איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתדמיינו את הבית שלכם, את הפנים ואת החוץ, את המשפחה שלכם שגרה בו. דמיינו את שגרת היום-יום שלכם, את האנשים שממלאים אותה, החברים, המורים, המגרש אחר הצהריים, החוג של יום רביעי. יש לכם תמונה בראש? עכשיו דמיינו שאתם עוזבים את כל זה ויוצאים למסע לארץ חדשה.
בפעולה הקודמת דיברנו על מרכזיות של רעיון השיבה לציון בתודעה היהודית בגלות, ובפעולה זו נתמקד במישור המעשי: העלייה לארץ. איך אדם או משפחה מחליטים שהם עולים לארץ? באילו קשיים הם נתקלים בדרך עצמה? ומה מחכה להם כאן בארץ?
בשלב זה החניכים יחוו חלק מהקשיים של העולים ארצה באמצעות כמה מתודות.
מתודה שממחישה את העזיבה של המקום המוכר, את החיים הקודמים, לפעמים אפילו את המשפחה:
חלקו לכל חניך וחניכה דף וכלי כתיבה ובקשו מהם לצייר את הבית שלהם ציור מפורט ככל האפשר. לאחר כמה דקות בקשו מכל החניכים להפסיק לצייר ולהעביר את הציור שלהם למי שיושב לידם. עכשיו כל חניך ימשיך לצייר בציור החדש שהוא קיבל.
שאלו את החניכים: מה הרגשתם כשנתתם את הציור של הבית שלכם לחניך אחר? האם זה היה בקלות או שהיה לכם איזה רגש חם כלפי הציור שלכם? (מובן שזה רק ציור, ועדיין 😊).
מתודה שממחישה את המעבר למקום לא מוכר, לעולם מושגים אחר, לשפה אחרת:
שאלו את החניכים: איך הרגשתם בכל אחד מהתפקידים? האם הרגשתם שמבינים אתכם?
שאלו את החניכים שיצאו החוצה וחזרו למעגל: מה הרגשתם? עד כמה הרגשתם בחוץ? עד כמה היה מתסכל שכולם יודעים משהו שאתם לא יודעים?
חזרו למעגל. הסבירו לחניכים כי עד עכשיו דיברתם על קשיים שיש לעולים חדשים בכלל, בכל זמן. כעת תדברו באופן ספציפי על העולים בתקופת הציונות, לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות של המדינה, בעת שהעלאת היהודים מכל התפוצות הייתה חלק מהמשימות הלאומים הדחופות במדינה.
דונו עם החניכים בשאלות אלו:
הסבירו: הסיפור שנחשפתם אליו הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים על תנאים קשים, על מסעות מפרכים. אנשים רבים סבלו תלאות רבות עד הגשמת חלומם להגיע לארץ ישראל. כמה כוחות נפש צריך, כמה חזקים צריכים להיות הכיסופים והרצון לחיות פה כדי לסבול את כל זה ולהמשיך לחיות פה בטוב ובשמחה. מה שהחזיק את העולים לאורך כל הדרך היה האמונה, ההמיה לישראל, הכמיהה לציון. המטרה מסייעת להתמודד ולהתגבר על הקשיים שבדרך!
חלקו לכל חניך וחניכה חצי דף וכלי כתיבה ובקשו מהם לכתוב בגדול קשיים שיכולים להתעורר לעולים חדשים שמגיעים היום לארץ. זה יכול להיות קשור למקום שהם עוזבים או להתאקלמות שלהם כאן בארץ (דוגמאות: קשיי שפה, קושי לעזוב את המשפחה והחברים בחו”ל, קושי למצוא עבודה חדשה בארץ, קושי להסתדר בבית ספר חדש בארץ).
אחרי הכתיבה הם יניחו את הדף במרכז המעגל. מהקשיים שכתובים במרכז המעגל פתחו דיון:
במהלך הפעולה חווינו חלק מהקשיים המרכזיים שיש לעולים חדשים גם כיום וגם בעליות הראשונות ובראשית ימי המדינה. העולים עוזבים את ארצם, את המקום המוכר והבטוח, את המשפחה והחברים, את השפה והתרבות, ומחליטים לעלות לארץ. שנים רבות היה המסע לארץ מסוכן וכרוך בקשיים גדולים. גם הארץ עצמה עדיין לא הייתה מפותחת דייה, והעולים הראשונים מתארים את הארץ כשממה. הם החלו לבנות מקומות ראויים למגורים. לאט-לאט הלכה הארץ והתפתחה, ועוד ועוד אנשים הגיעו אליה למרות כל הקשיים שהיו בדרך ושהיו בחיים בארץ.
