מעבר לתפריט (מקש קיצור 1) מעבר לתפריט תחתון (מקש קיצור 2) מעבר לאזור חיפוש (מקש קיצור 0) מעבר לתוכן העמוד (מקש קיצור 3)

מעמיקים שורשים- גרעיני יונתן

מעמיקים שורשים- גרעיני יונתן

זהות עדתית- גרעיני יונתן

סוג הפעולה
פעולה
מתאים לגיל
חבריא ב'
משך הפעולה
עד שעה
נושא
זהות
  • פעולה ממערך
0 מדריכים אהבו את הפעולה

מדריכים יקרים,

 

בשלוש הפעולות הקרובות נעסוק בזהות העדתית של החברים. הפעולות יעסקו בהבנת החשיבות והערך של העיסוק בעדה ובמסורת, בהיכרות עם המסורת העדתית האישית של כל חבר וחברה, בהצגת המסורת שלהם לשאר השבט ובחשיפה למגוון העדות המרכיבות את היהדות בישראל. 

 

למדריכי ‘גרעין יונתן’ העיסוק בעולם הקהילה של החברים הוא מהותי ומרכזי, ויש מכנה משותף ‘עדתי’ בין רוב חברי החבורה שלכם. ריכזנו בעבורכם תכנים, פעילויות, רעיונות ומידע שיוכלו לשמש אתכם בפעולות העוסקות בזהות העדתית של החברים. בנו את הפעולות בהתאם לחברים ולתהליך שעברתם עד היום, היעזרו בתכנים כדי להעשיר את הפעולות, לגוונן ולהתאימן לחברים בקבוצתכם. כמו כן, אם יש צורך אפשר להעביר פעולות נוספות במערך שבהן תתעסקו במוצא העדתי הספציפי של הגרעין שלכם. בהצלחה!

 

מתודות ותכנים:

 

“מי אני ומה שמי?”- על שמות וזהות

  • אני מי שאני בוחר להיות. שם משפחתו של אבי היה תהלים-זאגר (=אומר תהלים), והיה טבעי בעיניי שיום אחד קברתי את שם משפחתו באחד מאותם מחנות. אני לא רואה שום סיבה לסחוב אתי את מורשת אבותיו…
    דן בן-אמוץ, מצוטט על ידי אבי שגיא וידידיה שטרן, “העבר שבהווה”, הארץ 16/9/2006
  • בת שחוק עלתה על שפתיו, מן חיוך של תמהון, כמו שחייך בבוקר על היותו מסוגל לרוץ עם כולם את ריצת הבוקר עד תומה: כל כולו פליאה על דרכיו הנסתרות של הגורל. “יש לי ילד סברה”, הוא אמר, “סברה כמו אלה”, והוא הורה על כמה מאתנו. “הוא יהיה כמו הילדים שגודלים פה מהתחלה. הוא ידבר עברית כמו שהם, הוא לא יידע שום שפה מחוץ-לארץ, רק עברית, וישיר את השירים שלהם… לילד שלי אני לא יקרא את השמות האלה מחוץ-לארץ, לופו, שמופו, ברקו, שמרקו. אני יתן לו שם של סברה, מהשמות החדשים האלה, לא שם של מסכנים. איזה עולם משוגע, בחיי, שיש לי ילד סברה. אני יגדיל אותו כמו הילדים האלה, היפים, החזקים, שהוא יתאים למדינה הזאת, שהוא לא יהיה כמו שאני.
    יהושע קנז, התגנבות יחידים, הוצאת עם עובד, 2001, עמוד 51 (מעובד)

 

  • רב הונא אמר, בשם בר קפרא: בזכות ארבעה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים: 
    שלא שינו את שמם, 
    ולא שינו את לשונם, 
    ולא אמרו לשון הרע, 
    ולא נמצא בהם אחד שהתנהג באופן לא צנוע. 
    לא שינו את שמם, כלומר, ראובן ושמעון – היו, ראובן ושמעון – נשארו. ולא היו קוראים לראובן – רופוס ולשמעון – לוליני ולבנימין – אלכסנדר… 
    ויקרא רבה, פרשה לב, סימן ה (מעובד ומתורגם)

