איתור סניפים וכפרי בוגרים
בראשית מ"ח - " מי אלה ? בני הם ... קחם נא אלי ואברכם"
אחד הרגעים המיוחדים ביותר לי כאבא – ואולי יותר מכך – לי כבן , הוא רגע הברכה בערב יום כיפור (או בקטן יותר בערב שבת) , הרגע שבו מוסרים כל המחיצות והאב מברך את בניו.
קודם כל עצם הנגיעה הפשוטה, הנחת הידיים , ההתקרבות המגע – בעולם קר ומנוכר – המגע הזה הוא כל כך מיוחד , הלחישה באוזן , הורדת הראש בפני אבא וההכנעה , אני מקבל משהו , אני שייך לשרשרת דורית , אני נושא את אותה הברכה שבירך יעקב את נכדיו – איזה פלא נצחי זה .
הרגע שבו אני עומד לפני אבא ומבין שלא הכל ממני ולא הכל מכוחי , אלא באתי מהיכן שהוא ואומר לאבא הנני שלך אבי , ברכני .
כשגדלתי ונהייתי לאב התעצמו התחושות , עכשיו אני מעביר את הברכה , את ראיית הנצח , ומדי פעם גם מוסיף לחישה אישית לבני התינוק הישן בעריסה – ואני שב ומניח את ידי עליו ומעביר איזה פלא אלוקי שיורד מלמעלה וממשיך דרך ידי לבני שימשיך בעזרת ה' הלאה לבנו .
דווקא המעמד הראשוני הזה מחייב הסתכלות עמוקה - יעקב משכל את ידיו – מניח את יד ימינו על הצעיר על אפרים , יוסף חושב שראייתו של אביו מטושטשת ולכן איננו רואה טוב , אך יעקב איש האמת אינו נסוג ומגלה סוד עתיק לבנו – סוד שרואה למרחוק , עתיד יהושע לצאת מאפרים ולכן הוא יבורך ראשון במעלה .
רבו המבקרים על יעקב על כך שלכאורה לא למד מההבדלה - והקנאה שבאה בעקבותיה בין יוסף ובין אחיו . אך יעקב איש האמת רואה למרחוק .
אותה ראיה זו מלווה את כל הפרק מתחילתו ועד סופו – הברכה איננה מתחילה ונגמרת כאן – אלא כבר בהיכנס יוסף אל אביו , התחיל יעקב לתאר נשכחות , ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל ... מה ראה יעקב להזכיר נשכחות אלו ? ומפרש המדרש – ביקש יעקב שלא יהיה בליבו של יוסף עליו – שהוא , יעקב, מבקש ממנו לקברו בחברון לעומת האם רחל שנקברה בדרך , ומפרש המדרש שנקברה בדרך על פי הדיבור, שתבכה על בניה בעת שיעברו שם בדרך אל הגלות .
ראייה נצחית המכריעה את הרגע ומשיכה לתוכו ברכה גדולה .
בהמשך כאשר רואה יעקב את נכדיו – הוא נרתע לרגע ושואל (זועק) "מי אלה ? ", הנכדים שנראים כמו מצריים, מבחינה חיצונית, מכריחים את יעקב לשאול – מי אלה ?
אך יוסף מחזיר אותו לראיה עמוקה – אלה בני – אבא , תסתכל עמוק אבא, אמנם אלה בני שנתן לי אלוקים בזה – נכון הם נולדו וגדלו כאן – אך הם בני, נצח השושלת לא נגדע, הוא ממשיך דרכי אל בני.
והשיא הוא בהמשך בשיכול הידיים – יעקב לא רואה רק את העכשיו אלא מחבר את זה לעומק הנצח, יש משהו מופלא בהבנה שברכה היא המשכה של משהו שמיימי אלוקי העובר דרכי .
ההבנה והראיה שיעקב בערוב ימיו בוחר לראות לעומק ומברך כל אחד לפי מקומו, לפי ייחודו, ואולי יותר מכך לפי ייעודו – אני לא סתם מלטף את כולם וזורק מילים נחמדות שיזכרו אותי יפה וטוב אלא מצליח להרים את המבט גבוה, למבט אלוקי, מבט ייעודי, מבט נצחי.
מכוח זה באה ההכרעה לקבור את רחל בדרך, מכוח זה באה ההכרעה לשכל את הידיים, ומכוח זה בפרק הבא - יבוא יעקב אבינו, איש האמת, לברך את בניו, כל אחד לפי ייעודו, ייחודו האלוקי, אשר נתן לו אלוקים בזה.
בשולי הדברים – הלימוד עורר אותי לחשוב כיצד אני מברך את בני והאם יש מקום להוסיף משהו ייחודי \ ייעודי – לבני שלי . אמנם לא פי הדיבור האלוקי שעדיין לא זכיתי להיות ניחן בו בצורה ישירה אלא לנסות להתחבר לאיזו ראיית עומק שלא רואה רק את הרגע אלא מכוונת רחוק, גבוה ועמוק אל האין סוף ומעבר לו.