גם היום התהליך נמשך: הכיסופים לציון עדיין הומים, ויהודים רבים עדיין עולים ארצה. העולים החדשים כיום אומנם מגיעים למדינה מפותחת, אך קשיים רבים עדיין נותרו על כנם. עצם העזיבה של המקום המוכר והמעבר למציאות חיים חדשה כרוכה בקשיים רבים. עלינו מוטל להעריך ולהוקיר את העולים החדשים ולעזור להם ככל האפשר בהתאקלמות שלהם פה בארץ.
נספח 1 –
דפי הוראות לשפות חדשות
הוראות דיבור:
נספח 2 –
הגענו ליפו (מדי בנדו. מאתר ‘סיפור טוב זה כל הסיפור’ של יהודה עצבה)
ככל שהאונייה התקרבה אל החוף, כך אפשר היה לראות באופן ברור יותר את הנוף המקסים ואת הבתים של העיר חיפה, בנויים על צלע ההר. 28.11.1948 – אוניית קפלוס – Kefalos.
העולים עומדים על הסיפון מול חלום שהתגשם, פניהם קורנות מהתרגשות ומאושר, נושמים לרווחה את האוויר הצח של ארץ הקודש. הסבל מאחורינו, האושר לפנינו – כך חשבו. תם מסע ארוך…
לפני למעלה משלושה שבועות עלינו לרכבת מבולגריה. זו הייתה רכבת משא, ללא מושבים. פרשנו שמיכות על רצפת הקרון. לכל נוסע הוקצב מקום של 50–60 ס”מ. הוריי היו בני מזל, היה להם קצת יותר מקום מהאחרים: אני הייתי ילדה צנומה ואילו אחותי – תינוקת. ירדנו מהרכבת בנמל ליד כפר נידח ביוון, שם אמורים היינו לעלות לאונייה שתביא אותנו לארץ ישראל. נתבקשנו להשליך את כל דברי המאכל שהיו ברשותנו, כי חל איסור של הכנסת מזון לאונייה.
אך האונייה בוששה להגיע. חיכינו בתוך הקרונות החשוכים, רעבים ומותשים. בכפר העני ששכן במורד ההר, הצלחנו להשיג כיכרות לחם תמורת סבונים שהיו לנו. כעבור כשבוע שמענו את צופר האונייה המתקרבת. ימים ארוכים בילינו בים בגלל המצב ששרר אז בארץ .
והנה, הורד העוגן ואנו כאן, על שפת ארץ הקודש.
אוטובוסים הסיעו אותנו למחנות העולים. אנחנו הגענו למחנה האוהלים בחדרה, שם חיכתה לנו ארוחה חמה, שמיכות ומיטות ברזל ואוהלי ברזנט. כל דבר שימח אותנו.
אך פתאום, באמצע הלילה, מזג האוויר החמים והנעים שקידם את פנינו בבוקר, השתנה והפך סוער וגשום. הרוחות נשבו, סופות ברקים ורעמים השתוללו, ארובות השמיים נפתחו לרווחה. כל מה שהיה על רצפת האוהל נסחף עם זרם המים, כולל הנעליים שלי.
באוהל הסמוך קם אבי המשפחה לכסות את ילדיו, נאחז במוט האוהל, וברק פגע בו למוות.
קבלת פנים קשה ומאכזבת.
ימים מעטים נשארנו במחנה. אבי החל בחיפוש בית ביפו ותוך זמן קצר מצא. אומנם זה היה בית בתחילת הבנייה, ללא חלונות ודלתות וללא ריצוף – מעין גוש בלוקים ובטון, אבל הייתה לנו קורת גג. ארגז גדול שאימי כיסתה בסדין היה שולחן האוכל שלנו, וארגזים קטנים וגרוטאות שמצאנו היו הכיסאות. מהסוכנות קיבלנו מיטות ברזל מתקפלות ושמיכות צמר דוקרות. אבל כמה מאושרים היינו כשאבא חזר מהמכולת עם כיכר לחם לבן וחבילת חלווה. ועגבניות ומלפפונים? מעולם לא ראינו עגבניות בעונת החורף, וכאשר אבי הוציא מכיסו מטבע עם חור וקנה חפיסת שוקולד בקיוסק הקרוב, הרגשנו ששמחתו מרקיעה אל פסגת האושר.
רק מי שחש על בשרו את ה”חסר והאין” במשך שנות מלחמה ארוכות, יוכל להבין זאת.
