איתור סניפים וכפרי בוגרים
קמעא קמעא אין פירושה אמונה עיוורת שיהיה בסדר, וודאי לא קריאה לאדישות ולעצלנות. בדף מקורות זה נמשיך לעסוק בנושא השנתי לאחר שהכרנו אותו בדף הקודם: נדון במשמעותה של התפיסה, מה היא תובעת מאיתנו ואיך שומרים על להט ועוצמה כאשר הולכים בה. כל זאת לאור סיפור אלקנה, שבנחישות ובהתמדה השיב את ישראל לאביהם שבשמיים.
“רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצֵר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק” (משנה, אבות ב, טו).
“זה משל לקוצר השנים ורוב החכמות ועצלות בני אדם לבקשה עם רוב השכר עליהם ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולמוד” (פירוש הרמב”ם על המשנה).
“הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא” (משנה, אבות ב, טז).
“לא עליך המלאכה לגמור – לא שכרך הקב”ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה. ושמא תאמר איני לומד ואיני נוטל שכר, ולא אתה בן חורין ליבטל. על כרחך העול מוטל עליך לעבוד” (פירוש ברטנורא על המשנה).
על המשכן בימי אלקנה:
שמואל א ב, יב–לו.
“תניא, ר’ נתן אומר: מגרב (המקום שבו עבדו לפסל מיכה) לשילה שלושה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבבים זה בזה” (בבלי, סנהדרין קג ע”ב).
התקדמות איטית:
“‘ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים’ (בראשית לג, יד). האמירה של יעקב היא: אתה, עשיו, לך קדימה. רוץ. אני הולך לאט יותר. ולא סתם, אלא בגלל שתי סיבות: לרגל המלאכה ולרגל הילדים.
במילים ‘לרגל המלאכה’, מסבירים במדרש, הכוונה להפוגה במלאכה בשבתות ובימים טובים. יעקב אומר כאן: יש לי קצב אחר. אלפי שנים אני נוהג לעצור את המרוץ הבלתי פוסק לטובת שבתות וחגים. גם כשכולם ממשיכים, לכאורה, להתקדם ולהרוויח ולעשות ולבנות, יעקב ובניו יבחרו בהפוגה, במנוחה, בקדושה. גם אם יפסידו כסף וגם אם העשיו התורן – בכל דור ודור – יחשוב שהם מיושנים.
ויש עוד סיבה שבגללה יעקב מתקדם לאט יותר: הילדים. המשפחה היא ערך עבורו. כל הורה יודע כמה הביטוי ‘אתנהלה לאיטי’ נכון בנוגע לגידול ילדים… יעקב אבינו אומר לעשיו ולתרבות שהוא מייצג, מעכשיו ולכל הדורות: אתה תמיד תחשוב שאני מדדה אחריך, אבל בעצם אני לא מתעכב. בקצב שלי ובסגנון שלי, אשרוד הרבה אחריך” (סיון רהב מאיר, הסטטוס היהודי, עמ’ 46).
דף הלימוד מורכב מפתיחה ושלושה חלקים. אם החברים למדו את הדף הקודם, אפשר לזרז את הפתיחה ואת החלק הראשון. אם לא, תנו לחלקים האלה מקום מרכזי יותר.
במקור בפתיחה מוצגת השאלה שתלווה את דף הלימוד: מה קורה כאשר אין לנו דדליינים, כשאנחנו יודעים שאנחנו בכלל לא חייבים לסיים הכול?
“הוא (ר’ טרפון) היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה” (משנה, אבות ב, טז).
במקורות להרחבה תוכלו לראות את ההקשר של המשנה. לפי הפירוש המקובל, ר’ טרפון מדבר על לימוד תורה, אך לא סתם הוא השתמש במלאכה כמשל: בכל תחום בחיים כאשר אנחנו יודעים שאיננו חייבים לסיים את המשימה או שהיא אינה ברמת דחיפות גבוהה, הפיתוי להתבטל מתגבר.
אפשר לתת לחב”ב דוגמה: שאלו אותם מה רמת הנוכחות בשיעורים שאינם מכינים לבגרות.
בחלק הראשון מובא סיפור אלקנה כדוגמה לשינוי בדרך של קמעא קמעא. אם העברתם דף לימוד או פעולה בנושא, המדרש יחזיר את החברים לעניינים. אם זה המפגש הראשון של החברים עם הנושא, המדרש שלהלן יוכל להיות הצגה מעולה שלו לחברים.
