יום ירושלים – טקס של תאטרון השחק

הם עזבו את הכל ובאו לכאן. הם לא ידעו מה מצפה להם בדרך. הם ידעו שזה יהיה לא קל, אבל לא תארו לעצמם עד כמה. כ- 20 אנשים נפטרו כל יום, בדרכם לכאן. מאות קברים נשארו שם מאחור. בלי שם. בלי מצבה. בלי סימן שיעיד מי נשאר שם. רעב. עוני. חום. צפיפות. מחלות. מוות. עשיקות מורי הדרך. שודדים. חיילים סודנים. כל אלה ליוו אותם שם. כל יום בדרך לכאן היה השרדות. *** אבל הם לא וויתרו. הם המשיכו אל עבר חלומם. חלום שעובר אצלם מדור לדור, מאב לבן. ארץ ישראל. ירושלים. בית המקדש. *** כשהם הגיעו לכאן וגילו שירושלים חרבה, הם לא האמינו. הם קרעו את בגדיהם ובכו. ביכו את חורבנה. ואז הם סתמו את הגולל על כל מה שעברו בדרך לכאן. *** ובשבוע האחרון, הם אזרו אומץ ובאו לספר לנו את סיפורם. "סיפור על הדרך". ואתמול, אי אפשר היה לצפות בהצגה ולא להצטמרר ולהתרגש מהמסירות שלהם להגיע לכאן. להגיע לירושלים, על אף הקשיים. *** ואחריי ההצגה, הם צעדו יחד איתנו אל כיוון המקדש ושרו- התפללו יחד איתנו, את התפילה שכבר אלפיים שנה אנחנו מתפללים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" *** הצגת תיאטרון השחר "את לא תשאלי ואני לא אספר לך", לזכר נספי סודן. *** כתבה: אביבה ניסנבוים. צילום: דברת רייטר, אביבה ניסנבוים ורינה פיש.