סיפור העלייה לארץ ישראל (יצחק בוים. מאתר ‘סיפור טוב זה כל הסיפור’ של יהודה עצבה)
בשנת 1947 עמדנו לעלות ארצה. לפני שעלינו נפגשנו עם קבוצת מועמדים אחרים לעלייה עם הפוליטרוק הראשי של תנועת גורדוניה (בכבודו ובעצמו). הוא אמר לנו בפאתוס רב: “אתם עולים לארץ זבת חלב ודבש, אתם הולכים להגשים חלום בן אלפיים. בשנה הבאה בירושלים, שם איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. אמרתי לו: “אדון פוליטרוק ראשי נכבד, אבא שלי קרא ב-viata nostra כי הארץ שוממה ויש בה מלחמות כל הזמן”.
הפוליטרוק הראשי ליטף ברוך את שערי ואמר בנימה אבהית: “הסר דאגה מליבך ילד, בקרוב תצאו ברכבת פאר שתאסוף עוד עולים מרומניה. הרכבת תביא אתכם לנמל בורניס בבולגריה, שם תעלו על שתי אוניות יווניות pab tork ו-pan crescent, ממיטב האוניות בעולם – ממש מסע תענוגות.
“האוניות האלה תבאנה אתכם ארצה, ושם תזכו באחוות עמים נאמנה. תתקבלו בכבוד מלכים ותזכו לבית מפואר, עבודה מכובדת ורכוש רב. לאחר מכן הפטיר הפוליטרוק: “איך בין מקונן מין קינד. דו פורסט זו לא בוייסם לונד, אונד איך בלייב דו בליב אין כולעס” (אני מקנא בך ילד. אתה נוסע לארץ אבותינו, ואילו אני נשאר כאן בגולה).
האם התגשמו הבטחות הפוליטרוק הראשי? פינק קפוירה (לכפרות). ההפך הוא הנכון. רכבת הפאר הייתה רכבת בקר שבה נסענו מספר ימים ברומניה ללא תנאים סניטריים ומעט מזון ומים. אניות התענוגות היו שתי אוניות מסחר רגילות שבהן נדחסו 15,000 עולים שישנו בדרגשי סחורות. המזון היה קלוקל והמים מעופשים. כתוצאה מתנאים אלה חלו רבים, ובהם תינוקות. זקנים וחולים כרוניים נפטרו (שמענו את הפוליטרוק הזוטר של האונייה לוחש לאבא בהיסוס רב ובצער מעושה “זוהי פרופגנדה ציונית יעילה”).
כשהגענו לקרבת חיפה, מספר משחתות של הוד מלכותה עצרו אותנו וגורשנו לקפריסין, שם שהינו כשנה, ובמלחמת השחרור שבנו ארצה. האם ציפתה לנו קבלת פנים מפוארת מאחינו במולדת? לא ולא. רציפי נמל חיפה היו ריקים, וחיילים בהולים הסתובבו שם. פקיד נרגז של הסוכנות היהודית אסף את העולים, וללא ברכת שלום כלשהי אמר ביידיש רצוצה: “איז נישטו קין צייט מדרפן געיין שנל דו דה אוטומובילין” (אין לנו זמן, צריכים להגיע מהר לאוטומובילים).
בחיפזון הובאנו למשאיות ונדחסנו שם כשהפקיד צועק כל הזמן ומאיץ בעולים הרצים: “שנל, שנל, שנלר” (מהר, מהר, מהר יותר). הגענו לבית העולים ברנדיס שעל יד חדרה. לא היה שם כלום – לא עבודה ולא בתים. שוכנו באוהלים דולפים, שתי ארוחות ביום. לא קיבלנו כלום. הייתה זו מלחמת השחרור ב-1948. נשמעו אזעקות מפעם לפעם, וזוכר אני את אבי מסתובב בפיג’מה באוהל, עששית בידו נעה אנה ואנה, והוא אמר לי: “קום מין קינד צו מיר, קום צו דעם קיילר” (בוא ילדי אליי, בוא למרתף).
וזהו, השנים עברו, ואולי צדק הפוליטרוק. דירה יפה לי, וזכיתי להקים משפחה בירושלים ולספר את הסיפור הזה כאן ועכשיו במועדון מספרי הסיפורים הירושלמי.
שלושים שנה למבצע משה (אורי פדרניק. 20.11.2014, מאתר ‘מידה’)
“באמצע הלילה אנשי המוסד העלו אותנו על משאיות. כ-150 איש על כל משאית. תוך זמן קצר הגענו לים סוף”. הרב שלום שרון, רב קהילה בקריית גת ומחבר הספר ‘מסיני לאתיופיה’, נזכר ברגעים מאותו ערב בלתי נשכח בו עלה לישראל לאחר מסע ארוך. “אל מול הים הגדול חשתי פחד אימים עד שפתאום הגיחו אנשים בסירות גומי שחיבקו אותי”.
