איתור סניפים וכפרי בוגרים
חיבור זה לא נכתב על מנת שיקרא כפעולה לחניכים או מדריכים אלא לעזור לעלות רעיונות ולפתח אותם. הקטע נבנה בתור שלד שאותו כל אחד וייקח לכיוון שלו. מדריך שרוצה להכין פעולה מהקטע יעביר את עיקר רעיונותיו בעל פה ויוסיף עליו את הנפח שלו בהתאם למעביר ולשומעים. להפצה לרבים.
.
“מעשה בחמישה בלונים” הוא סיפור מצוין לפתוח בו את תקופת ההדרכה דווקא היות והוא רצוף באי הצלחות. הספר משקף בצורה יפה מדריכים שלא עמדו במשימה שהוטלה עליהם. כל מקרה בסיפור ניתן לתרגם למצב אפשרי שיקרה לנו במהלך החיים בכלל ובהדרכה בפרט, ובעזרת כל מקרה נלמד עלינו כיצד להתנהג כדי למנוע תקלות עתידיות.
.
אצל כל ילד בספר יש ארבעה שלבים שמרכיבים את הסיפור שלו:
חלק ראשון וחשוב בסיפור הוא שלב קבלת האחריות, שבו מקבלים הילדים לשמור על הבלונים. בכל חיינו יש הרבה משימות ואחראיות שאנו מקבלים: לילד בן 5 נותנים לשמור על בלון, לילדה גדולה יותר המשימה היא להשגיח על אחיה הקטן, לנו המדריכים נותנים לשמור על שבט וכאשר תקימו משפחה תצטרכו לשמור עליה.
מתוך שלב זה מגיע השלב הבאה- ביצוע המשימה. כל ילד או מדריך מבצע את המשימה בדרך שונה על פי נפשו ואופיו. השלב הזה הוא בעצם נגזרת של שלב נסתר שלא כתוב בסיפור שלנו- היחס למשימה. מעשיו והתנהגותו של הילד נובע מאישיותו, תכונותיו ומהיחס לאחריות שהוא קיבל. אנחנו ננסה לרדת לעומק העניין, אל אישיותו של כל אחד מהמדריכים, וננסה לפצח אותה.
לשלב השלישי, שלב התוצאה, יש שורה תואמת לכולם. אומנם שלב זה זהה אצל כל הילדים אך הסיבות שלו שונות מילד לילד. השלב נובע מאופן ביצוע המשימה. אם מדריך יבצע את המשימה בצורה טובה התוצאה תהיה חיובית, והבלון יישאר שלם, ואם לא אז…פחות. בסיפור שלנו הבלון רק מתפוצץ, אך במהלך ההדרכה ביצוע לקוי של המשימה יכול לגרום לתוצאות קצת פחות נעימות כגון: חניך שנעלב ועוזב את הסניף, שבט שרב בתוך עצמו ומתפרק והורים עצבניים שמתלוננים על המדריך המסכן. כל אחד מהמקרים הוא אולי לא כישלון צורם אך ודאי לא הצלחה יתרה.
השלב האחרון הוא שלב הניחומים. זהו השלב שבו יפתחו ועדת חקירה, יעשו חשבון נפש וינסו לראות מה לא בסדר. כמובן שהמסקנה לא תהיה שהמדריך לא נהג קשורה, אלא כל דבר אחר שאפשר לעלות על הדעת.
.
נעבור בסיפור שורה שורה ושלב שלב ונראה כיצד אנו בתור מדריכים נוכל למנוע תקלות בזמן ההדרכה.
.
“אמא של רותי הביאה מתנה שימחה וששון לכל ילד בלון. לרותי-בלון כחל. לרון-בלון צהב. לסיגלית-בלון סגול. לאורי-בלון ירוק ולאלון-בלון אדום”
.
איזה כיף, ששון ושמחה – נכנסנו להדרכה, כל אחד קיבל את השבט שלו. אנחנו בטוחים שיהיה לנו כיף בכל מהלך ההדרכה ושנהיה מדריכים מעולים. כבר יש עמנו אלפי המלצות והדרכות לקראת השנתיים הבאות. אך אנחנו לא יודעים איזה אחריות אנחנו מקבלים עלינו. במבט ראשון אנחנו שמחים לקבל את הבלון. אך האם אנו מוכנים לקבל את האחריות הכבדה שאתו? הבלון הוא חפץ מאוד מהנה אך גם מאוד עדין שללא זהירות הוא עלול להתפוצץ. ההדרכה היא כמו הבלון- היא יכולה מאוד מהנה, נחמדת ומרעננת אך גם מלאת אחריות. אנחנו מקבלים על עצמינו משימה לשמור, לדאוג ולתפעל שבט שלם בלי שאף חניך ייפול בין הכיסאות. תפעול לקוי של המשימה יביא בהכרח לתוצאות עגומות ולא כל כך משמחות.
.
“כל הילדים-וכל הבלונים יצאו לטיול”
.
כאן מתחילה המשימה. הילדים צריכים בסה”כ לשמור על הבלון למשך כמה שעות. לעומתם אנחנו צריכים לשמור על שבט שלם למשך שנתיים שלמות- משימה לא פשוטה.
