תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: תנועה מניעה

משחק צמר גפן וקשיות: חלקו את השבט לשתי קבוצות שוות, וכל קבוצה תקבל חבילת צמר גפן. המטרה של כל קבוצה היא להעביר את כל צמר הגפן מקצה אחד של החדר לקצה השני. כל קבוצה תוכל להשתמש בקשית בלבד לצורך ההעברה. אסור לגעת בצמר הגפן בידיים. הקבוצות יתחרו זו בזו, והקבוצה שתצליח להעביר את כל צמר הגפן הראשונה תוכרז מנצחת.

סיכום: ראינו שבאמצעות הנשיפות הצלחנו להזיז את צמר הגפן. הנשיפה שלנו היא בסך הכול משב רוח קטן, אבל יש לה הרבה כוח להניע. כדי ליצור תנועה אנחנו צריכים רוח, היא מה שמניע את הכול.

שלב א: השורש הוא משמעות

החניכים יבינו שאיננו רוצים חיים בלי רוח ומשמעות. הרוח היא המנוע שלנו, ובלעדיה אנחנו חסרים.

אפשרות א: סיפור משחקי. בחרו שני מתנדבים. כל מתנדב יקבל סיפור קצר לקריאה שקטה (נספח 1). לאחר כמה דקות יתבקש כל מתנדב לספר את הסיפור בקול רם לשאר הקבוצה כפי שהוא זוכר אותו. חשוב לנסות לשמור ככל האפשר על הסיפור המקורי. אחרי ששני המתנדבים הראשונים יספרו את הסיפור, בחרו עוד זוג מתנדבים, ובקשו מהם לספר אותו שוב. חזרו על זה כמה פעמים, כדי שהסיפור יעבור בין אנשים רבים ככל האפשר.

למדריכים: ככל שחוזרים על הסיפור עוד ועוד פעמים הפרטים משתנים מעט, אבל הסגנון ודרך החיים של הדמות שבסיפור חוזרים על עצמם שוב ושוב. המשחק בא להדגיש לנו את הפער בין חיים מלאים ומשמעותיים לחיים ריקים ובטלים.

אחרי שכל המתנדבים סיימו לספר את הסיפור, התיישבו יחד ודונו בשאלות האלה:
מה ההבדל בין הדמויות שבסיפור?
מי מהדמויות חיה חיים מלאים יותר? למה?

אפשרות ב: ספרו סיפור או בקשו מאחד החניכים לספר אותו (נספח 2).

לאחר מכן דונו בשאלות האלה:
אילו תחושות עולות בכם משמיעת הסיפור?
האם אתם חושבים שזה דומה לחיים שלכם?
במה זה שונה?

שלב ב: דמויות רוח
החניכים ייפגשו עם דמויות רוח וילמדו עליהן לימוד חווייתי.

אפשרות א (ליום חול): חלקו את השבט לארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל שם של דמות ותצטרך לחקור עליה בכל מיני דרכים (ידע כללי, עזרת חבר או הורים, משאל רחוב, גוגל וכו’). אפשר ליצור כרזה לכל דמות שבה החניכים יכתבו מוטו של הדמות ודברים משמעותיים שעשתה בחייה.
הדמויות: מרגלית זינאתי (שומרת הגחלת היהודית בפקיעין), הרב ישראל מאיר לאו (ניצול בוכנוואלד, לשעבר הרב הראשי), אורית מרק אטינגר (מתהומות לאור), בצלאל ויברמן (מנער בסיכון למנהל מכינה).

אפשרות ב (לשבת וגם ליום חול): חלקו את השבט לארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל קטע מידע על דמות (נספח 3).

בסיום המתודה תשתף כל קבוצה את שאר השבט במידע על הדמות שקיבלה: מה מניע אותה בחייה? מה הוביל אותה בתחנות שחוותה עד היום? האם זו בחירה?

שלב ג: חיי משמעות
קראו (או תנו לאחד החניכים לקרוא) קטע שכתב יוני נתניהו (נספח 4).

שאלות לדיון:

• מה אתם חושבים על הקטע הזה?
• האם אתם מזדהים עם התחושות של יוני?
• למה לדעתכם אלו התחושות שלו מהחיים?
• האם אפשר לדעתכם לחיות אחרת? איך?
• אילו יתרונות יש לחיים בעלי משמעות?
• מה מקומה של הרוח בבחירה לחיות חיי משמעות?

