איתור סניפים וכפרי בוגרים
“מה שהיה, תשכח מזה?” – ואולי לא? מדוע חשוב לשמר את זיכרון העבר של העם היהודי?
את הפעולה נבסס על נקודת הנחה חשובה: אנחנו שוכחים, ובמהירות גדולה. כל דבר שאנחנו לא טורחים להיזכר בו – נשכח. כדי להמחיש זאת לחניכים, הנח טבלה במרכז החדר, כשעליה ארבע עמודות, באופן הבא:
.
שיעבוד מצרים
חורבן בית-המקדש
אינקוויזיציה
שואה
.
שאל את החניכים שאלות לגבי ארבעת המאורעות ההיסטוריים האלה, ובדוק לגבי איזה מבין המאורעות יש לנו ידע מועט.
.
שאלות לדוגמא:
.
*למה אנחנו לא זוכרים?
סיימנו את שלב השאלות. נתבונן כעת בסיכום הנקודות: התוצאה שהתקבלה, ככל הנראה, היא שאנחנו יודעים מעט מאוד על האינקוויזיציה. השאלה היא: למה?
תשובות אפשריות:
-זה לא היה אסון גדול… (מה שלא נכון כלל וכלל)!
-זה קרה לפני הרבה שנים…
-זה לא כואב לנו כמו השואה…
-לא מלמדים על זה בבית-הספר… ועוד…
.
ממה שראינו, ניתן להסיק כמה מסקנות:
הזמן מקהה את הרגש;
אם אין רגש – שוכחים. (יש אנשים, למשל, שנזכרים לצחצח שיניים רק כשיש להם כאב שיניים…)
אם לא עושים חגים, צומות וכדו’, שהם “זיכרונות מלאכותיים” – לא נרגיש את האירוע.
לכן: שמירה על צומות וחגים עוזרת לנו לשוב ולהיזכר בתקופות מסוימות, ומסייעות לנו להזדהות רגשית עם מאורעות מן העבר. עובדה היא, שבגלל שאין צום או יום זיכרון לנרצחי האינקוויזיציה, אנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום. לעומת זאת, בנוגע לשעבוד במצרים, כל ילד יודע מה קרה שם, וזאת תודות לליל הסדר שמסייע לנו לזכור את יציאת מצרים.
.
(מומלץ לעיין בנספח “מה עניין ‘MAYFLAWER’ אצל פסח?”)
.
שואלים את החניכים: למה בכלל חשוב לזכור? מדוע חשוב לשמר את העבר? מה זה נותן לי כיחידי זכירת העבר?
.
הכינו מראש שלט הכוונה עם ארבעה חיצים לארבעה מקומות שונים על כל חץ כתבו שם של מקום שאליו הוא מוביל. עשו הצגה על נהג מבולבל בשעת לילה מאוחרת, שאינו מצליח למצוא את כיוון נסיעתו. הוא כבר עייף, קשה לו לשמור על ריכוז, ופתאום הוא רואה שהשלט שלפניו נפל. איך ידע מה הכיוון שאליו הוא צריך לנסוע? הפילו את שלט ההכוונה על הרצפה ותנו לחניכים לחשוב- כיצד הוא יידע את כיוון הנסיעה, למרות נפילת השלט?
תשובה: הוא יוכל להעמיד את השלט לפי המקום שממנו הוא הגיע. כך יוכל לדעת לאן כל שאר הכיוונים מובילים.
ההיסטוריון יגאל אלון אמר: “עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל”. כדי להבין את משמעותנו בחיים בהווה, חובה עלינו לזכור ולהבין את עברנו. כיהודים, כל חיינו בהווה נשענים וסמוכים על מסורת עברנו.
.
ניתן להסתכל כדוגמא על חג הפסח וללמוד כיצד משחזרים אירוע ומשמרים אותו בתודעה במשך אלפי שנים:
א. זמן: חוגגים את האירוע בדיוק בתאריך המקורי.
ב. סקרנות: קערת ליל הסדר, האפיקומן, כרפס.
ג. סיפור ההיסטוריה: ההגדה, וכל המרבה – הרי זה משובח.
ד. סמלים: 4 כוסות, מצה, מרור, חרוסת
ה. הווי: שירים מיוחדים, סיפורי מעשיות.
ו. מקוריות: הוספת מנהגים מיוחדים, אך תוך שמירה על צביון החג.
.
אז מה זה נוגע אלינו?
פשוט מאוד. אם נרצה, לדוגמא, לשמור על צביונם של אירועים מיוחדים, כמו: יום העצמאות (שנהפך, לפעמים, ליום המנגל והופעות זמרים) או פורים (שנהפך, לפעמים, ליום הרבצת פטישים בראש ורקדניות מהקרנבל הברזילאי), או שבת (שנהפכת, לפעמים, ליום שבו יש יותר מעיתון אחד בבית ופיסטוקים והרבה שינה), אז כדאי שאת אירועי היום נקדיש לשחזור אמיתי של האירוע, לזיכרון מוחשי של העבר- וכיצד הוא רלוונטי ומשפיע גם עלינו כיום. איפה אותם מאפיינים של פעם גם נמצאים אצלנו? מה יש לנו ללמוד משם?
בפעולה ראינו שכאשר אנו מכירים את עברנו, יש לנו יכולת הבנה לאן להתקדם, לאן פנינו מועדות. נוכחנו לדעת שכאשר איננו פועלים לשימור זיכרון מסוים, איננו מתחברים אליו והוא משפיע עלינו פחות. הבנו שעל מנת לקבל כמה שיותר מימי הזיכרון- החגים, הצומות וכו’ שלנו, עלינו להתמקד ביום עצמו במה שהוא מסמל, ולא באמצעים הטפלים ש”נדבקו” אליו עם השנים, אלא- במה אנחנו יכולים וצריכים לקחת איתנו לחיים שלנו מאותו מאורע.