.
“אורי שמח. רץ וקפץ- וזרק את הבלון למעלה למעלה: זרק ותפס…זרק ותפס…”
.
אורי שלנו הוא המדריך הזורק, הנהנתן ואם תרצו “הסטלן”. הוא לא מוכן לקבל את מלוא האחריות של ההדרכה. הוא בא בשביל ההנאה של עצמו. לכן הוא זורק מתי שבא לו ותופס מתי שבא לו. כשמשעמם לו הוא מוריד פעולה מוכנה מהאינטרנט, שמסתדר לו הוא יוצא להכנה למחנה וכשנוח לו הוא בא לישבצי”ם. אורי דורש מההדרכה שתתאים את עצמה לדרישות שלו במקום שהוא יתאים את עצמו לצרכים שלה.
.
“בום! טר-ך! מה קרה? הבלון התפוצץ…הבלון נקרע”
.
שבט כזה שהמדריך שלו לא מוכן לקבל אחריות לא יחזיק מעמד הרבה זמן ויתפוצץ. חניכים שהמדריך שלהם לא מוכן לקבל את התפקיד שלו ברצינות יתנהגו בהתאם גם למדריך.
.
“אנא אורי אל תצטער! נביא לך בלון אחר”
.
הגענו לשלב האחרון- שלב המסקנות. והגישה אצלנו היא שלא משנה אם מדריך אשם. מה זה חשוב אם חניך כזה או אחר עזב את הסניף הרי יש עוד הרבה בלונים, יש לנו עוד שבט שלם שנשאר. גישה כזאת היא גישה מוטעית. כל חניך הוא עולם ומלואו ואם חניך אחד לא מגיע לפעולות זה אומר משהו על המדריך. אבל בשביל אורי מה שבא בקלות הולך בקלות וגם יחזור בקלות.
.
“פגשו הילדים את אבא של רון. שמח רון ואמר: אבא נפח הבלון הצהוב! שיהיה גדול- כמו הראש שלך! גדול-גדול כמו…כמו…השמש!!
.
רון הוא המדריך האידאליסט. הוא אולי הדמות ההפוכה מאורי אך הוא נמצא באותה בעיה. גם רון רוצה להתאים את הצרכים של החניכים לערכים שלו. לרון שלנו אין זמן להתעסק בזוטות כמו ערב במבה, פעולת שוקולד או מחנה ניצנים. הוא רוצה לנפח את הבלון הכי גדול הכי בולט והכי אידאלי. הוא רוצה שיצאו לו חניכים לפחות כמו הרב נריה. ולכן אין לו זמן לפעולות גיבוש מטופשות. הוא מחדיר לחניכים את ערכי בני עקיבא לדורותם כולל את אורות התשובה, מאמר הדור ומכתבי יוני. בפעולות הוא מדבר גבוהה על אידאלים, על לחיות על קידוש ה’ ומקריא אין ספור סיפורים מ”קראתם דרור”. ולא נשכח שהוא מתייעץ עם אבא שלו (שבמקרה רב) על איזה איגרת לקרוא לחניכים או שהוא משחנ”ש עם הר”מ שלו על המצב הרוחני של השבט. הוא מנפח ומנפח ולא מרפה מהבלון. רון מצפה מהחניכים יותר מאשר הוא מצפה מעצמו, שהרי את עצמו הוא מכיר, ואת החניכים…לא בטוח.
.
“בום! טר-ך! מה קרה? הבלון התפוצץ…הבלון נקרע”
.
יש גבול כמה ערכים חניך יכול לספוג. ואם לא עוברים אתו שלב שלב עד לרמה הדרושה החניך פשוט ישתעמם ויפסיק להגיע. אחרי הכל יש לזכור שגם אנחנו היינו פעם ילדים.
.
“אל תצטער רוני רון זה סופו של כל בלון”
.
אם מקודם לא שללנו את אשמת המדריך כאן אנו אומרים שהמדריך כלל לא אשם. הרי בסופו של יום כל בלון סופו להתפוצץ וכל שבט סופו שיריב בתוך עצמו. בגישה הזאת לעולם לא יהיה ניתן להשתפר מכיוון שהמסקנה שהחניך הוא הבעיתי ולא המדריך.
.
“פגשו הילדים את מיצי-חתולתה של סיגלית. התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי… חטפה מיצי את הבלון הסגול של סיגלת”
.
סיגלית שלנו היא מדריכה מסורה שמאוד רוצה ולהשפיע על החניכות שלה. הבעיה הגדולה היא שיש לה הרבה חתולות שמפריעות והרבה הסחות דעת שלא נותנות לה מנוח. היא מאוד רוצה לשחנ”ש עם החניכות אך מחר יש לה מבחן במתמטיקה. היא מאוד רוצה ללכת לישב”ץ אבל יש לה שופינג עם חברות. היא מאוד רוצה לצאת למסע סוכות אך יש לה טיול משפחתי. היא רוצה להיות מדריכה טובה אבל ההדרכה תמיד תהיה מקום שני בסדר העדיפויות שלה. לסיגלית יש הרבה רצון טוב אך יש לה גם הרבה רצונות אחרים שחוטפים לה את הבלון. וכבר נאמר: הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. אומנם לא מצפים מכם שתעצרו את כל החיים שלכם בשביל ההדרכה, אך גם צריך להפנים שהדרכה לפעמים תבוא על חשבון דברים אחרים.