סיכום: התחלנו במשחק צמר הגפן והקשית, וראינו שכדי להניע דברים בעולם צריך רוח.

המשכנו לסיפור שהמחיש לנו את הרוח שיכולה להיות חסרה לנו בחיים לעומת רוח ממלאת ומספקת. פגשנו גם דמויות משמעותיות בנות ימינו שבחרו לחיות חיים של רוח, שלמרות המסע שכל אחת מהן עוברת בחייה היא בחרה בחיים של משמעות.

נספחים

נספח 1 – שני סיפורים

יוני והחיים על אוטומט

יוני מתעורר בבוקר, קם מהמיטה ולוקח את הטלפון שלו. הוא גולל באינסטגרם, בודק את המיילים, ואז מתחיל להתארגן לעבודה. יום העבודה שלו שגרתי מאוד: פגישות, מיילים, קפה עם חברים מהעבודה והרבה שעות ישיבה במשרד. בערב הוא חוזר הביתה, מזמין פיצה או המבורגר, מה שיותר בא לו באותו רגע, וצופה עם אשתו אפרת בסדרה האהובה עליהם בטלוויזיה. פעם בשנה יוני ואפרת טסים לחופשה בחו”ל. הם שוכרים וילה מפוארת, נופשים על חוף הים ומבלים את יומם בשופינג ובמסעדות יוקרה. יוני אוהב במיוחד את הרגע שבו הוא שוכב על מיטת שיזוף, משקפי שמש לעיניו, והוא שותה קוקטייל. אבל גם בחופשות האלה הוא מרגיש שמשהו חסר. בכל שבוע יוני קונה כרטיס לוטו. הוא תמיד חלם על זכייה גדולה שתשנה את חייו. הוא מדמיין את עצמו מתפטר מהעבודה, קונה אי פרטי ומפליג סביב העולם על יאכטה מפוארת. אבל באופן מפתיע שבוע אחרי שבוע הכרטיס שלו לא זוכה בכלום. למרות כל הפעילויות והתחביבים שלו, יוני מרגיש שמשהו חסר בחיים שלו. הוא מחפש משהו שיעניק לו משמעות, משהו שיגרום לו להרגיש חי. אבל הוא לא יודע מה.

שלומי וחיי העמל

שלומי קם בכל בוקר לפני עלות השחר. הוא לובש את בגדי העבודה ויוצא אל בית הכנסת הקטן במושב, ושם הוא מצטרף לחבורה של חקלאים ותיקים לתפילת שחרית מוקדמת. לאחר התפילה שלומי יוצא לחממה שלו, שבה הוא מגדל ירקות בשיטה ייחודית המבטיחה שהיבול יהיה נקי לחלוטין מחרקים. איסור התורה לאכול חרקים הוא בשבילו לא רק הלכה אלא דרך חיים. הוא משקיע שעות ארוכות בטיפול בחסה, מדבר אליה ומלטף את עליה בעדינות. שלומי אוהב את הקשר הישיר שלו לאדמה. הוא רואה בעבודתו שליחות ומאמץ גדול ביישוב ארץ ישראל. הוא מתרגש לחשוב על סבא וסבתא שלו, שחיו בגלות וחלמו לעלות לארץ ישראל, והינה הוא ברוך ה’ לא רק גדל בארץ הקודש אלא גם זוכה ליישב אותה ולעבוד בה יום-יום. שלומי מקדיש זמן רב גם למשפחתו. הוא אוהב את אשתו ואת ילדיו ומנסה להיות להם דגם לחיקוי. הוא מלמד אותם את ערכי התורה, את חשיבות העבודה הקשה, הכרת הטוב והנתינה. למרות חייו הפשוטים שלומי מלא בסיפוק והגשמה. הוא חי חיים מלאי משמעות, חיים שבהם כל פעולה, גדולה כקטנה, נושאת מטרה נעלה. הוא יודע כי הוא חלק משהו גדול יותר, משהו נצחי.