 

  • מי זה עבד אל עזיז?” שאל עופר המנחה כשקרא את שמותינו מהרשימה שבידיו. “אני”, אמר בן הרב. “מעתה ואילך שמך אבנר. פוזיה… את?” “אני”, ענתה הצנומה. “מהיום, אילנה!” פסק עופר. “אתה ג’מיל? מעכשיו שמך יורם”.  “יורם, יורם” קרא ג’מיל בהתפעלות, כאילו זכה בבגד חדש. “נורי”.”אני”, אמרתי. “נמרוד”, פסק עופר. “נורי”, התעקשתי. “נמרוד”, חזר עופר, מתעלם מדבריי. “נורי!” הוספתי להתעקש. “נדבר על זה אחר כך”.

אלי עמיר, תרנגול כפרות, הוצאת עם עובד, 1983, עמ’ 42-40

 

  • עד כמה גדול כוחם של מנהגים ומסורות, כמסגרת משפחתית השומרת על ייחודו של עם ישראל, למדים אנו מדברי חז”ל על הנהגת עם ישראל עוד בראשית תולדות האומה, “בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם” וכו’… השם והלשון אינם הלכה למשה מסיני, אין זו תורת אב, ואין חיוב ללבוש או להיקרא בשם מסוים, ואף על פי כן הם המסגרת המייחדת והמאחדת. במצרים עדיין לא הייתה לעם ישראל המסגרת ההלכתית המחייבת אורח חיים יהודי מלא, את תורת האבות שכחו הבנים ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. מה שמר על ייחודו של העם, מה מנע התבוללות, ובזכות מה נגאלו? לא בזכות מוסר האב שלא נשמר, אלא בזכות תורת האם, הלבוש המיוחד שהונהג ללא כל ציווי, שפת האם שדיברו בה הבנים, המנהגים המיוחדים שנהגו בהם והבדילו אותם מן האומות, הם ששמרו על ייחודו של העם ובזכותם נגאלו. הזונח מוסר אב חוטא הוא, ואף על פי כן ישראל שחטא- ישראל הוא, אבל הזונח תורת אם, המשנה שמו, לשונו ומנהגו, מוציא עצמו מן הכלל ומאבד את המסגרת וההגדרה היהודית.

הרב אליהו בקשי דורון, בניין אב, סימן עח, עמ’ שנח
(הרב אליהו בקשי דורון נולד בשנת 1941 בירושלים, כיהן כרב הערים בת ים וחיפה, ולאחר מכן מונה להיות ‘הראשון לציון’ – הרב הראשי הספרדי לישראל. הרב בקשי דורון ידוע בדעותיו המתונות, ונתפס כבעל עמוד שדרה, המסוגל לעמוד בפני לחצים שהופעלו עליו בעקבות מחלוקות שהתגלעו בינו לבין רבנים שונים. הוא חולל סערה כשצידד בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל כדי למנוע ניאוף וממזרות. י צירתו התורנית החשובה היא סדרת ספרי השאלות והתשובות ‘בנין אב’. )

 

  • [אולי המאבק של יעקב במלאך הוא] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען… ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.

… יעקב ממשיך לדרכו, צולע אחרי שנפגע בגיד הנשה, כי לכל מאבק יש מחיר, אבל הכתוב מציין: “ויזרח לו השמש…”, שמש חדשה מאירה את דרכו של יעקב, שכבר אין הוא אותו אדם שהיה אתמול.