.
“בום! טר-ך! מה קרה? הבלון התפוצץ…הבלון נקרע”
.
זה מה שקורה שההדרכה נידחת כל פעם שהיא מתנגשת בדבר אחר. מדריכה כזאת תשמע הרבה תלונות מהורים עצבנים שלא מבינים מדוע המדריכה אינה מופיעה בסניף ואינה עושה פעולות.
.
“אל תצטערי סיגלית! כך קרה גם לרון. זה סופו של כל בלון”
.
כאן מצטרף טיעון נוסף “כך קרה גם לרון”. המדריך מסתכל בשבטים מסביב ורואה שגם שם יש בעיות, אם כך הכל בסדר. זה חלק אינטגרלי מההדרכה. דברים רעים קורים ואין מה לעשות עם זה. אך אסור לעשות השוואות. כל שבט הוא ייחודי ולכל בלון יש גודל וצבע שונה ואין לעשות השוואות בין שבטים בכלל.
.
“פחדה רותי שגם הבלון שלה יתפוצץ.. חיבקה רותי את הבלון הכחול כמו שמחבקים בובה…כמו שמחבקים את אמא…”
.
רותי היא מדריכה בחרדות. היא יודעת את גודל האחריות והיא מפחדת מה יגידו. היא מפחדת מה יגידו ההורים, החניכים, המדריכים או אמיר סנדלר. רותי מפחדת לטעות, לפלוט מילה לא מתאימה או לעשות תנועה לא במקום. בגלל שרותי חוששת להיכשל היא לא תעשה שום דבר מעבר ל-ד’ אמות של הדרכה. אחד הדברים החשובים בהדרכה זה ראש גדול, ורותי עושה בדיוק מה שכתוב בספר ולא סרה ממנו ימין או שמאל. במקום לעשות פעולה היא עושה שיעור בבית הספר. היא לא יוצרת, היא לא יוזמת, והיא לא מגדילה ראש. הרבה מדריכים נכנסים לריטואל של “פעולה תפילה”, כלומר לשגרה השוחקת בלי לצאת ממנה. מדריך כזה לעולם לא יעשו משהו מיוחד וחוויתי כמו פעולה לילית, מסע אופניים או מבצע התרמה, כי הוא מפחד שמשהו ישתבש או שמישהו לא יאהב את הרעיון. הוא עובד על פי הנוסחה הפשוטה: מי שלא מנסה לא טועה.
.
“בום! טר-ך! מה קרה? הבלון התפוצץ…הבלון נקרע”
.
במקרה של רותי גם אם הבלון לא יתפוצץ היא תתפוצץ מרוב חששות. מדריך צריך להנהיג את השבט שלו לפרוץ את המסגרת הרגילה. אנחנו באנו לב”ע לשנות ולקדם דברים ואם נתכנס לתוך עצמנו ונפחד לפעול לא נתקדם לשום מקום ולא נקדם שום דבר.
.
“אל תצטערי רותי! כך קרה גם לרון. זה סופו של כל בלון”
.
אם יש תרוץ כל כך טוב למה בכלל צריך להחליף אותו.
.
“נשאר רק בלון אחד: בלון אדם- הבלון של אלון. פתאום.. נשבה רוח חזקה- חטפה את הבלון האדום, העיפה אותו למעלה עד העננים. אלון נפנף בידיו וקרא: שלום! שלום! בלון אדם!”
.
אנחנו לא יודעים שום דבר על אלון. אנו לא יודעים על אישיותו או מעלותיו. אנו רק יודעים שהרוח באה וחטפה את הבלון בהפתעה. זה המקום להרגיע את המדריכים ולומר שאם כל הכבוד למדריכים אנחנו בורג קטן בתוך מערכת החיים של החניכים ולא הכל תלוי בנו. יכולות לבוא רוחות זרות ולחטוף לנו את הבלון ובכוחות עצמנו לא נוכל להתמודד נגדן. אנחנו המדריכים צריכים לא להתבייש לבקש עזרה ולהתייעץ עם הקומונרית, ההורים או המחנך. ואם אנחנו לא מצליחים לפעמים צריך לדעת גם לעזוב ולתת לילד ולעלות מעלה. לשחרר אותו ולתת לו לעוף למרחקים. מי יודע לאן הוא יגיע. לפעמים ההתעקשות להחזיק אותו יכולה רק להזיק.
.
לסיכום חשוב לומר שעם כל הקושי אתם המדריכים עושים עבודה חשובה שמשפיעה על עתיד החניכים. כמו שאמר יאנוש קורצ’אק: “הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.”
.
מוגש לחומר למחשבה מאת צוות הדרכה קרנ”ש