איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערך: אחרי שהבנו מהו עניין ההובלה בעזרת נקודת המבט המהותית-לאומית –השליחות – ניגע בהבנת הדרך שבה אנו כתנועה עושים זאת.
שאלות למסלולים, כרטיסיות עם מצבים.
אפשר לפתוח את הפעולה בשתי צורות:
מטרת המשחקים: חוויית התהליך שעוברים כדי להתקדם בדרך.
שאלו את החברים:
סכמו:
הדרך משמעותית ומהותית לתוצאה. בדרך האדם לומד על עצמו, מכיל את המציאות ומגלה אותה לאט לאט, מנתח ובוחן אותה, וכך בונה בעצמו ידע וכוח נוספים ומרחיב את היכולת לפעול פעולה מדויקת ובוגרת יותר. כמו כן כשאנו עוברים דרך כדי להשיג תוצאה מסוימת התוצאה הופכת למיוחדת יותר, שהרי כל אחד יכול פשוט ללכת לצד השני של החדר; אבל מי שהגיע לצד השני בזכות שענה נכון על כל השאלות בדרך יצר משמעות לתוצאה הסופית.
קראו את הקטעים המצורפים (נספח 2) ודונו עליהם. נסו להפגיש את החברים עם משמעות המושג ‘דרך התנועה’. בני עקיבא הולכת בדרך תורה ועבודה; המציאות הנפשית של אדם הפועל ברבדים אלו תלויה לא מעט בסבלנות, בתהליך של קמעא-קמעא, בשייכות לקבוצה מכלל ודאות בנוגע לכך שיש ‘תקווה לאחרית’.
אחרי שהבנו מהי הדרך ומהם מרכיביה בנוגע לתורה ולתנועה, נפגיש את החברים עם הקשיים העלולים לצוץ בתהליך וננסה יחד למצוא פתרונות ולהתגבר עליהם.
חלקו כרטיסיות, שבכל כרטיסייה מצב המעלה שאלה.
במוצאי שבת פתחו קבוצה בווטסאפ, ובמהלך השבוע כל אחד יעלה אליה רעיונות וישתף בה פתרונות שעולים לו בנוגע לנושאים שדיברתם עליהם. תפקידכם הוא לתפעל את הקבוצה במהלך השבוע הזה: לשלוח כתבות שקשורות לעניין, לשאול שאלה יומית, לצטט ציטוטים של מגוון אישים וכדומה.
שאלות למסלול המכשולים
הוותיקן
ג’ון קליינטון
מקורות
המהר”ל, נצח ישראל פרק מז
ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה “ואכלתם אותו בחפזון כי בחפזון יצאת ממצרים”. ובגאולה אחרונה כתיב (ישעיה נב, ב) “כי *לא* *בחפזון* *תצאו* משם וגו'”, *ולמה* החלוף הזה. ובמכלתא (שמות יב, יא) *”כי* *לא* *בחפזון* תצאו”, לפי שנאמר בגאולת מצרים “ואכלתם אותו בחפזון”, זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון ישראל. אבא חנן אומר, זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שיה”ש ב, ח) “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”. יכול אף לעתיד [לבוא] כן יהיה בחפזון, תלמוד לומר “כי לא בחפזון תצאו”, עד כאן. וביאור ענין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא היתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה. וכך היה ענין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר. ולא היתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה. אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שנוי כלל, רק תמיד קיים. ולכך לא יהיה לדבר זה חפזון, כי החפזון מורה על דבר שהוא לשעה, וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר. והדברים האלו מבוארים מאוד. והתבאר לך ענין החבור הנצחי שיהיה לעתיד במהרה בימינו אמן.