הרב שרון מספר בהתלהבות על תחילת דרכו הארוכה, דרך שרבים מיהודי אתיופיה עברו באותן שנים. “שמענו שמועות מירושלים שעל בסיסן עזבנו הכול. התחלנו ללכת ברגל כמה חודשים עד לסודאן במסע אל הלא נודע”, הוא מספר. המניע לעלייה היה ברור לכולם: “זה לא שלא היה מה לאכול באתיופיה. בתקופה הזאת החיים של היהודים היו בסך הכול טובים. אך בגלל אהבתם לירושלים עזבו בני הקהילה את כל השדות ואת כל הבתים כדי להגיע אליה”.
עלייתו של הרב שרון התבצעה במסגרת המבצע הימי ‘נמל בית’, שקדם ל’מבצע משה’, שבמסגרתו עלו כ-1,000 יהודים מאתיופיה. ‘נמל בית’ כלל שמונה הפלגות ושתי טיסות של מטוסי הרקולס מחופי ים סוף בסודאן אל חופי שארם א-שיח’ במצרים. ממצרים יצאו טיסות אל היעד הסופי: ישראל.
“אנשי המוסד הבינו שללא סיפור כיסוי זה לא יעבוד”, מספר ל’מידה’ עמנואל אלון, איש שייטת וממתכנני ‘נמל בית’. אלון היה האיש שנבחר על ידי המוסד להקים את כפר הנופש ‘ארוס’ שישמש כסיפור כיסוי. “מכיוון שהיה צורך במבצע מתמשך, הוחלט להקים שם [בחופי סודאן, א”פ] כפר נופש. הכפר הוקם על מנת שיהיה לנו בסיס שאפשר לצאת ממנו ליבשה ולים, ולנהל פעילות בשגרה”, הוא מסביר.
המכשולים שניצבו בפני היהודים בדרך מאתיופיה לסודאן היו רבים: שודדי דרכים, חיות טרף ותנאי מזג אוויר לא פשוטים. לצד סכנות אלה, האתגר הגדול מכולם הגיע מכיוון המשטר הקומוניסטי האכזרי ששלט באתיופיה ואשר שאף לעקוב אחר כל תנועה של האזרחים ולמנוע את יציאתם של היהודים מהכפרים.
בעדה מעריכים כי במחנות הפליטים שבסודאן מתו מעל 4,000 יהודים, רבים אחרים נחטפו. בשנת 84′ דיווח עיתון ‘מעריב’ כי מדי יום מצאו את מותם בין 10 ל-15 יהודים. “לעולם לא אשכח את התמונה של אותם גברים שנשאו בשעות הבוקר המוקדמות את המתים לקבורה המונית”, מספר בכאב מייק אלבאצ’ו, אשר שהה במשך שנה וחצי בסודאן במחנה הפליטים ‘אמרה קובה’ הידוע לשמצה ועלה עם משפחתו ב’מבצע משה’.
המוות הרב במחנות נבע מתנאים תברואתיים קשים שהובילו למחלות ולרעב. אלבאצ’ו מתאר את בעיית המים: “המים היו מלוחים ולא ראויים לשתייה, אלא רק לאחר מספר ימים שהמלח שקע בתחתית של הג׳ריקן. אני זוכר את התורים הארוכים למתקן של המים המלוחים, שיירה של אימהות, גברים וילדים. כולם המתינו במשך שעות כשהם אוחזים ג׳ריקנים ריקים”.
בנוסף לכך גם הסודאנים שניהלו את המחנות מיררו את חיי השוהים. “מי שחרג בטעות מתורו – חטף”, מוסיף אלבאצ’ו, “על התור למים פיקח בריון סודאני עטוי בגלבייה לבנה כשהוא אוחז בשוט חזק העשוי מזנב שור. עד עצם היום הזה אני נושא על גופי תזכורת מצולקת לאותו שוט סודאני”.
בעוד הסודאנים לא הבדילו בין האתיופים היהודים לבין אלו הלא יהודים והשליטו על כולם “סדר” במידה שווה, דווקא הפליטים האתיופים הנוספים ששהו במחנות ידעו לסמן את ה”פלאשים” (שם גנאי אחד מתוך רבים שבו כינו את היהודים) והתנכלו אליהם. “היהודים סבלו מאוד. הם חששו ללכת אל המתקנים הרפואיים ובעצם חששו מכל דבר. אך אם היינו מקימים תוכנית רפואית ליהודים בלבד, היו מגרשים אותנו מהמדינה”, העידה פגי מאייר, רופאה יהודייה מארה”ב אשר הקימה לצד בעלה מתקנים רפואיים במחנות הפליטים.