 

אני רוצה לקפוץ עכשיו בזמן, למעלה משלושת אלפים שנה קדימה, אל סוף המאה התשע-עשרה. אל העיר שירז שבפרס. אל העיר הזאת הגיעו מתישהו אחרי גלות בבל צאצאיו של אותו יעקב שנאבק עם המלאך. קהילה גדולה של אנשים לומדי תורה ומקיימי מצוות, הם מקבלים מסביבתם את התרבות המקומית, את המאכלים, את הלבוש, את הסיפור המזרחי, את אגדות העם ואת השירה הפרסית, אבל לא מאבדים את כל מה שמייחד אותם כיהודים, וחיים באופן יומיומי את החוט המקשר בינם ובין יעקב אבינו.

יום אחד קם אחד מבני בניו של יעקב התנ”כי, שגם שמו יעקב, שהוא הסבא של הסבא שלי, קם ועולה לארץ-ישראל… הוא מגיע לירושלים עם אשתו, בניו ונכדיו ובונה שם בית. מוסיף את האות יו”ד לשם משפחתו והופך אותו מבנא לבנאי, כלומר בונה בתים. ממש כמו אביו הקדמון יעקב שבנה את הבית היהודי הראשון.

ויעקב זה מוליד את אליהו. אליהו מוליד את מאיר. ואחרי שיעקב מת, מאיר נכדו מוליד בן וקורא לו יעקב. וזה אבא שלי.

ויעקב, נער בשנות השלושים בירושלים, בתקופת המנדט, הולך לתנועת נוער ציונית ורואה שם יהודים חילונים, חופשים וליברלים. הוא נשלח מטעם התנועה לחוות הכשרה בקיבוץ ומגלה את נפלאות ריקוד ההורה המעורב של בנים ובנות במעגל, בליווי אקורדיון, והוא מתבייש בכובע על ראשו ומוריד אותו. אורח החיים הדתי של הוריו נראה לו מיושן ומגביל. הוא רוצה להיות שחקן, ולצערם הגדול של הוריו הוא עוזב את הדת, אף שבפנימיותו ובמהותו הוא נשאר מקושר עד סוף ימיו לעולם התנ”ך והפיוט העברי.

ויעקב זה הוא בן הדור של מלחמת העצמאות. הוא היה שם, גבר צעיר בסוף שנות העשרים, כשקמה המדינה, ואותם אנשים שניתקו את עצמם מהמסורת, שעזבו את ספסלי הישיבות, שמרדו בהוריהם, הם האנשים שבפועל הקימו את המדינה וקראו את שמה: ישראל.

והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי.

 

מתוך המאמר: ויוותר יעקב לבדו, אהוד בנאי

 

  • “תלמיד אחד היה יושב לפני ר’ יוסי, היה ר’ יוסי מסביר לו ולא סבר. אמר לו: למה אין אתה סובר? אמר לו: שאני גולה ממקומי. אמר לו: מאיזה מקום אתה? אמר לו: מן גבות-שמאי. אמר לו: ומהו אוירו של אותו מקום? אמר לו: כשהתינוק נולד אנו גובלים אדמדמנים וטשים את מוחו, שלא יאכלוהו היתושים. אמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו.”
    מדרש בראשית רבה, פרשה לד

 

חכמינו לימינו על מדרש זה-

 

למורה רבי יוסי היתה סבלנות רבה.

הוא לא היה מפסיק ללמד עד שאחרון התלמידים היה מבין את השיעור. לכן כל ילד שהתקשה בלימודו היה נשלח ללמוד אצל רבי יוסי. מכל האזור הגיעו אליו תלמידים, גם ממקומות רחוקים.

אך מכל התלמידים החלשים, המתקשים והחולמניים תלמיד אחד התקשה יותר מכולם. הוא לא הצליח להבין שום דבר. דבר כזה אפילו רבי יוסי לא ראה מעולם. הילד הזה היה גם חולמני, גם לא מרוכז, וגם לא מבין שום דבר. כל המורים האחרים התייאשו ממנו.

