מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

הגאולה באה קמעא קמעא

לא באש, ה'

סוג הפעולה
דף לימוד
מתאים לגיל
חבריא ב'
משך הפעולה
עד שעה
מערך
8 מדריכים אהבו את הפעולה
עמוד הפייסבוק של המרכז

תקציר הפעולה

על פי המדרש, גאולתן של ישראל באה קמעא קמעא. לפתיחת הנושא השנתי נלמד מהי אותה דרך של קמעא קמעא ואיך היא מתבטאת במישור הלאומי.

מטרות הפעולה

  1. החברים יכירו את המדרש שממנו נגזר הביטוי קמעא קמעא ואת תפיסת הגאולה הבאה בו לידי ביטוי.
  2. החברים ילמדו על חשיבות הדרך באופן של קמעא קמעא לעומת שינויים פתאומיים ומהירים מדי.
  3. החברים ידונו בהשלכותיה של הליכה בדרך של קמעא קמעא ובסיכונים הכרוכים בדרך זו.

מקורות להרחבה:

 

נחמה ליבוביץ על חטא העגל:
“אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו… לכן לא נתמה אלא נלמד ונשים על לב, ששלושת אלפים איש מבין אלה אשר עמדו רגליהם בתחתית ההר ושמעו קול אלוקים מדבר מתוך האש הלכו אחרי ארבעים יום ועשו עגל ורקדו. כי לא השמיעה החד פעמים היא ההופכת אדם ומשנה אותו מן ההפך אל ההפך, ואף לא שמיעה מפי הגבורה תשנהו בבת אחת מעובד עגלים לעובד ה’, כי אם תרגול ממושך בחיי תורה ומצוות, בהדרכתה המתמדת של תורת ה’, המקיפה אותו מכל צד, המסדירה את יומו ואת לילו, את חולו ואת מועדו, את חייו בבית ואת חייו בחוץ… רק היא עלולה לשנותו ולשמרו מפני נפילה לתהומי מחשכים ומפני נסיגה אחורנית”.

החושך לפני תחילת הזריחה:
“‘למנצח על אילת השחר’… למי שהוא קופץ כאייל ומאיר לעולם בשעת חשיכה, ואימתי הוא מאיר? בלילה. אף על פי שהוא לילה, יש בו אורה – הלבנה והכוכבים והמזלות. אימתי הוא חושך – בעלות השחר. והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין ואותה שעה הקב”ה מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם” (ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תרפה).

הקשר בין אסתר לאיילת השחר:
“אמר רבי אבהו מאי טעמא (מה נימוקו) דרבי? דכתיב: ‘למנצח על אילת השחר’ (תהלים כב). מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן… אמר רבי אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך – מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים” (בבלי, יומא כט ע”א).
רש”י שם:

למה נמשלה אסתר כאילת – במס’ מגילה (ד’ טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה: כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, אמרה א-לי א-לי למה עזבתני” (פסוק מתוך ‘למנצח על איילת השחר’).

לפי הגמרא במגילה, באותו רגע שנכנסה אסתר למלך אחשוורוש כדי להתחנן על עם ישראל נסתלקה ממנה שכינה. המילים שהיא אומרת, “א-לי א-לי למה עזבתני”, מראות באיזו אפלה היא שרויה רגע לפני שהמלך מושיט לה את השרביט ותהליך הגאולה (של העם כולו) מתחיל.

לאחר שלחם במלחמת ששת הימים חזר הרב חנן פורת לישיבת מרכז הרב. בריאיון איתו סיפר על שיחה שהייתה לו עם הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק.
“כל יום רביעי היה שיעור עם הרב צבי יהודה באורות הקודש. הרב אומר: ‘נו, מה לומדים עכשיו’, אחרי כל מה שקרה. הייתה דממה, ואז אני התפרצתי. ‘הרב, אולי צריך ללמוד הלכות בית הבחירה?’ הרב הסתכל עלי, ואמר לי – ‘חנן, יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם’ (המסר של ירושלים – חתירה לשלמות, ריאיון עם הרב חנן פורת. יום ראשון, כ”ה באייר תשס”ד, 16 במאי 2004).

 

דף למנחה + הנחיה:

דף הלימוד כולל שלושה חלקים.
שימו לב! שדלו את החברים לא רק להסביר את המקורות אלא לגבש דעה משלהם באשר לעמדות המוצגות ולהביע אותה.

