נראה איום ונורא, כי רצה להפחיד אותו. גיא לא פחד. בסתר ליבו הוא כן פחד, אבל כלפי חוץ העמיד פנים שהוא לא מפחד. ואז, ביום בהיר אחד השתכנע דודי והזמין אותו. הפחד של גיא, שכל הזמן היה קבור באיזשהי פינה, עלה פתאום ועלה ועלה ועלה, והוא חזר וקרא את כל המכתבים של דודי והוא התחיל לדמיין אותו כאילו הוא מפלצת. בעצם הוא דמיין לעצמו את דודי כמו שדודי רצה לאלץ אותו לדמיין. וזה היה כל כך מפחיד, עד שגיא חשב אפילו לבטל את הביקור. ואז…" גיא השתתק, כיווץ את עפעפיו ובחן את דודי.

“ואז?" שאל דודי.

“ואז הוא בא אליו," המשיך גיא ושוב עצר.

"ואז?" דודי שאל שוב.

"ואז התברר לו שהכל היה שקר אחד גדול!!!" קולו נעשה רם מאוד, "נכון שכל מה שסיפר לו דודי על כסא גלגלים היה אמת, אבל כל השאר…" והוא שוב הפסיק לרגע, "זאת היתה בדיחה דודי," אמר, "למה אתה לא צוחק?"

החברים הביטו זה בזה ופתאום פרצו שניהם בצחוק
—

עוד נקודה למחשבה – לך המדריך – כדאי לקרוא את זה לפני יציאה להתנדבות עם נכים.

באותו ערב, אחרי שחזר הביתה, אמר גיא לאימו:

"אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל יש לי הרגשה שאיכשהו דודי נותן לי יותר ממה שאני נותן לו. הוא נותן לי משהו…הוא גורם לי להרגיש משהו שאף אחד אחר לא מצליח לגרום לי. וכשאני משמח אותו, אני לא מרגיש כאילו עשיתי טובה למישהו. אני מרגישה כאילו שימחתי את עצמי פי כמה…"

אמא של גיא חייכה.

"אולי הוא נותן לך להרגיש שאתה שווה?" שאלה.

"בדיוק!!" קרא גיא, "הוא נותן לי להרגיש שאני שווה יותר".

"ומה אתה נותן לו?"

"אני מקווה שאני משמח אותו," אמר גיא.

"לשמח אותו זה לא מספיק," אמרה אמה.

גיא הביט בה בפליאה.

"אם אתה באמת רוצה לבסס את החברות הזאת ביניכם," נאנחה, "אתה חייב לתת לו להבין מה הוא נותן לך. אם דודי יחשוב שהביקורים שלך אצלו הם הקרבה בשבילך, הוא יפסיק אותם בהזדמנות הראשונה."

"אבל הם לא הקרבה!!!" אמר גיא.

"תסביר לו את זה," השיבה האם.

גיא ודודי נפגשו בשמונה עשר ביוני. הם המשיכו להיפגש במשך כל חופשת הקיץ. שנת הלימודים התחילה והם עדיין נפגשים וכולנו מאחלים להם שיחזיקו מעמד ולא יאכזבו זה את זה.

להורדת והדפסת הפעולה