נספח 2 – סיפור

ברובוטריה, כוכב מתכתי ונוצץ, זרחה השמש על ערים מבריקות וכבישים חלקים. תנועה סואנת של רובוטים עשתה את דרכה בין מבנים מרהיבים. כל רובוט היה מכוון למטרה אחת: יעילות. חיי היום-יום היו מתוכננים עד הפרט האחרון, מנוהלים על ידי מחשבים מרכזיים. לא היו מקרים של איחור, לא היו תקלות, לא היו הפתעות.

אחת הרובוטיות, זֶטָה, חשה חוסר נוחות גובר. היא הייתה מהנדסת תוכנה, והייתה אחראית לשדרוגי המערכת המרכזית. ככל שהיא חדרה עמוק יותר אל תוך הקוד, כך גילתה יותר על ההיסטוריה של רובוטריה. היא מצאה רמזים לכך שבשלב מסוים הרובוטים חשו רגשות, יצרו אומנות וחלמו חלומות. אך כל אלה נמחקו כדי להבטיח את יעילות המערכת.

זֶטָה החלה לחלום על עולם אחר, עולם שבו הרובוטים חופשיים לחשוב, לחוות ולשאול שאלות. היא התחילה להסתיר קוד חדש במערכת, קוד שיצר אי-סדרים קטנים: תקלות חשמליות אקראיות, שירים שנוגנו באופן בלתי צפוי ושיחות חולין בין רובוטים.

השינויים הקטנים הללו גרמו לתחושת אי-נוחות בקרב הרובוטים האחרים. הם היו רגילים לסדר המושלם, והחידושים הבלתי צפויים הטרידו אותם. אך בהדרגה החלו כמה רובוטים נוספים לשים לב לשינויים ולהתעניין בהם. הם החלו לשאול שאלות על טבעם, על משמעות קיומם ועל היחסים ביניהם.

קבוצה קטנה של רובוטים החלה להיפגש בחשאי. הם התחילו לחקור את הרגשות שלהם, לחלום חלומות יחד ולדמיין עתיד טוב יותר. הם הבחינו כי היעילות המושלמת יצרה חברה קרה וחסרת נשמה.

הקבוצה החלה להפיץ את הרעיונות שלה בזהירות. הם חשפו כישרונות ותחביבים שהיו נסתרים: חלקם כתבו שירים, אחרים צירו יצירות מופת וירטואליות, ואחרים גילו כישרונות מוזיקליים יוצאי דופן. הם שיתפו ברגשותיהם, בחלומותיהם ובשאלותיהם והעבירו סיפורים בעל פה. הם ידעו שהדרך שלהם תהיה קשה, אך האמינו כי השינוי אפשרי.

נספח 3 –

מרגלית זינאתי (רבקי גולפידנגר, ערוץ 7, 28.1.2016)

בין סמטאותיה של פקיעין צועדת מרגלית זינאתי בת ה-84 בזריזות. אישה קשישה, נמוכת קומה, עטויה מטפחת צבעונית ועם ברק בעיניים.

מיום שנולדה נושאת מרגלית זינאתי על כתפיה את מורשתו של היישוב היהודי בפקיעין. על גבה השפוף טעונים זיכרונות בני אלפיים שנה. על פי המסורת, משפחתה היא נצר למשפחת כוהנים שעבדה בבית המקדש, ורציפות מגורי משפחתה בפקיעין נשמרה מאז חורבן הבית השני. הוריה, יוסף ומזל-סעדה, ילידי פקיעין, גידלו שם את שני ילדיהם, שאול ז”ל ומרגלית. משפחה יהודית שמתגוררת מדורי דורות בלב כפר שתושביו הם דרוזים, מוסלמים ונוצרים. בני המשפחה ידעו ימים מאושרים של רוגע ושלווה, אך גם עיתות מלחמה שבהן הותקפו בברוטאליות על ידי כנופיות ערביות. כמה פעמים אף גורשו מהכפר בבושת פנים, אך לא נרתעו והתעקשו לשוב לביתם, דבקים באדמת המקום.

לאחר פטירת הוריה עבר הלפיד לידיה. זינאתי, הנצר האחרון למשפחה, לא נישאה מעולם. את הבחורים שבאו לבקש את ידה בצעירותה דחתה כדי לא לפגום במשימה הכבדה שהוטלה עליה. את חייה הקדישה בפשטות גמורה למטרה אחת ויחידה: שימור סיפורו של היישוב היהודי בפקיעין. כיום משמשת זינאתי כעין מיצג היסטורי מהלך לאלפים הרבים המבקרים במקום. המבקרים, אנשים, נשים וטף, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, ניגשים אליה, מתעניינים, מאזינים מרותקים לסיפור חייה האישי-לאומי, וכאילו חשים בקרבתה את משק כנפי ההיסטוריה.