במקור הראשון מובא המדרש שממנו נלקח הביטוי קמעא קמעא כפתח לדיון על אופן הגאולה:

 

“רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בתוך בקעת ארבל לפנות בוקר וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא: תלמיד חכם! כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הסיבה? ‘כי אשב בחושך ה’ אור לי’ (מיכה ז). כך בתחילה ‘ומרדכי יושב בשער המלך’ (אסתר ב) ואחר כך ‘ויקח המן את הלבוש ואת הסוס’ (אסתר ו) ואחר כך ‘וישב מרדכי אל שער המלך’ (שם) ואחר כך ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות’ (אסתר ח) ואחר כך ‘ליהודים היתה אורה ושמחה’ (שם)” (ירושלמי, ברכות א ע”א).

 

  • ר’ חייא ממשיל את הגאולה לאיילת השחר (תחילת הזריחה, כשקרני השמש מתחילות להופיע באופק). איזה דמיון הוא רואה ביניהן?
  • על פי ר’ חייא, מה הקשר בין הגאולה בסיפור מגילת אסתר לשחר המפציע?
  • מה אפשר ללמוד מכך על תהליך הגאולה?

 

לפי המדרש, הגאולה דומה לזריחה: מתקדמת באיטיות, מתגברת עוד ועוד, עד שלבסוף היום או הגאולה מגיעים. כשם שאי אפשר שהשמש תופיע משום מקום בפסגת הרקיע, כך הגאולה צריכה להתגלות שלב אחרי שלב בתהליך הדרגתי שסופו בגאולה השלמה.
תוכלו להוסיף לדיון את הנקודה הזאת:
“כי אשב בחושך ה’ אור לי” – לא סתם המדרש מביא את הפסוק הזה. כידוע, הזמן החשוך ביותר הוא רגע לפני הזריחה. באותו רגע, לפי המדרש, צריך לזכור שה’ איתנו והגאולה קרובה.
במגילת אסתר לאחר הגזרה להשמיד את היהודים ה’ מקדם את הישועה שלב אחרי שלב: מרדכי מקבל את הכבוד המגיע לו על הצלת המלך, חוזר לשער המלך (שאליו לא יכול להיכנס כל עוד היה לבוש שק), עוטה לבוש מלכות (גאולה פרטית) ולבסוף “ליהודים הייתה אורה ושמחה” (גאולה כללית). כל צעד קדימה מוביל לצעד הבא, מתוך התהום עולים מעלה עוד ועוד, עד לגאולה השלמה בסוף.
לכאורה, הפסוק הראשון שהמדרש מביא מהמגילה (ומרדכי יושב בשער המלך, פרק ב) לא קשור בכלל. רק בפרק ג המן עולה לגדולה וכותב את הצו להשמיד את כל היהודים!
כשפותחים את המגילה המדרש מתבהר. הפסוק מפרק ב ממשיך לסיפור בגתן ותרש, שהוביל לפסוק הבא שהמדרש מביא: “ויקח המן את הלבוש ואת הסוס”. כלומר, עוד לפני הגזרה כבר הכין ה’ את השטח לקראת הגאולה.

 

 

אמרו לחברים בעל פה: אחאב מלך ישראל התחתן עם איזבל מצידון, ובהשפעתה החל עם ישראל לעבוד את הבעל. בתגובה הכריז אליהו הנביא על בצורת. לאחר כמה שנים שלא ירד גשם הגיע אליהו אל אחאב וקרא לו לכנס את כל עם ישראל אל הר הכרמל, ואיתם יחד את כל נביאי הבעל.

קראו יחד את הפסוקים וענו על השאלות. שימו לב, הפרקים המובאים מעט ארוכים אבל אינם מסובכים, ולכן כדאי לקרוא אותם במלואם:

“וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה’ הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה’ לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה’ וְהָיָה הָאֱלֹקים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹקים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר… וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב… וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹקִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה’ הוּא הָאֱלֹקים ה’ הוּא הָאֱלֹקִים: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם” (מלכים א יח).

  • האם השיג אליהו את המטרה שלו – להחזיר את העם אל ה’?

בקטע שהושמט בין שני הפרקים ה’ מוריד גשם על הארץ, כלומר המטרה הושגה, הלא כן?

 

“וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה’ קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה’ שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹקֵי צְבָא-וֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹקֵי צְבָא-וֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק… וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ” (מלכים א יט).

