איזה מין עולם זה? על תרבות וירטואלית

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א':

…

המדריך יחלק לחניכים דף משימה אישי  -"העולם הוירטואלי שלי" (נספח א') ויבקש מהם למלא את המשימות השונות.

…

שלב ב':

…
כל חניך יציג את תוצריו.

שאלות לדיון:
– מהן הסיבות לכך שעשרות מיליוני אנשים, ברחבי העולם, מתחברים כיום אל העולם הווירטואלי?
– לכאורה כדי להעביר את חופשת הקיץ כל מה שצריך זה עכבר, מקלדת, מחשב, מסך ומכשיר טלפון סלולארי – האומנם?

רצוי לכוון את הדיון תוך התייחסות לנקודות הבאות:
כמוני – כמוך.  דווקא העובדה שלא מדובר בכוכבים אלא באנשים כמוני וכמוך היא זו שהופכת את זה לאטרקטיבי כל כך. נוצר הרושם שלכל אחד יש האפשרות להתגלות ולהיות דמות מפורסמת ונצפית ואין צורך בכישרון מיוחד.
"מרכיב הסינדרלה". תוכניות המציאות עוסקות בדמויות כדוגמתו: סינדרלה, ודווקא הדמות החלשה והנחותה מפתיעה ומוכתרת כמנצחת. כל אחד מהצופים רוצה להיות סינדרלה במובנים מסוימים והניצחון שלו בתוכנית נותן ניצחון ותקווה לצופה בבית.
"הכול פתוח". כיוון שאין תסריט קבוע מראש – הכול אפשרי, הכול ייתכן, הכול פתוח.
"אני אנווט". בחלק מהתוכניות הצופה שותף בהנעת גלגלי העלילה ובחריצת גורל המשתתפים. בהצבעה במסרונים או דרך אתר האינטרנט של התוכנית אתה קובע מי ימשיך בדרך אל הפרס הגדול.  התחושה המשכרת שאתה, כביכול, במאי העל שמכריע ושולט על גורלם של המתמודדים, היא עוד מרכיב מרכזי באטרקטיביות של התוכנית.
"אני חשוב". בשעה שהפלאפון שלי מצלצל, אזי סימן שאני חשוב,
מישהו חושב עלי" ,"מישהו מחפש אותי", "מישהו רוצה בקרבתי". הצורך להיות זמין בכל עת, גם בשעה לא מתאימה, יש בו מעין גאווה ותחושה כי "צריכים אותי", וזה יותר חשוב מכל מה שאני עושה, אפילו שזו אשליה.
"איזה כיף שיש המון חברים". אתר פייסבוק ורשתות חברתיות דומות, נותנים לאדם את התחושה שהוא טיפוס חברותי (יש לו כבר 234 חברים בפייסבוק), לא בודד, ואהוב על סובביו, למרות העובדה שהוא יושב בביתו, בין ארבעת הקירות ולא נפגש באמת עם אף אדם. יתרה מזאת, הוא שיפוטי כלפיהם, מבקר ולא חושש לומר כל מה שבא לו, שהרי זו לא פגישה אמיתית.

..

שלב ג':

…
מחלקים את נספח ב'  – "עולם וירטואלי – הידעת?!", יבקש  ממספר חניכים להקריא קטעים וישאל:
האם אתם מסכימים עם הדברים?
האם הקטע חידש לכם דבר מה?
(מומלץ לעודד את המשתתפים להביא דוגמאות וסיפורים התורמים לדיון.)

קוראים את נספח ג' (סיפור מעולם קטן).
שאלות לחשיבה ולדיון:
הבחור הנ"ל לא השתנה כלפי חוץ וסביבתו לא זיהתה את השינויים הפנימיים והטלטלות הפנימיות שהובילו אותו להתדרדרות מוסרית ודתית. אילו  עקרונות מסבירים טלטלה זו ? (הסתמכו על דף המידע שברשותכם – נספח ב').
הבחור מתאר את האינטרנט כגורם לחטא.  מה ניתן לעשות על מנת לצרוך תרבות וירטואלית בצורה מושכלת.

נספחים

נספח א' (דף משימה אישי)
עם יד על הלב… – בחן את עצמך!
כמה שעות ביום הינך צופה בטלוויזיה?
מנה מספר תוכניות שאתה אוהב לצפות בהן:
האם אתה אוהב לצפות בתוכניות ריאלטי יותר מתוכניות אחרות? מדוע?
האם יש תוכנית/תוכניות שאתה מכור להן?
עם מי אתה צופה בדרך כלל בטלוויזיה?
יש תוכנית שהיית ממליץ לאחותך הקטנה שלא לצפות בה?
יש עוד משהו חשוב לדעת על טלוויזיה?

כמה אנשי קשר יש לך בסלולארי?
כמה דקות ביממה אתה מקדיש לשיחות בסלולארי?
מהי השיחה הכי ארוכה שניהלת בסלולארי?
עם מי אתה מדבר הכי הרבה?
על מה אתה מדבר הכי הרבה?
כמה זה עולה לך?
כמה מכשירים החלפת?
אתה מכיר מישהו מתחת לגיל 14 ללא טלפון סלולארי?
דמיין לעצמך 24 שעות ללא סלולארי! אפשרי?
עוד משהו ששכחנו לשאול?