במקורות להרחבה תוכלו למצוא תיאורים על מצב העם והמשכן באותו זמן.
אמרו לחברים בעל פה: בתחילת ספר שמואל מסופר לנו על אלקנה, אביו של שמואל. בסוף תקופת השופטים היה העם רחוק מאוד מהמשכן משתי סיבות. ראשית, העבודה הזרה הייתה נפוצה בעם ישראל; שנית, בני עלי, שכיהנו במשכן, התנהלו בכוחניות שגרמה לעם שלא להגיע. המדרש מספר על מעשיו של אלקנה כדי להחזיר את העם למשכן.
“אלקנה ואשתו בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל, ובאים ולנים ברחובה של עיר, והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין אותן להיכן תלכו?
ואומרים לבית ה’ שבשילה, שמשם תצא תורה ומצות, ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך יחד?
מיד עיניהם משגרות דמעות. אומרים להם נלך עמכם? ואומרים להם הן,
עד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, עד שהיו כלם עולים.
ובדרך שהיה עולה שנה זו – לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים.
אמר לו הקב”ה: אלקנה! אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכתם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא בן ממך שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות.
הא למדת שבשכר אלקנה – שמואל” (ילקוט שמעוני שמואל א, א, רמז עז).
אלקנה לא הטיף לעם לעלות, ובכל זאת הצליח לשכנע אותם. יש כמה נקודות שאפשר להידרש אליהן:
הוא ישן ברחובה של עיר (המקום המרכזי, היכן שעוברים אנשים כל הזמן) ולא בקצה שלה או במקום מרוחק בתוכה.
הוא הציע לעם לעלות ולא דחק בהם.
הוא עלה בדרך אחרת בכל שנה וכך הגיע לעוד ועוד אנשים.
אף על פי שבכל שנה עלו קצת מאוד (“חמישה בתים, עשרה בתים”)” אלקנה המשיך ולא התייאש עד שבסוף השפיע על כל העם.
בשאלה האחרונה תוכלו להרחיב את השאלות: לפי המצב של העם באותה תקופה, לא היה מועיל לשלוח נביא. העם לא היה מקשיב לו. רק לאחר ההשתדלות של אלקנה, אדם רגיל לחלוטין, הגיע העם לרמה הרוחנית שממנה נביא יכול להתקדם הלאה.
בחלק השני הובאו שני מקורות. כל אחד מהם עוסק באופן מעט שונה בקשיים של דרך קמעא קמעא.
על פי שיקולי הזמן, מספר החברים והסבלנות שלהם תוכלו לבחור בין כמה אפשרויות: להעביר את שניהם, לבחור אחד מהם או לחלק את החברים לכמה קבוצות דיון נפרדות ולאסוף אותם בסוף לעיבוד משותף.
“…נערטל את עצמנו פעם מכל אלה הידיעות, אשר גם בהיותינו מדברים על דבר עניינינו הכללים… גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות את האור הבהיר, גם אז אנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה כלפי כיתה, מפלגה כלפי מפלגה, גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על קניינים פרטיים, מפעלים של זעיר פה זעיר שם, צו לצו קו לקו. ואנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארת העליונה המעטרת אותנו, החבויה בתוכיות נשמתנו, התובעת ממנו את עלבונה, והמרעישה את כל יסודי עולם כדי להחיש את גאולתנו שלימה, אשר רק על ידה יראו כל אפסי ארץ את ישועת א-לוהינו” (מאמרי הראי”ה, חלק א).
הרב קוק מתייחס לאובדן החזון הגדול כששוקעים בפרטים המרכיבים אותו. קמעא קמעא היא דרך, כלומר אמצעי, ואסור שאמצעי ישכיח מאיתנו את החזון ואת המטרה. תוך כדי צעידה איטית צריך לדבר גם על היעד ולא להתעלם ממנו.
“מבחינה אידיאלית, עמדה מרכזית חיה ותוססת צריכה לנבוע מהמתח הדיאלקטי (=מתח נפשי בין שני ערכים שונים או מנוגדים. המתח מחייב איזון ביניהם שיוצר תמונה שלמה יותר ) בין ערכים שונים, לעיתים מנוגדים… בהשוואה לאחרים, איננו אוהבים את התורה פחות, אלא את דרך הארץ יותר, במובנה המלא והעשיר… חוששני שבדיוק כאן מתחיל חשבון נפשנו. כמה מתוך השקפתנו המרכזית נובע ממתח דיאלקטי, וכמה מאדישות פושרת? האם אכן עומק מחויבותנו לתלמוד תורה כמו זו של העולם החרדי, אלא שהיא מאוזנת למעשה על ידי הצורך לטפח בערכים אחרים?… על מנת שיצליחו בעלי ההתמקדות המגוונת בתלמוד תורה, נחוצה מידה גדולה יותר של דבקות במטרה, מסירות והתמדה, מאשר במקרה של חסידי החד-גוניות, המדברים על ייצור ‘שמן זית זך’. אבל האם קיימת אצלנו דבקות כזו?