 

  • לפי אליהו הנביא, האם הצליח או נכשל במעמד בהר הכרמל (המתואר בפרק הקודם)?
  • האם יש קשר בין הפרק שקראנו עכשיו לפרק הקודם? מה מסמלים הרוח, הרעש והאש?
  • מה המסר של ה’ לאליהו הנביא? מהי לדעתכם אותה ‘דממה דקה’, בניגוד לרוח, לרעש ולאש?

 

לפני התשובה על השאלה השלישית הסבירו לחברים שהפסוקים על מעמד אליהו בהר הכרמל ועל אחאב מתארים מה קורה כשפועלים הפוך מדרך של קמעא קמעא, מה קורה כאשר מנסים לשנות את המציאות בבת אחת. מהתשובות על השאלות הראשונות אפשר להבין מה התוצאה במקרה הזה.

נסו לברר יחד את התשובה על השאלה השלישית. לצורך העשרת הדיון אפשר להביא גם את הקטע של נחמה ליבוביץ שמובא במקורות להרחבה.

לפני קריאת המקור הבא ספרו לחניכים מי היה רבי ישראל סלנטר: רבי ישראל מסלנט חי בליטא במאה ה-19. הוא ייסד את תנועת המוסר, תנועה שעסקה בתיקון המידות ונפש האדם, השפיעה על הציבור הרחב ואף הקימה ישיבות מוסר במזרח אירופה. ממשפטיו המפורסמים: “כל עוד הנר דולק אפשר לתקן”, משפט שהיה ליסוד חשוב בהשקפתו.

 

“עד שבא רבי ישראל (סלנטר) לממל, היה מצב היהדות בה ירוד מאוד, כדוגמת שאר ערי גרמניה באותה תקופה. חנויות היהודים היו פתוחות בשבת, וסוחרי העיר, שרוב עסקיהם היו קשורים עם הנמל, היו טוענים ופורקים סחורותיהם בשבת כבימי חול. ואופיינית מאוד – גישתו של רבי ישראל אליהם ודרך השפעתו המתונה וההדרגתית.
כשבא בפעם הראשונה לבית הכנסת, בו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל, על מנת לדרוש על דבר השבת – שאל אם אין שם יהודים ליטאים (המקפידים על שמירת מצוות). כשאמרו לו שישנם כאלה, לא דרש כלום וחזר כלעומת שבא.
בשבת השנייה בא שוב, וכשנודע שאין יהודים ליטאים, התחיל בדרשתו, ואחרי שהסביר להם את ערך השבת, לפי סגנונם ורוחם, בא לידי מסקנה: לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית. הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם לא לכתוב. לאחר אילו שבתות, דרש רבי ישראל שוב באותו בית כנסת ואמר: לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת בוודאי אינה הכרחית. הסוחרים הסכימו גם לזה. כעבור זמן מה הופיע שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע צעד אחר צעד, עד שעורר שם, כאמור, מהפכה גמורה” (דב כץ, תנועת המוסר, עמ’ 184).

 

  • מה לדעתכם היה קורה אילו היה רבי ישראל אומר לקהילה לשמור את כל הלכות שבת כבר בדרשה הראשונה? האם הבחירה שלו הייתה פשרה?
  • למה בעצם הוא לא רצה שיהודים ליטאים, כלומר יהודים שומרי תורה ומצוות, יהיו נוכחים בעת הדרשה?

 

הסיפור מתאר איך הצליח רבי ישראל סלנטר להחזיר בתשובה את קהילת ממל. ככל הנראה, אילו היה דורש מהם לשמור שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, איש לא היה מקשיב לו. רק הצעדים הקטנים אפשרו לבני העיר לקבל את דבריו.
אילו שמע אותו יהודי שומר תורה ומצוות, הוא היה עלול להבין בטעות שבאמת מותר לטפל במטעני הנמל וכדומה או שהיה חושב שלרבי ישראל לא אכפת מהלכה (תוכלו בוודאי לחשוב על דוגמאות של רבנים בני ימינו שפסיקות מסוימות שלהם הובילו ליחס מזלזל מצד ציבור כזה או אחר).

 

לאחר שלמדנו השטח מוכן לקראת הדיון החשוב שיסכם את הלימוד: מהי משמעות קמעא קמעא, וחשוב לא פחות, מה הם החסרונות של הדרך הזו. דף הלימוד אינו עוסק בחסרונות, הזמינו את החברים לחשוב בעצמם.