רבי יוסי ראה שהתלמיד הזה מתקשה ללמוד. הוא לא ידע מדוע הוא מלמד אותו והוא אינו לומד.  מדוע הוא משמיע לו והוא אינו שומע, מדוע הוא מסביר לו והוא אינו סובר.

הוא הסביר לו פעם אחת את הפרק בתורה – התלמיד לא הבין.

הסביר לו פעמיים – לא הקשיב.

שלוש פעמים – לא קלט.

ארבע חמש ושש פעמים – כלום.

אבל לרבי יוסי היתה הרי סבלנות ואהבה לתלמידיו והוא שאל אותו: ‘מדוע אינך מבין? למה אתה לא מקשיב? מדוע אתה לא מרוכז?”

הביט התלמיד ברבי יוסי ואמר שלוש מילים: “אני מתגעגע הביתה”.

שאל רבי יוסי: “מהיכן אתה בארץ?”

‘מגבוֹת שמאי’ – ענה התלמיד.”

“גבוֹת שמאי, גבוֹת שמאי…”  נזכר פתאום רבי יוסי, ואז הבין הכול. הרי זה המקום הכי אומלל בארץ.

בגבות שמאי כל-כך חם, שאפילו הגמלים לא מוכנים לצאת מהמזגן.

גבות שמאי זה כזה חור, שבמפות הוא מופיע תחת המילים “תמשיכו הלאה”.

בגבות שמאי אנשים מדברים בפה סגור כדי לא לבלוע זבובים.

בגבות שמאי הזבובים טסים בפה פעור, כדי לבלוע אנשים.

טוב, נו, קצת הגזמנו…

אבל רבי יוסי לא רצה להעליב. הרי אנשים מגבות שמאי כל הזמן שומעים בדיחות ועקיצות על חשבונם. הוא רק שאל את התלמיד:  “ומה מיוחד במקום הזה?”

והתלמיד ענה מיד בעיניים בורקות: “גבות שמאי זה המקום הכי נפלא בעולם! אצלנו כשתינוק נולד אנחנו מורחים תאנים אדמדמות על הראש שלו”.

“למה אתם עושים זאת?” התפלא רבי יוסי שהתקשה להסתיר את צחוקו.

“כדי שהיתושים לא יעקצו אותו”, ענה התלמיד. “יש אצלנו המון יתושים ונורא חם, אבל היתושים נרתעים מהריח של התאנים”.

“אהה”, הבין רבי יוסי, “ולזה אתה כל-כך מתגעגע?”

“כן, לזה אני מתגעגע” ענה התלמיד, “כי עקיצות של יתושים כואבות פחות מעקיצות של אנשים. ואני גם אוהב יותר את בתי החמר המטים לנפול שלנו על פני כל בתי האבן שיש כאן; ואני מעדיף את החום המיוחד של גבות שמאי על פני הקרירות כאן; ואני אוהב יותר את האבק, השמש והמדבר מאשר כל העושר והירוק שיש פה. כי שם זה הבית שלי, כי שם אני רגיל להיות, כי שם יש אנשים כמוני. כי ‘גבות שמאי’ זה מקום שחיים בו אנשים ולא רק נושא לבדיחות”.

זו הייתה הפעם הראשונה שהתלמיד דיבר יותר מכמה מילים ברצף. רבי יוסי הבין כעת כי קשה ללמוד כשאתה רחוק מהבית, מהאוויר ומהאווירה שאליהם הורגלת. קשה להתרכז כשאתה כל-כך מתגעגע. אפילו אם זה מקום עם שם מוזר כמו גבות שמאי. מה יש, ופתח תקווה זה לא שם מוזר? וקרני שומרון? ואצבע הגליל?

הוא ליטף את ראשו של הילד: “ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו. מבורך הבורא שמלמד אנשים לאהוב את המקום שבו הם גרים. גם אם יש מקומות טובים ומוצלחים יותר, כל אחד אוהב את הבית שלו, את הכפר ואת העיר שבהם גדל. ולמי שרחוק מהבית קשה ללמוד ולהתרכז”.