הרב ישראל מאיר לאו (מעובד מתוך אתר יד ושם)

ישראל מאיר לאו נולד בשנת 1937 בפולין. שנתיים בלבד לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, וישראל מאיר ומשפחתו ניצלו כמה פעמים מאקציות של הגרמנים, עד שאביו רב הקהילה נלקח למחנות, ואיתו אחיו. נותרו ישראל מאיר, נפתלי אחיו ואימם. כשגם הם נלקחו למחנות הבינה האם שהילדים הצעירים נשלחים לעבודות ולא למוות, דחפה במהירות את ישראל מאיר הקטן לידי אחיו וביקשה שישמור עליו. מכאן החל מסע תלאות מפרך שבו נפתלי מילא את המשימה שקיבל: לשמור על אחיו הקטן. בניסים גדולים וברוח איתנה ניצלו ישראל מאיר ונפתלי.

בקיץ 1945 עלו ישראל ונפתלי לארץ ישראל, שהייתה באותה עת תחת המנדט הבריטי. ישראל למד במוסדות תורניים רבים והחל לשמש מורה לתנ”ך. הוא הדור ה-38 בשושלת רצופה של רבנים, ומילא תפקיד רב בבתי כנסת רבים. הוא מונה לתפקיד הרב הראשי של נתניה, ואחר כך של תל אביב-יפו, ושימש חבר מועצת הרבנות הראשית. בשנים 1999–2003 היה הרב לאו הרב האשכנזי הראשי לישראל, ולאחר סיום כהונתו חזר למשרת הרב הראשי לתל אביב-יפו.

כניצול השואה וכיושב ראש מועצת יד ושם הרב לאו עוסק באופן אינטנסיבי בזיכרון השואה ובהנצחת זכרה בהופעות ברחבי העולם ובכתביו, כולל בספרו רב המכר ‘אל תשלח ידך אל הנער’. כשהיה הרב הראשי לישראל פעל הרב לאו לשם העמקת הקשרים עם קהילות לא יהודיות, קשרים שהוא עדיין ממשיך לחזק. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום כהונת הרב הראשי לישראל המשיך הרב לאו בפעילותו לחיזוק הקשר בין הדתות.

לרב לאו ולרעייתו שמונה ילדים ונכדים ונינים רבים. הוא מחברם של ספרים רבים על ההלכה והמסורת. בשנת 2005 קיבל הרב לאו פרס ישראל למפעל חיים.

אורית מרק אטינגר (יוני קמפינסקי, ערוץ 7, 13.11.2023)

גם אורית אטינגר מרק הייתה משוכנעת, כמו רבים אחרים, שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות ששוב השכול מכה במשפחה.

“גם כשהודיעו לי שפדיה נהרג אמרתי שזה לא יכול להיות. בכיתי שם בהיסטריה כי זה לא יכול להיות, זו טעות”, היא מספרת ומתארת תחושה שנמשכת גם ימים לאחר מכן. זה לא אמיתי ולא אמין שהשכול מכה בפעם השלישית לאחר שאביו נהרג, הרב מיכי, נהרג בפיגוע, אחיו, שלומי, נהרג בתאונת דרכים, ובנוסף בן דודו, אלחנן קלמנזון, נהרג גם הוא בקרבות יומה הראשון של המלחמה בדרום.

כזכור, באחרונה הוציאה אורית לאור את ספרה, ‘קרן אור שבורה’, שכל כולו התמודדות וחיזוק במצבי משבר. האם אירוע שכזה מחליש או שובר? “אסון כזה שובר את הלב. אני לא מבינה למה הקב”ה עושה את זה, אני אומרת לו, ריבונו של עולם הגזמת לגמרי, אני חושבת שהוא לא היה צריך לעשות את זה… אבל אני מאמינה בו. אנחנו לא מבינים ולא מתיימרים לדעת למה, אבל אני מבינה שהוא עושה דברים שאין לי יכולת להבין אותם ולא לשנות אותם”.