האם אתה חבר ברשת פייסבוק?
כמה חברים יש לך?
האם אתה אוהב לגלוש ברשת החברתית?
מה הדבר הכי כיפי ברשת?
האם זה מסוכן?

..

נספח ב' העולם הוירטואלי- הידעת?

לכאורה הגולש רוכש "חברים" (כולם רואים שיש לך כבר 234 חברים! אתה אהוד!). בפועל, מדובר במשהו מלאכותי שאין בינו ובין חברות אמיתית ולא כלום.

יש תחושה שהחיים- אלה הלא וירטואליים- הפכו קשים לאנשים רבים, והם מכבידים מאוד. האנושות שקועה במשבר חריף בכל שטחי החיים: גירושים, סמים, ייאוש ודיכאון, משבר בחינוך, התפוררות התא המשפחתי, אקולוגיה, פערים חברתיים, אובדן דרך כללי…
המצב המדכא והלוחץ גורם לתחושת מחנק, והאדם מרגיש שהוא חייב לברוח למימד אחר, להימלט למקום שם הוא יוכל להתנתק מכל הבעיות שהוא אינו יודע איך להתמודד איתן. משום כך הוא בונה לעצמו מסגרות שבהן הוא יכול למצוא מפלט.

תכניות הריאליטי מעניקות לצופים את התחושה הנהדרת של שותפות בקביעת העלילה ע"י יכולתם להצביע מי מהמועמדים יודח מהמרוץ ומי יישאר. הרעיון לתת לצופים את זכות ההצבעה הוא פשוט מבריק. מעבר לאטרקציה מגבירת הרייטינג נוצרות כאן מחויבות פסיכולוגית. ברגע שצופה מזדהה עם דמות מסוימת הוא רואה את עצמו כאחראי על גורלה ולכן מרגיש מחויב לצפות בתוכנית בהמשך כדי לסייע לדמות האהובה עליו לנצח.

ילדים רבים אינם מסתפקים בדגם הטלפון הנייד שבידם וכל שנה דורשים מהוריהם להחליפו בדגם חדיש ומשוכלל יותר.

מה שרואים בתוכנית הריאליטי אינו המציאות האמיתית והרגילה שקיימת בעולם. זו יצירה מחושבת של בועה מלאכותית שיש בה תנאי המעבדה הרצויים כדי להפיק את מה שרצו יוצרי התוכנית. נברא כאן עולם חדש שאין בו לא עבר ולא עתיד.

הם לא אנשים אמיתיים. האם יש בן אנוש המסוגל להיות טבעי כשהכל הצגה אחת גדולה?!

כלל ראשון ברשת זה לא לחשוף פרטים אישיים כמו שם, בית ספר, וכו'. בפייסבוק זה עובד הפוך: אתה חייב לגלות את שמך, מקומות לימוד בילוי כדי שחבריך ימצאו אותך ויציעו לך חברות. המידע הכי פרטי נתלה לעיני כל ברשות הרבים.

השימוש בטלפון נייד עולה כסף רב. כשמדובר בבני נוער, ההוצאות של ההורים גדולות במיוחד, כי הם משתמשים בו כמעט ללא הגבלה.

"נשאבים" לשם במשך שעות, יותר מאשר בהרבה תוכנות אחרות. התוכנה מחוללת "בולימיה מקוונת", עת נער בתמימות אומר כי בכוונתו לבדוק את הפייסבוק שלו "רק לכמה דקות", וכעבור ארבע שעות וחצי הוא עדיין בתוכה; זה ממכר!

לעיתים נדמה שאנשים אינם מכירים את הכפתור שנועד לכבות את המכשיר או נראה להם שהם צריכים להיות זמינים בכל עת. במקום שהטלפון הנייד ישרת אותם, הם נהפכים לעבדים שלו: הם מוכנים לענות לצלצוליו בכל שעות היממה, בכל מקום ובכל מצב.

(ע"פ יוני לביא תשס"ט)

…

נספח ג' סיפור אישי ולא וירטואלי

גדלתי בבית דתי מאוד, משפחה טובה עם חינוך בריא ברוח הרב קוק, הורים צדיקים, ללא טלוויזיה בבית, וללא עיתונים, בית לכתחילה. כשהייתי בן 12 הורי הזדקקו לאינטרנט בבית לצורך קשרים ועבודה. כילד שעוד לא גיבש בדעתו מה הוא רוצה לעשות בחיים, לא חשבתי על איסורים, רציתי רק לגלות את העולם: מה יש בו, מה מסתירים ממני, סקרנות לשמה. גלשתי באינטרנט.
גיליתי את הרוע שבעולם. אנשים מפחדים לדבר על זה. מבייש ובצדק. אך אני חייב לכתוב את זה בלי רמזים, כדי שאתה, הבחור שקורא ומזדהה, תדע שאתה לא לבד ושיש עתיד.