ומאז אותה שיחה התחשב רבי יוסי בתלמיד מגבות שמאי. הם היו משוחחים על הכפר המוזר שבו מורחים את ראשי התינוקות בתאנים אדמדמות כדי להבריח יתושים. התלמיד סיפר לרבי יוסי עוד סיפורים מצחיקים ומוזרים, ובעיקר מיוחדים, שיש רק בגבות שמאי. כך הוא הצליח להתגבר מעט על הגעגועים, ורבי יוסי הצליח ללמדו תורה. עד מהרה הפך התלמיד החולמני וקשה ההבנה לתלמיד הכי טוב בבית הספר כולו. אפילו הילדים היו מתאספים סביבו בהפסקות ומבקשים לשמוע עוד סיפורים מרתקים על גבות שמאי. ואם בשיעור הוא היה מתחיל לחלום מחדש ולבהות באוויר, רבי יוסי היה נותן לו צביטת חיבה קטנה בלחי ולוחש: “נו, אז מה קורה עם היתושים אצלכם בזמן האחרון?”

 

אורי אורבך, חן מקום, חכמינו לימינו, הוצאת מגיד, 2010, עמ’ 1-5

             

  • ארץ ‘לקוטאית’ היא ארצנו. ארץ המלקטת בניה, השבים אליה מכל קצוות תבל. ממאה ויותר ארצות, והדוברים למעלה משמונים שפות. עדה עדה והליכותיה, ארץ ארץ ומנהגיו, לא ראי זה כראי זה.
    הצד השווה שבכולם – שמנהג אבותיהם בידיהם, והליכותיהם נר לרגלם. המטיפים למיזוג העדות, אינם יודעים מה גודל ההפסד והנזק ממיזוג שאינו אלא טשטוש ואיבוד אותם ערכים, מסורות ומנהגים נאים ומהודרים, שנוהגת כל עדה מזה כאלפיים שנות דור. אגרטל עם פרחים שונים בשלל גוונים וריחות, עדיף ונאה מאגרטל חד גוני אשר בו פרחים ממין אחד וצבע אחיד.

מטרתנו וייעודנו ל’איחוד’ עדות, ‘חיבור’ שבטים זה לזה כנבואת יחזקאל: ‘ואתה בן אדם קח לך עץ אחד … וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים בידיך’ – קרב אותם אחד אל אחד, אך לא למזגם ולטשטשם. לכן יש לשמור על הייחוד בתוך האיחוד.

(הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 43. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת ‘שאולי’, אשדוד, תשמ”ד (1984))

 

יחד שבטי ישראל- מקורות מזרחיים/ספרדים:

 

חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, מפרש אהבת הרע בכיבוד הדעות והרגשות של כל אחד.


נשימה זאת על ליבנו ונסיר את שטן הקטרוג והפרוד, ושנאת התורה ומשפטיה מקרבנו ונתלבש במידת האהבה העליונה ונאמנה שנצטוינו עליה בתורה לכל אחינו שבקרבנו כמו שנאמר: ‘ואהבת לרעך כמוך אני ה’, ובמידה זאת נאהב גם את הגר שבתוכנו, כאמור: ‘כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה א-לוהיכם’.
לא פה המקום לבאר הלכה זאת לעומקה, אבל נכיר ונדע כי כולנו היינו גרים בארבע רוחות השמיים ומתוך כך מוטלת עלינו מצוות אהבה נוספות על ואהבת לרעך כמוך, והיא מחייבת אותנו לקבל את כל העולים לקהילותיהם ולמקומות גלותם באהבה אמיתית של ואהבת לרעך כמוך אני ה’, ומתוך אהבה זאת, ננהג שלום אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד וכל סיעה מסיעותינו

(מכמני עוזיאל, שער ב’, חלק ג’, מאמר י’, סעיף ג’, אהבה משולשת- האמת והשלום אהבו)

 

חכם בן ציון ניסים פרדס, מעורר האדם להתרחק משני הקצוות בהשגת שלמותו.

