איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתהקרב שכך, התקשורת דיווחה על הפסקת אש, כל החיילים חזרו הביתה, אנחת רווחה נשמעה ברחבי הארץ, וכולנו חזרנו מהר לשגרת יומנו. אבל לפצועי הקרב ובני משפחותיהם השגרה כבר איננה כפי שהייתה. ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אנו מקדישים מחשבה לאנשים שהמלחמה או הפיגוע השאירו בהם חותם פיזי או נפשי שהם מתמודדים איתו יום-יום. בפעולה זו נכיר את הסיפור שלהם ושל משפחותיהם ואת דרכי ההתמודדות האמיצות שלהם ונכיר להם טובה על מסירות הנפש שביטאו בקרב ובפיגוע אך בעיקר בחיים שאחר כך.
לפניכם שתי אפשרויות למתודות בעלות אותה מטרה. בחרו את האפשרות שמתאימה לאופי ולגודל של החב”ב שלכם.
לאחר מכן בקשו מהחברים לשתף בבחירות שלהם, בסיבות לבחירה ובהתלבטויות. אם יש פעולות שהונחו עליהן הרבה פתקים, אפשר לשאול מדוע הן מוערכות כל כך. אם יש פעולות שלא שמו עליהן שום פתק או שיש עליהן מעט מאוד פתקים, אפשר לשאול מדוע זה כך.
לאחר מכן בקשו מכל קבוצה להציג את הבחירה שלה ולהסביר מדוע כך בחרה. אם יש חפיפה בין הקבוצות, אפשר לדבר על הפעולות המוערכות ביותר. מדוע זה כך? אם יש פעולות שלא נכנסו לדירוגי הקבוצות כלל, והן חשובות לדעתכם, אפשר לשאול מדוע הן לא נבחרו.
בכל אחת מהאפשרויות נווטו את השאלות והדיון לעסוק בשאלה זו: האם הפעולות המוערכות בעינינו הן פשוטות ויום-יומיות או גדולות וחד-פעמיות? מה ההבדל בין שני סוגי המעשים הללו?
חזרו למעגל ושאלו את החברים: מה לדעתכם הפסוק החשוב ביותר בתורה?
לאחר שתשמעו כמה רעיונות חלקו דף לימוד (נספח 2). קראו את המדרש, שאלו את השאלות וקראו את הקטע של הרבנית מיכל טיקוצ’ינסקי.
אמרו לחברים כי ביום ההוקרה לפצועים עלינו להבין את הגבורה הייחודית שהם נדרשים לה. לא מעשה גדול וחד-פעמי, אין כאן הרואיות או התנהגות על-אנושית, אלא דווקא הבחירה בחיים היא הגבורה. ההתעקשות לחזור לחיים מלאים וטובים, ההתמודדות עם טיפולים רפואיים מורכבים, עם מוגבלויות פיזיות, עם טראומות נפשיות, כל אלה דורשים מהפצועים לגלות תעצומות נפש וגבורה בכל רגע ורגע בחיים. אין נקודת סיום להתמודדות; לפעמים המוגבלות תישאר לתמיד; לעיתים הטראומה לא שוככת גם עם טיפולים נפשיים. הגבורה היא ההסתגלות לחיים שיש בהם התמודדות יום-יום, שעה-שעה.
בשלב זה ייפגשו החברים עם סיפורי פצועים וידונו בדרכי ההתמודדות שלהם ובמעגלי ההתמודדות (נספח 3). בחרו את האפשרות המתאימה לאופי ולגודל של החב”ב בסניף שלכם והתאימו אותה לשבת, אם זה מועד הפעולה.
בתחילת הפעולה ראינו באמצעות קורבן תמיד כי יש משמעות גדולה דווקא למעשים קטנים ויום-יומיים, וכן ראינו שלעיתים קשה לנו מאוד להשקיע בהם. הבנה זו התחזקה למקרא הסיפורים. בסיפורי הפצועים ראינו כי יש קשיים רבים בשיקום הפיזי והנפשי גם לפצועים עצמם וגם למעגלים הקרובים להם: קושי להתמיד בטיפולי שיקום, קושי להתרגל למוגבלות, קושי להבין כי החיים לא ייראו כמו פעם, קושי להתמודד עם הצלקת הנפשית שנשארת ועם ההשלכות שלה על המעגלים הקרובים ביותר, כמו המשפחה ובני הזוג. לבסוף, תפקידנו ביום הזה הוא גם להכיר טובה לפצועים ולהעריך אותם על גבורתם ועל תעצומות נפשם וגם ללמוד מהם כיצד אנו יכולים להתמודד עם קשיים שאנו מתמודדים איתם בחיים.