אפשר להציף שאלות נוספות לדיון המסכם:
לעומת הדרך ההדרגתית, דרך קמעא קמעא, אפשר להציב את הדרך ההפוכה: השינוי הפתאומי, מעין זה שאליהו ניסה להוביל אליו, הפיכת עם עובדי עבודה זרה לעובדי ה’ באמצעות נס מרשים לעיני כול.
מהם היתרונות והחסרונות של כל דרך ודרך? אם נבקש ללכת בדרך של קמעא קמעא, מה עלולים להיות המחירים, ואיך נוכל להימנע מהם?

 

 

דף לימוד 1 – לא באש, ה’

 

“רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בתוך בקעת ארבל לפנות בוקר וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר’ שמעון בן חלפתא: תלמיד חכם! כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הסיבה? ‘כי אשב בחושך ה’ אור לי’ (מיכה ז). כך בתחילה ‘ומרדכי יושב בשער המלך’ (אסתר ב) ואחר כך ‘ויקח המן את הלבוש ואת הסוס’ (אסתר ו) ואחר כך ‘וישב מרדכי אל שער המלך’ (שם) ואחר כך ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות’ (אסתר ח) ואחר כך ‘ליהודים היתה אורה ושמחה’ (שם)” (ירושלמי, ברכות א ע”א).

 

  • ר’ חייא ממשיל את הגאולה לאיילת השחר (תחילת הזריחה, כשקרני השמש מתחילות להופיע באופק). איזה דמיון הוא רואה ביניהן?
  • על פי ר’ חייא, מה הקשר בין הגאולה בסיפור מגילת אסתר לשחר המפציע?
  • מה אפשר ללמוד מכך על תהליך הגאולה?

 

“וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה’ הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה’ לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה’ וְהָיָה הָאֱלֹקים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹקים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר… וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב… וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹקִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה’ הוּא הָאֱלֹקים ה’ הוּא הָאֱלֹקִים: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם” (מלכים א יח).

  • האם השיג אליהו את המטרה שלו – להחזיר את העם אל ה’?

 

 

“וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם: וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה’ קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי: וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה’ שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹקֵי צְבָא-וֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱלֹקֵי צְבָא-וֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק… וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ” (מלכים א יט).

 

  • לפי אליהו הנביא, האם הצליח או נכשל במעמד בהר הכרמל (המתואר בפרק הקודם)?
  • האם יש קשר בין הפרק שקראנו עכשיו לפרק הקודם? מה מסמלים הרוח, הרעש והאש?
  • מה המסר של ה’ לאליהו הנביא? מהי לדעתכם אותה ‘דממה דקה’, בניגוד לרוח, לרעש ולאש?

 

“עד שבא רבי ישראל (סלנטר) לממל, היה מצב היהדות בה ירוד מאוד, כדוגמת שאר ערי גרמניה באותה תקופה. חנויות היהודים היו פתוחות בשבת, וסוחרי העיר, שרוב עסקיהם היו קשורים עם הנמל, היו טוענים ופורקים סחורותיהם בשבת כבימי חול. ואופיינית מאוד – גישתו של רבי ישראל אליהם ודרך השפעתו המתונה וההדרגתית.
כשבא בפעם הראשונה לבית הכנסת, בו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל, על מנת לדרוש על דבר השבת – שאל אם אין שם יהודים ליטאים (המקפידים על שמירת מצוות). כשאמרו לו שישנם כאלה, לא דרש כלום וחזר כלעומת שבא.
בשבת השנייה בא שוב, וכשנודע שאין יהודים ליטאים, התחיל בדרשתו, ואחרי שהסביר להם את ערך השבת, לפי סגנונם ורוחם, בא לידי מסקנה: לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית. הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם לא לכתוב. לאחר אילו שבתות, דרש רבי ישראל שוב באותו בית כנסת ואמר: לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת בוודאי אינה הכרחית. הסוחרים הסכימו גם לזה. כעבור זמן מה הופיע שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע צעד אחר צעד, עד שעורר שם, כאמור, מהפכה גמורה” (דב כץ, תנועת המוסר, עמ’ 184).

 

  • מה לדעתכם היה קורה אילו היה רבי ישראל אומר לקהילה לשמור את כל הלכות שבת כבר בדרשה הראשונה? האם הבחירה שלו הייתה פשרה?
  • למה בעצם הוא לא רצה שיהודים ליטאים, כלומר יהודים שומרי תורה ומצוות, יהיו נוכחים בעת הדרשה?

 

 

 

דעתך חשובה לנו