הרב צוקרמן, הספד
על פרשתנו, או יותר נכון בפרשתנו, פרשת אמור, יש אמרה מעמיקה של הזהר, שעליה אנחנו רוצים לתת את הדעת, ולהשתדל גם להבין אותה. על הדבר הזה שאנחנו אומרים בתפילת מנחה, “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אומר על זה הזהר: “בארץ אינון גוי אחד”, בארץ ישראל עם ישראל הוא גוי אחד, בחוצה לארץ אין עם ישראל נחשב כגוי אחד. ואיך אמר אותו רשע: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” – כשהוא בין העמים, הוא מפוזר ומפורד. ולא רק מפני שהיהודי האמריקאי צריך להיות לויאלי לאמריקה, והיהודי הרוסי צריך להיות לויאלי לרוסיה, והיהודי הצרפתי צריך להיות לויאלי לצרפת, ומשום כך גם קורה לעיתים, וזה בהיסטוריה שלנו לצערנו קרה הרבה הרבה פעמים, שהנה יהודי עומד מול יהודי, כי זה לוחם למען צרפת וזה לוחם למען גרמניה; אבל לא רק מבחינה זו, אלא מבחינת מהותה של האומה הישראלית, בחוצה לארץ הם אינם גוי אחד, אלא עם מפוזר ומפורד.
מה עושה אותנו לגוי אחד? יש שני דברים – א”י או תורתה. ואני מדגיש בכוונה ‘תורתה’, יכולתי לומר ‘התורה’ וזה גם נכון, התורה עושה אותנו לגוי אחד גם כשלא היינו עדיין בארץ ישראל, אלא היינו בדרכנו לא”י – התורה עשתה אותנו לגוי אחד. ובאמת, לפני קבלת התורה, “ויחן שם ישראל כנגד ההר”, אומר על זה רש”י: “כאיש אחד בלב אחד”. קבלתה של התורה, או אולי אפילו במילים אחרות, ההכנה לקבלת התורה, הפכה את האומה הישראלית כאיש אחד בלב אחד, וזהו המשמעות האמיתית של עם אחד. בשעה שאנחנו לא נמצאים במצב של כאיש אחד בלב אחד, אין אנחנו עם אחד, אלא מפוזר ומפורד. יתר העמים, הם גם נחשבים עם כשהם אינם כאיש אחד בלב אחד. אגב, הגאון מוילנא כבר העיר על כך, שגם על המצרים כתוב בתורה דבר, אלא שם כתוב “בלב אחד כאיש אחד”, ואומר על זה הגאון, אצל אומות העולם המטרה לפעמים הופכת אותם לאיש אחד – כשיש מטרה משותפת, כשיש עניין משותף. האומה הישראלית – לא מטרה, לא עניין, אלא במהותה היא כאיש אחד בלב אחד. על כן אצל מצרים נאמר “בלב אחד כאיש אחד”, כי הלב האחד, הרצון האחד אז, הרדיפה אחרי ישראל כל אחד ואחד מתוך המחשבה שלו להציל את ממונו, זה הפך אותם להיות כאיש אחד; אבל ישראל שעמדו מול ההר, “ויחן שם ישראל”, החניה הייתה כאיש אחד, וזהו שיצר את הלב האחד.
שו”ת חת”ם סופר, יו”ד סי’ שנו
אי אפשר לו בשום אופן להאמין שתהיה גאולתנו אחד מעיקרי הדת, ושאם יפול היסוד תפול החומה, חלילה […] ושנאמר אילו היו ח”ו חטאינו גורמים שיגרש ה’ אותנו גירוש עולם […] המפני זה רשאים הם [=ישראל] לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו-של-יוד אפילו מדברי רבנן? חלילה! אנחנו לא נעבוד ה’ לאכול פרי-הארץ ולשבוע מטובה – לעשות רצונך אלהי חפצתי, ועכ”פ ועל כל אופן עבדי ה’ אנחנו, יעשה אתנו כרצונו וחפצו; ואין זה [=ביאת המשיח] עיקר ולא יסוד כלל לבנות עליו שום בנין. אך כיוון שעיקר יסוד הכל – להאמין בתורה ובנביאים, ושם מובטחת גאולתנו האחרונה […] א”כ מי שמפקפק על הגאולה הרי כופר בעיקרי האמנת התורה והנביאים.