 

‘הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני’ – כי באשר שלימות האדם, האומה הנבחרת, תלוי ועומד דווקא בהתייחדם אלו עם אלו באחדות נמרץ יחד שבטי ישראל, ולכן צריך שיחשוב כל איש ישראלי כי מצד עצמו אינו שלם כי אם מצד חברה ושותפות.

 

האחד: כי חברו משלים מה שהוא חסר, נמצא שכל אחד ואחד מיחידי האומה הישראלית הוא כמו חצי, וחצי חברו הוא האחר. ובין שניהם בהיצמדם יחד נעשים גוף שלם. וזו טעם מחצית השקל למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד שישלים השני. וזה אומרו: ‘אם אין אני לי מי לי’ – הורה צורך ההתעוררות אל האדם לחשוב שיתרחק משני הקצוות בהשגת שלימותו.

 

האחת: שלא יטיל כל השלמת חסרונו אל אחרים, לומר שע”י אחרים יושג כל שיצטרך, ושהוא לא יעשה מחלקו כלום. והשנית: שלא יספיק ויחזיק מעצמו הוא לבדו להשתלם מבלי בחירת זולתו, כי אין הדבר כן, אלא צריך האדם לאחוז בשניהם.

 

פרדס התורה, דרושים לפרקי אבות, עמ’ ש”פ, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ”ח (1998)

 

חכם בן ציון שמואל וידאל, מדמה האחדות לעלי הטבק, האחוזים איש לרעהו.

קופסת הטבק נפלה מאתי, וכל הטבק שבתוכה, נפל נפזר. הושטתי ידי להחזירו לקופסא, וראו נא ראו – אותם העלים, שהיו מאוחדים ואחוזים איש לרעהו – הרימותים בשתי אצבעותיי, והריהם בתוך הקופסא כשהיו, ואילו שאר העלים, שלא היו אחוזים ומאוחדים איש ברעהו – נפלו נפזרו. ואין להם שום תקנה, לחזור למקומם כשהיו. הם יהיו למרמס לרגלי כל עובר, והיו כלא היו. זוהי האחדות – זו מעלתה וזה ערכה.

תפארת ציון, הקדמה, עמ’ ב, דפוס רפאל חיים הכהן, תשל”א (1971)

 

קישורים לאתרים רלוונטים:

  1. ממזרח שמש- ממזרח שמש הוא בית מדרש למנהיגות חברתית, המטפח פעילים ומנהיגים חברתיים, לעשייה חברתית ברוח מסורת ישראל ובהשראת מורשת יהודי המזרח.
    באתר בית המדרש ניתן למצוא מגוון מערכים, שיעורים, דפי לימוד ועוד שכולם ברוח יהדות המזרח. לאתר: http://www.mizrach.org.il/
  2. ציונות מזרחית ספרדית: יש דברים כאלה- חוברת הכוללת מאמרים, ציטוטים, סיפורים, הסברים ותמונות על הציונות המזרחית על גווניה, מוביליה, קורותיה ועוד. לחוברת המלאה: http://izs.org.il/papers/zionism4purim.pdf

החכם היומי-  מאגר מידע אינטרנטי נגיש על חכמי ישראל בדורות האחרונים ודברי תורתם בנושאים של ‘אהבת ישראל’, ‘צדקה ומרפא’, ‘לימוד תורה’, ‘מנהג ישראל’, ‘מסורת אבות’, ‘גאולת ישראל’, ו’בין ישראל לעמים’. במאגר תמצאו מידע, סיפורים וחידושים של חכמי יהדות המזרח בצורה מסודרת ומאורגנת לפי נושאים ובצורה מאירת פנים. לאתר החכם היומי: http://www.hyomi.org.il/about.asp

דעתך חשובה לנו