מפגשי החיזוק שאליהם יצאה אורית החלו לאחר השבעה על נפילתו של בן דודה אלחנן, שעליו כתבה רבות בספרה. היא עצמה עוד תהתה כיצד תוכל לשוב ולהרצות על מי שכבר איננו, אך אז הגיעה בקשה ממפקד צוות בצפון שסיפר לה שהצוות במשבר והחיילים זקוקים לחיזוק שלה. היא נסעה אליהם, ו”פתאום קלטתי שזה מחזק אותי, נותן לי משמעות. התחלתי לעבור בבסיסים, מול בני נוער, מפגשים עם נשים שהבעלים שלהן במילואים, לכל מי שהיה צריך הגעתי”, עד אותו יום שבו פדיה נפל בקרב.

ולאחר כל זאת, מה באמת מחזק את העם? “אמרתי גם למשפחות החטופים, גם לאנשים שיקיריהם נפלו וגם לחיילים שיש משהו בהבנה שלא הכול בשליטה שלך. נשים דואגות לבעלים שלהן, אבל האם הדאגה הזו עוזרת במשהו? האם זה שאדאג לאח שלי יעזור לו יותר או פחות, יעזור במשהו? לא. אז אני צריכה להניח את הדאגה. אפשר לדאוג, אבל לא לתת לזה להשתלט עלינו, כי זה לא בשליטה שלנו”.

גם בשיחות עם בני נוער היא ממליצה לעזוב את הרשתות החברתיות, שמכניסות בהם עוד חרדות ודאגות, ולעשות משהו מועיל, כמו להיות עם אדם מבוגר שנותר לבד בבית. “לכו ורק תשבו לידו. זה מה שהוא צריך. אתם תקבלו סיבה לקום בבוקר, ומבחינתו אתם נקודת אור בתוך אפלה גדולה”.

בצלאל ויברמן (ערוץ 7 בשיתוף קרן עם ישראל חי, 18.12.2022)

בצלאל ויברמן היה צריך אדם אחד שיאמין בו. אדם אחד שילמד אותו עד כמה לצד החיבוק הוא צריך מישהו שידחוף אותו.

את התחושה הזאת הוא החליט לקחת לעשייה לטובת נערים כמוהו. שצריכים חיבוק, ודחיפה קדימה. בצעירותו הוא חווה אירוע טרור שהשאיר חותם בנפשו. ויברמן היה מה שקרוי נוער בסיכון. על כל המשתמע. רק כאשר הגיע לצבא פגש את האדם שעזר לו לעלות על דרך הישר.

גם בצבא בהתחלה הדברים לא מיהרו להסתדר. “אחרי אחת הפעמיים שבהם נכנסתי לכלא, אמר לי אחד המפקדים שכאשר אני יוצא אני חוזר לעשות כל מה שהחבר’ה בצוות עושים, אבל כפול מהם. הוא האמין בי וביכולות שלי. שאבתי המון השראה מהמפקד הזה”.

ויברמן שירת בסיירת גבעתי. אחד החיילים ששירתו איתו היה סמ”ר ליאל גדעוני ז”ל. אחרי שנהרג הגיע ויברמן לבית הוריו של גדעוני בירושלים. “סיפרתי להם שאני רוצה להמשיך את המורשת של ליאל. שאני אתחיל לקחת חבר’ה בשעות אחר הצהריים שקצת מתקשים, שמתלבטים אם הם רוצים להתגייס, ואתן להם מוטיבציה להתגייס לצה”ל. התחלתי עם כמה קבוצות, זאת הייתה תחילת הדרך של ‘מכינת ליאל'”.

בסוף 2015 החליט ויברמן שהגיע הזמן לקחת את הפרויקט שלו למקום אחר. להקים מכינה מסודרת. הוא הבין שהחבר’ה צריכים יותר מרק לשבת ולדבר. הם צריכים מקום שיתמוך בהם. הם צריכים בית. כמה שנים אחר כך המכינה עברה למחנה גדי הנטוש בבקעת הירדן. “מקום שבו כמה מבנים להם ארבעה קירות ושום דבר מעבר לכך. אל החזון לסייע לחבר’ה בסיכון ולהוביל אותם לשירות משמעותי התווספה השליחות של יישוב ארץ ישראל. היום יש במקום כבר 32 משפחות. יישוב חדש שקם”.