עמנואל אלון וסוכני המוסד דניאל לימור ויונתן שפע פעלו במרץ מתוך “כפר הנופש” על מנת לפנות כמה שיותר יהודים ממחנות הפליטים שבסודאן לארץ. “היינו יוצאים בלילה, ‘הצוות של המלון’, מוציאים את המשאיות ומביאים את ‘האחים’ – ככה קראנו לעולים”, משחזר אלון, “את המשאיות הסענו 5,000 מטר עד שהגענו לחוף, ובחוף השייטת הייתה יורדת ואוספת את העולים אל האונייה”.
המבצע היה חייב להתנהל במהירות כדי שהפעילות שלמענה הוקם כפר הנופש לא תיחשף. לדברי אלון, “זה היה פשוט עניין של דקות מהרגע שפורקים את המשאיות ועד שהם יוצאים לים”. הוא אומר, כי “‘האחים’ היו בתנועה כל הזמן, תשושים לגמרי. הכול התנהל מהר באופן מאוד דרמטי. עברנו דרך הסהרונים עם תינוקות רבים וילדים”.
על אף סיפור הכיסוי המושקע לא ניתן היה להימנע לחלוטין מחיכוכים עם הצבא הסודאני. אלון משחזר: “באחת הפעמים הסודאנים ממש פתחו עלינו באש, פטרול שלהם זיהה אותנו. הלכנו למפקד הבסיס וצעקנו עליו ‘אתה פסיכי? יש פה תיירים שיורדים אל החוף – אתם פותחים באש עלינו?’ הוא נתן לנו את כל התאריכים שיש בהם סיורים, ומרגע זה נמנעו ההתנגשויות”.
מבצעי העלייה לא נולדו בוואקום, והם יצאו לפועל הודות למאמצים רבי השנים של יהודי אתיופיה עצמם. “הרצון הזה להגיע לירושלים היה משהו לא רציונלי. חכמי בבל פירשו בגמרא את הפסוק מתהלים ‘עלמות אהבוך’ כ’אלמוות אהבוך’, ובהקשר שלנו: מצב שבו האהבה לירושלים מנצחת כל פחד”, אומר הרב שלום.
אף שרק היה ילד, הרב שרון זוכר היטב את האווירה הציונית ששרה בכפרים באתיופיה: “גדלתי כשאני סופג את האווירה שא-לוקים הבטיח משהו בתנ”ך ויבוא הרגע הזה שהוא יתממש. בהיותי ילד קטן, בערך בן 7, שאלתי את סבא שלי איפה זה ירושלים, והוא הצביע על כיוון אחד לעבר ירושלים. בבוקר למחרת אני וחברי התחלנו לרוץ לכיוון ירושלים. הסתכנו בליפול לידי חיות הפרא שמסביב והלכנו לאיבוד, אך חזרנו לכפר לאחר כמה ימים”.
אך מה שמרגש את הרב שרון במיוחד הוא החיבור בין שני הקצוות שהתאמצו למען העלאת יהודי אתיופיה: “האהבה הזאת ניכרת משני הצדדים: מצד הקהילה שהאהבה הזאת לירושלים הביאה אותם למצב שהם עוברים הכול למענה… מצד שני, השייטת והמוסד – אנשים מפה שמסכנים את חייהם בשליחותה של מדינת ישראל, זאת גם אהבה שמנצחת כל פחד מהשונה ומהאחר. האהבה הזאת משני הצדדים היא זאת שאפשרה את ההצלחה של המבצעים האלה”.
ואכן ‘מבצע משה’ בולט בדברי הימים של מדינת ישראל בכך שהוא מהווה איחוד של כוחות ציוניים מכל רחבי העולם. יהודי ארה”ב למשל היו אלה שהקימו את “האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה” שפעלה בכל הזירות למען יהודי אתיופיה. האגודה הפעילה לחץ על ממשלות ארה”ב וישראל לזרז את העלייה. בנוסף מימנה האגודה חלק ניכר מהמבצעים ורבים מאנשיה פעלו מתוך סודאן.
“לאחר העלייה של יהדות אתיופיה, החברה הישראלית הפכה למוזאון של העמים. זה מימוש חזון הנביאים, כשאנשים שבים מכל קצוות תבל – מארבע רוחות השמיים”, מסכם הרב שרון, “לפעמים החיים השגרתיים מונעים מאיתנו לראות את הדבר המדהים הזה”.