במוצאי שבת פרשת נח, בתחילת ימי החורף הקפוא של גוש עציון כיתתו את רגלם כמעט כל תושבי היישוב אלון שבות כדי לצפות בתחרות שירים, "פזמונסניף", של סניף בני עקיבא המקומי. השנה הייתה תשמ"ה (ותודה גדולה לארכיון היישוב על התאריכים והפרטים...), והמאבק לשיחרור אסירי ציון העסיק אותנו והעניק לשבט שלי את הנושא לשיר. אני מודה בגאווה שאת השיר "מעבר למסך הברזל" שחיבר והלחין אודי גפן יחד עם בני שבטי (כיום שבט 'עצמאות', אז היינו רק 'ניצנים'...), אני יודע לפזם גם היום.
בשיר שרו חבריי על דמויות שנראו אז רחוקות מאיתנו מרחק שנות אור, כמו נתן שרנסקי עליו שרו - "שיבתו לארצנו היא דבר דימיוני", וכמו יולי אדלשטיין שתואר בשיר "צעיר לימים, הושתלו לו סמים בקופסת הבשמים". בחלוף שלושים וחמש שנה אני עדיין מתרגש כשאני חושב על ילדים בכיתה ו' שבתחרות השירים הסניפית הם שרים מרצונם החופשי על המאבק לעלייתם ארצה של אסירי ציון.
עשרות שנים חלפו מאז אותו 'פזמונסניף'. אני שמח על כך שאותה גאווה שיש לי על כך שהייתי חניך בתנועת הנוער הערכית "בני עקיבא", שהכריזה "הנני" לנוכח כל אתגר שהזדמן לפיתחה, ובכלל זה גם לנוכח אתגר המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות, יש לי גם לנוכח בני עקיבא של ימינו שממשיכה להכריז "הנני", והרימה בין השאר את דגל הזיכרון למיליון וחצי הלוחמים היהודים של מלחמת העולם השניה ובתוכם 200,000 החללים היהודים של הצבא האדום.
אני מבקש לצרף דברים שאמרתי בטקס שהתקיים לזכרם ב9 במאי, ושפורסמו ב'מקור ראשון' הנהדר שלנו.
"קדימה בני עקיבא - הידד במעלה."
קדיש אחר מיטתם של אחינו גיבורי הדממה
באנו לפרוע חוב, חוב של אמת. חוב שמוטל בקרן זווית כבר שבעים וחמש שנים ומי יודע איך לפרוע אותו. שתקתם. שתקתם ולא דיברתם. חינכו אתכם לעשות ולא לדבר ולכן נשאתם את גבורתכם בדממה רוסית אופיינית, והנחתם לאחרים לדבר.
"יהודי הדממה" קרא לנו חתן פרס נובל, אלי ויזל, לפני למעלה מחמישים שנה. שערי האימפריה הסובייטית היו אז נעולים, והדור של אבא שלי וחבריו דפקו בדממה דקה על דלתות הפלדה של האימפריה. הדור של אבא לא דיבר, גם הדור של סבא, דור לוחמי מלחמת העולם השניה, לא דיבר. לסבא שלי אמנם לא היה הרבה מה לספר כיוון שדלקת ריאות חריפה הוציאה אותו מהחזית ושלחה אותו להיות ג'ובניק, אבל גם חבריו שהיה להם מה לספר, שתקו.
לפני שנתיים נפטר גאורגי יושנסקי, אבא של חבר יקר שלי. רק בשבעה גיליתי שהאיש השתקן והחביב הזה נלחם במשך חמש שנים רצופות בנאצים וקיבל על כך עיטורי גבורה. רק בשבעה גיליתי שבסיום המלחמה במקום לחזור הביתה בתשואות מנצחים, הוא נשאר להשלים עוד שנתיים של שירות צבאי, כיוון ששנות המלחמה לא נחשבו במניין השירות הסדיר. כששב הביתה בתום שמונה שנות שירות, התעלפה אימו. האמא שעברה דירה בשל המלחמה לא קיבלה את מכתביו של גאורגי והייתה בטוחה שהוא נהרג במלחמה.
תרומתם של מיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו בצבאות בעלות הברית כנגד אימפריית הרשע הנאצית הייתה מכרעת. כמה תודה אנו חייבים לכל אחד ואחד מהם. כמה הכרת הטוב העולם כולו חייב לכל אחד ואחד מהם. אבל אני אישית מרגיש צורך עמוק להודות במיוחד למאתיים אלף חיילים יהודים מהצבא האדום שמסרו את נפשם באותה מלחמה. חיילים יהודים שהמלחמה לא נגמרה עבורם גם כשנפלו בשבי. חצי מיליון חיילים יהודים נלחמו בצבא האדום. כמאה ושלושים אלף מהם נפלו בקרב. עוד שבעים אלף מהם נפלו בשבי, הוסגרו לאס.אס. על ידי חבריהם לנשק לשעבר ונרצחו בדם קר במחנות השבויים, רק בשל היותם יהודים.
מאתים אלף לוחמים יהודים שהצילו אותנו מידי המפלצת הנאצית שקעו בתהום השכחה הלאומית. מאתים אלף יהודים גיבורים שבלעדיהם לא הייתה מסתיימת המלחמה ההיא כפי שהסתיימה ובלעדיהם לא הייתה קמה מדינה יהודית.
מי יודע כמה מאותם מאתיים אלף לוחמים זכו להגיע לקבר ישראל. מי יודע כמה מאותם לוחמים זכו שיאמר עליהם קדיש אחרון. מבקש אני באיחור רב לומר לזכרם קדיש, אולם קודם לקדיש אקדים את דבריו של הסופר הלאומי שי עגנון, שכתב פתיחה לקדיש לזכר הרוגי הקרבות בטרם קמה המדינה, דברים שאין מתאימים מהם להיאמר לזכרם של 200,000 החללים היהודים מהצבא האדום:
"מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו,
מוציא חיילותיו להרוג וליהרג...
פגע בחייליו חץ... ונהרג, מעמידין אחר במקומו,
ואין המלך מרגיש בחסרונו,
שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים...
אבל מלכנו, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא,
מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום
ואוהב את ישראל עמו...
לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו,
כי אנו המעט מכל העמים.
ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים
כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם...
נפקד חס ושלום אחד מישראל,
באה פחת בלגיונותיו של המלך,
ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך...
לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל
יתגדל ויתקדש שמיה רבא - יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו...