מצורפים בנספח 3 קטעים המדברים על משמעות הזיכרון וחשיבותו. תוכלו להשתמש בהם (או בחלקם) במהלך הפעולה.
נספח מס’ 1 – מה עניין MAYFLOWER אצל פסח?…
(מנאומו של דוד בן גוריון לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית של האו”ם)
לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אנייה ושמה MAYFLOWER, ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי. הם חיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש. הם נחתו ב… אמריקה, והיו ראשוני המייסדים והבונים של אומה זו. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (על כן ילד אמריקאי יודע שם זה מהוריו, בית-ספרו, ועוד).
אבל, תאב אני לדעת: האם יש אנגלי אחד היודע בדיוק את יום ושעת הפלגת אוניה זו?! וכמה אמריקאים יודעים זאת? מה יודע ילד אמריקאי, ואף מבוגר, כמה אנשים היו באוניה זו? שמות משפחותיהם? מה לבשו? מה אכלו? מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך? ממה ניזונו וכיצד שתו מים? היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?
והנה- לפני יותר מ-3300 שנה קודם הפלגת ה-MAYFLOWER, יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם באמריקה ורוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה, יודע בדיוק: אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של ה-15 בניסן. מה לבשו? מותניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות, והגיעו אחרי שבעה ימים לים סוף. הוא מכיר גם את מסלול המסעות במדבר וקורותיהם במשך 40 שנה: אכלו מן ושליו ושתו מים מבארות מרים. הם הגיעו לארץ בירדן מול יריחו, ואף את שמות משפחותיהם לבית אבותם יצטט מן החומש. עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך. והם מסיימים בשני מאמרים: “השתא – עבדי (=השנה אנו עבדים), לשנה הבאה בני חורין”; “השתא – הכא (=השנה אנו עדיין בגולה), לשנה הבאה בירושלים”, בארץ ישראל. כך טיבם של היהודים.
.
נספח מס’ 2 – נפוליאון והיהודים
לפני כמאתיים שנה, באחד הערבים, יצא הקיסר נפוליאון, שגילה עניין מיוחד ביהודים ובדתם, לסייר ברובע היהודים בעיר הבירה. משהתקרב לרובע, הופתע: פנסי הרחובות אינם דולקים, בתי כל היהודים נעולים וחשוכים. דממה וחושך בכל הרבע, איש אינו נראה. הדבר הגביר את סקרנותו: וכי אירע דבר חמור? האם פרעו ביהודים שלי ואני לא ידעתי? נפוליאון פקד על הרכב להמשיך בנסיעה, עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים. מרכבתו התקדמה לעבר מקור האור, שנתגלה כבנין מרכזי וגדול מאוד. ירד נפוליאון ממרכבתו, פתח את דלת הבניין… ולעיניו נתגלה מחזה מדהים: כל יהודי הרובע התכנסו בבית-הכנסת, ישובים על הרצפה, מנגינת נכאים בוכייה בוקעת מפיותיהם, הפנסים כבויים, ורק נרות מועטים מפיצים אור קלוש.
קרא הקיסר לראש הקהל ושאלו בפליאה לפשר הדבר. “מלחמה קשה ועקובה מדם”, ענה ראש הקהל, “בין ישראל לאיטליה, הצטמצמה בשלבה האחרון סביב מבצר לאומי חשוב מאוד שלנו. יותר משהיה זה מעוז בטחוני, היה מבצר זה מרכז החיים, מעוז הרוח שהחזיקה וחיזקה אותנו. היה ברור שאם ייפול המבצר יוכרע הקרב לרעתנו. ביום זה, תשעה באב לפי הלוח שלנו – המבצר נכבש ונשרף, ואנו עצובים ובוכים”. כיון שנפוליאון, המפקד העליון של צבא המעצמה הצרפתית, לא זכר ברגע זה את הקרב האמור, שאל: “מתי נערך קרב זה עליו אתם כה מדוכאים?”. “אדוני המפקד”, כך ענה היהודי, “לפני כ-2000 שנה”.
התפרץ נפוליאון בקול נרגש, קבל עם ועדה: “הנשמע כדבר הזה, שאדם שאבות – אבותיו קיבלו סטירה חזקה, יבכה היום את כאבה? עם המסוגל לשמור על חווית חורבנו הלאומי אלפיים שנה, ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר, עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו”.
.
נספח מס’ 3 – ר’ אריה לוין והצער על בית המקדש
בימי חודש אב בו חרב בית-מקדשנו, פקד ר’ אריה את קבר אשתו הצדקת, וכשהוא רועד ופניו אל הכותל אמר: “כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו, בשר מבשרו ודם מדמו, קרוב ויקר? בוכה הוא עליו בדמעות הרבה בשעת פטירתו, אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו זמן מה לאחר מכן. ולא עוד: כעבור שנה-שנתיים אין כוח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמו ו’גזירה נגזרה על המת, שישתכח מן הלב’.
וראה זה פלא על חורבן בית-המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתו, שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים – עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש, שנה שנה, מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, יש עוד הרבה דמעות…
ולא פלא, רק אות הוא: ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית-המקדש לא מת. על מת, ולו קדוש, גדול, יקר, בוכים אחת ועוד אחת, ולא עוד. מת הוא ואיננו. האלוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כוח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד – אות הוא שמה שאנו בוכים עליו – חי, לא מת, אות הוא שיש תקווה…”
(מתוך: איש צדיק היה, על ר’ אריה לוין)