הייתי עמוק בזה. בהתחלה סתם מקלקל את הנפש ללא ידיעה, ואז, כשהכל התחיל לעבוד ואמר 'לא', גם מיודענו, היצר הרע, התחיל לעבוד, מטביע אותי בייאוש, מנסה לגרום לי להבין שאני אפס ושאין לי יכולת לגבור עליו. בהתחלה ניסיתי, ידעתי שזה לא מצב בריא, ניסיתי ונפלתי, החזקתי חודש שלם ובשנייה של חולשה התרסקתי לתוך המכשיר המקולקל, כלי שיש בכל בית.
למדתי בישיבה תיכונית, למדתי טוב, נראיתי דתי בצד החיצוני: ציציות, תורה – אבל בפנים מגעיל, היצר השתלט עלי לחלוטין. ראש הישיבה שלי היה אדם צדיק. הוא הבין את המצב וידע שיש אנשים כמוני וכמוך, שנופלים חזק, אנשים שבטבעם טובים ועצת היצר חזקה מהם. לא העזתי לדבר איתו, אני עם הלוּק של הילד הטוב, הצדיק…אבל חבר מהחדר, אדם גיבור, העז. הוא ישב עם עם הרב ודיבר על הכל, אמר לו שהוא בוכה אחרי כל נפילה ובכל זאת לא מצליח לעצור את ההתרסקות הבאה.

שיחקתי אותה לא מתעניין: מה לי ולזה? אבל שמעתי אותו מספר וחיכיתי לפתרון הקסם של הרב. לא היה קסם, הרב אמר לו פשוט להירגע, לא להילחם ביצר בנושא הזה ולחכות ליום שבו יהיה חזק מספיק, שמח מספיק כדי להתמודד עם הניסיון…"אתה יכול להמשיך להתמודד עם הנפילות", אמר לו הרב, "אבל רק בשמחה, ורק בידיעה שאתה בונה משהו ארוך, ושהנפילה, שאולי תבוא, היא כלום ואין מה להתייאש בגללה. את הצרות הגדולות ואת ההתמודדויות הרציניות והקשות בונים מהדברים הקטנים. כמו כל דבר בחיים – 'אלו מצוות שאדם דש בעקביו'".

שתקתי והפנמתי, מנסה מדי פעם להתמודד עם היצר ונופל. בוכה אך ממשיך, יורד-עולה, נופל וקם, כמו השיר. התגייסתי עם תקוות חדשות לפתוח דף של עשייה, שלא יהיה לי זמן לחטא, הרי "הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא".

אכן, פתחתי דף של עשייה, אבל היצר מצא לי את החלונות בלוח הזמנים. מצאתי את עצמי שמח שאני יוצא לחתונה של חבר לא בגלל החתונה, סוגר 14 בבסיס וחוטא בבית. הבית, שהמשמעות שלו זה מנוחה ומשפחה, הפך בשבילי לקללה…

הקללה הזאת ששמה בית, שבו נכשלתי פעם אחר פעם, גרמה לי לא לרצות להיות שם יותר. ידעתי מה העיקר, העיקר זה לעבוד את ה'. ביום ראשון, אחרי עוד שבת בבית, עוד מוצ"ש של נפילה, הייתי קם בהרגשה מגעילה ומחליט לא עוד. מתאמן ורץ בשבועיים של תקווה, של בנייה, ואז מגיע יום חמישי וצריך מתנדבים, אני מתנדב! אני לא רוצה להיות בבית. פה אני צדיק. מגן על המדינה. שם אני לא. אני בא הביתה פחות וחוטא פחות, משוואה פשוטה, התנדבתי והתנדבתי, מי שהיה בצבא יודע עד כמה זה קשה להתנדב, מה לא עושים כדי לא להישאר שבת.
יום אחד לפני יציאה, אחד המפקדים לוקח את המחלקה ואומר שמעכשיו אסור לי להתנדב…החברים מעריכים, מתפלאים, אבל לא יודעים את האמת. ואני, אני מתרץ את המצב: "הייתי בפנימייה…זה לא באסה בשבילי". בטח, ממש תענוג. לקחתי את העצה של הרב עד הסוף, התחזקתי בדברים מסביב, צברתי כוחות וגידלתי כוח רצון אמיתי, ידעתי מה האמת…

צהרי שבת בבית, הייתה שבת טובה אבל עוד מעט מוצ"ש, הנפילה. אני צריך לבחור, תפילה בדמעות, נשמה יתירה, אני מרגיש שה' איתי, אקרב אותי אליו. ואני מקבל החלטה והולך איתה עד הסוף. עם ה'. אני חוזר הביתה ואחרי הבדלה קורא להוריי לחדר, אני שואל אותם אם הם רוצים שאלמד תורה, הם עונים שכן, ואז אני ממשיך ואומר, אז תעיפו את האינטרנט מהבית. הוריי היו המומים. סיפרתי להם הכל, מאחר שהם אוהבים אותי מאוד הם העיפו אותו, את הדבר המקולקל הזה, מחיינו. היום האינטרנט בשבילי הוא סתם עוד משהו, אני לא מתקרב אליו וגם לא רוצה. אני מתקרב לה'…

[מתוך: עלון "עולם קטן", גיליון 246, ניסן התש"ע]