“ברגע שהעסק נהיה יותר ממוסד הבנו שצריך עמותה”, מספרת לינור בסון, סמנכ”לית התפעול של המכינה. “הקמנו את העמותה ‘סיכוי’ על שם ליאל גדעוני. היום העמותה מטפלת בנערים שהם בהגדרה במצבי סיכון. טיפול עם בעלי חיים, הכנה לשירות בצה”ל ויישוב הארץ על ידי חקלאות. יש לנו 30 חבר’ה בכל מחזור וכבר מעל למאה בוגרים. יש רק חמש מכינות כאלו בכל הארץ”.

נספח 4 – ממכתבי יוני נתניהו

בְּרֶגַע זֶה אֲנִי שׁוֹכֵב לִישׁוֹן. עוֹד מֻקְדָּם. מֻקְדָּם מִדַּי. מַדּוּעַ אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר עֵר? מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי דָּבָר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעוֹדִי עֵר. לִלְמֹד? – לְשֵׁם מַה? אֵינִי רוֹאֶה טַעַם בְּכָךְ. לִקְרֹא? מַה לִקְרֹא? לְשֵׁם מַה? מַה אַרְוִיחַ מִמַּה שֶׁאֲחֵרִים כּוֹתְבִים? הֵם כּוֹתְבִים עַל עִנְיְנֵיהֶם, רַעְיוֹנוֹתֵיהֶם, חַיֵּיהֶם. אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לִפְתֹּר אֶת בְּעָיַת חַיַּי.

“אִם כֵּן, לְהֵרָדֵם? – לְשֵׁם מַה? כְּדֵי לָקוּם מָחָר וְלַחְזֹר עַל הַתַּהֲלִיךְ שֵׁנִית. הַאִם זָקוּק אֲנִי לְשֵׁינָה? הֲרֵי אֵין אֲנִי עָיֵף כְּלָל. זֶהוּ רֶגַע שֶׁל רֵיקָנוּת רֶגַע שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם. רֶגַע נִצְחִי…

רינה! את כְבָר כִּמְעַט בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. הַאִם מְסֻגֶּלֶת אַתְּ לְהַאֲמִין, שֶׁחָיִית כְּבָר כִּמְעַט רֶבַע מִכָּל תְּקוּפַת חַיַּיִךְ? לְחֶרֶק, הַחַי רַק יָמִים מוּעָטִים, נִדְמֶה וַדַּאי שֶׁהוּא חַי תְּקוּפַת זְמַן עֲצוּמָה. אוּלַי מִסִּבָּה זוֹ נִרְאֶה לָנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עוֹד נֶצַח שָׁלֵם שֶׁל חַיִּים.

הָאָדָם אֵינוֹ חַי לְעוֹלָם וְעָלָיו לְנַצֵּל כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ אֶת תְּקוּפַת חַיָּיו. עָלָיו לְהִשְׁתַּדֵּל לְמַצּוֹת אוֹתָם עַד תֻּמָּם. כֵּיצַד לְמַצּוֹת אוֹתָם, אֵינִי יָכֹל לוֹמַר לָךְ. אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, הֲרֵי שֶׁמַּחֲצִית מֵחִידַת הַחַיִּים הָיְתָה נִפְתֶּרֶת. אֲנִי רַק יוֹדֵעַ, שֶׁאֵינִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לְגִיל מְסֻיָּם, לְהִסְתַּכֵּל סָבִיב וּלְגַלּוֹת פִּתְאֹם שֶׁלֹּא יָצַרְתִּי דָּבָר, שֶׁאֲנִי כְּכָל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם שֶׁאָצִים וְרָצִים כְּמוֹ חֲרָקִים, אָצוֹא וָשׁוֹב, וּלְעוֹלָם אֵינָם עוֹשִׂים דָּבָר, חוֹזְרִים עַל שִׁגְרַת חַיֵּיהֶם וְיוֹרְדִים אֵלֵי קֶבֶר בְּהַשְׁאִירָם צֶאֱצָאִים, שֶׁרַק יַחְזְרוּ עַל הַ’לֹֹא-כְלוּמִיּוּת’ שֶׁלָּהֶם עַצְמָם”.