בחלק, האשמה היא על הציבור… האם זה הכל? האם מנהיגי הציבור ומחנכיו חפים מאשמה? חבר קרוב ויקר שאל אותי פעם: כיצד יוכל תלמיד בישיבה לרחוש כבוד לראש הישיבה, כיצד תוכל להיות לו מחויבות לתורה, אם בכל פעם שהוא נכנס למשרדו של ראש הישיבה, הוא מוצא אותו לא רכון על גמרא, אלא קורא עיתון?” (באור פניך יהלכון, הרב אהרן ליכטנשטיין).
(על הדמות: הרב אהרון ליכטנשטיין ז”ל היה מתלמידי הרב סולובייצ’יק וראש ישיבת הר עציון. ספרו ‘באור פניך יהלכון’ כולל מאמרי מחשבה על חייו של האדם הדתי בעולם המודרני וכן על הציבור הציוני דתי.)
הרב ליכטנשטיין נדרש לשאלת שילוב ערך התורה עם ערך אחר (תורה ועבודה, תורה והעולם המודרני וכדומה). הסבירו במהלך הדיון את הקשר לנושא: יש פחות התלהבות כאשר אין ערך יחיד ‘להתאבד’ עליו, כאשר את ההסתערות חסרת הגבולות מחליפה חשיבה מורכבת על איזונים בין ערכים. צעידה איטית עלולה להפוך לאדישות ובעקבותיה לעצירה.
בנקודה האחרונה אפשר למצוא פתרון בדברי הרב: דוגמה אישית של מחנך מסוגלת להכריע אם יתייחסו לקמעא קמעא כעצלנות או כדרך פעולה לכתחילה. חב”ב על כל חלקיה, כשכבה הבוגרת של הסניף, נמצאת בדיוק במקום הזה.
אם בחרתם לפצל את החברים לכמה קבוצות דיון, המתינו לאיסוף ולעיבוד המשותף, ואז עודדו את החברים לחשוב איך זה משפיע על התפקיד שלהם כמובילי הסניף.
בחלק השני ראינו שני אתגרים שעלולים להתפתח מדרך קמעא קמעא. מדברי הרב קוק למדנו על סכנת אובדן החזון הגדול כאשר מתמקדים בפרטים, ומדברי הרב ליכטנשטיין למדנו על סכנת אובדן הלהט כאשר פועלים בהדרגה ובאיטיות.
בחלק האחרון הזמינו את החברים לדיון על חיי קמעא קמעא ועל חינוך לתפיסה הזו. בקשו מהם להתייחס לקשיים שהוצפו במהלך הלימוד ואיך אפשר לפתור אותם. כגירוי למחשבה הציגו להם את המשפט הזה:
“רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות” (יעקב חזן).
(על הדמות: יעקב חזן היה פוליטיקאי ישראלי, חבר כנסת, חבר קיבוץ ומחנך, ממייסדי השומר הצעיר, ממייסדי מפ”ם (לימים חלק ממפלגת מרצ) ויו”ר שלה, ממייסדי הקיבוץ הארצי ואחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ הארצי בפרט ובציונות הסוציאליסטית בכלל.)
הדור הראשון מרד בדת ועזב אותה מתוך ויכוח אידאולוגי. אחרי שהצליח המרד וקמה חברה חילונית, לא היה הדור השני צריך למרוד: מבחינתו זה היה המצב הטבעי. כאשר לא היה לו צורך ללמוד ולהתווכח כדי להצדיק את דרך החיים שלו, הוא נעשה עם הארץ בענייני הדת.
נחזור לענייננו: כשאין מלחמה על האידאלים הם עלולים לדעוך ולהיעשות סיסמאות ריקות מתוכן אמיתי.
שאלה לדיון: בעקבות המקורות שראיתם, איך מצליחים לחיות חיי קמעא קמעא בלי שהם יהפכו לחיי אדישות? איך מצליחים לחנך ולשמור על ההתלהבות?