נספח 1 –
כרטיסיות פעולות
נספח 2 –
דף לימוד:
מה הפסוק החשוב ביותר בתורה?
הקדמת עין יעקב (בספר עין יעקב מקובצים קטעי אגדה מהתלמוד. בהקדמה לספר הביא העין יעקב מדרש ששמע אך לא מצא את מקורו):
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא (דברים ו, ד): “שמע ישראל ה’ א-לוהינו ה’ אחד”.
בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: (ויקרא יט, יח): “ואהבת לרעך כמוך”.
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא (שמות כט, לט): “את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים”.
עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: “הלכה כבן פזי! דכתיב (שמות כה, ט): “ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו”.
במדבר כח ג–ד:
“וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה… שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת… הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם”.
הרבנית מיכל טיקוצ’ינסקי:
קל מאוד להתפעל מהתחלות חדשות. מרגש לשבור שגרה כדי להכניס שבת וחג במועדם. קשה יותר לסגל אורח חיים קבוע ומתמיד שמצריך אנרגיות מחודשות בכל יום. קרבן התמיד הוא מופת ליכולת להכניס את הקב”ה לחיים בהתמדה ובעקביות. גם מסגרת תפילה שלוש פעמים ביום בזמנים קבועים דורשת מן האדם לנהל את חייו מתוך קבלת עול מלכות שמים מתמדת.
נספח 3 –
סיפורי פצועים
“הכאבים היו בצורת פולסים, זרמים חשמליים, שבאו בגלים והיו קשים מנשוא. דבר פשוט כמו לעלות מדרגה הפך למבצע בלתי אפשרי… אין לך ביטחון ביכולת שלך, ואם לא מלמדים אותך להשתמש בעגלה, אינך יכול לבצע אפילו את הפעולות הטכניות הפשוטות ביותר ואתה חייב לבקש עזרה. לעתים הדבר גורם לייאוש. כל משימה פשוטה הופכת קריטית, ואם לא
מצליחים לעמוד בה – נעצרים. יש צורך בכוח רצון עז ובהחלטה נחושה שאתה עובר את השלב הזה וממשיך בשיקום.
הגורמים שדחפו אותי לחזור וללכת היו האמונה המלאה… כי אני עוד אלך, והתמיכה הרבה שקיבלתי ממחלקת השיקום. הם נתנו לי את הכוח להשקיע מאמצים פיזיים ונפשיים עד שהגעתי למצב שבו אני יכול היום ללכת בעזרת הקביים ולא להיות תלוי בעגלה. ככל שכוח הרצון שלך חזק יותר ותהיה אופטימי לגבי התוצאות – תגיע להצלחה מרבית בשיקום” (יהודה חשאי, שיקום למופת, מאבקם של נכי צה”ל לחיים חדשים, משרד הביטחון, אגף השיקום וההוצאה לאור, 1992, עמ’ 262–269).
“זה בוודאי ישמע מוזר, ואני לא רוצה שתחשבו שאני שמח שנפצעתי, אבל אני יודע שיש לי הרבה רווחים משניים מהעובדה שזה קרה לי. התבגרתי. שיניתי כיוון בחיים, והיום אני ממש מרוצה בכל הרמות”.
כשהתחבושות הוסרו מעיניו אמר: “אני מסתכל ורואה שיד שמאל נגמרת לא בדיוק במקום שהיא צריכה. ‘הלכה היד?’ שאלתי, והוא (הרופא) השיב: ‘כן’. ‘ומה עם השרירים שלה?’ ‘אין,’ השיב בקצרה. ‘ומה עם הרגליים?'”
אביו נכנס לחדר, נעמד מולו, הביט בעיניו ואמר: “מעוזיה, תראה, על היד אתה כבר יודע, היד השנייה בסדר. בקשר לרגליים, אז ככה. ברגל אחת יש לך קטיעה מעט מעל לברך, וברגל השנייה זה לא נורא כל כך כי הקטיעה היא מעל הקרסול”.
“איברים הם בסך הכול כלי שרת של המוח והלב, ולכל כלי שרת יש תחליף. היום אני מבין את זה. אם לשים את הדברים בפרופורציה, אין לי כל כך הרבה קשיים, פרט אולי לטיפוס על סולם, או על מדרגות לראש מגדל אייפל… החכמה היא לפתח את הפוטנציאל ולהכיר במגבלות. אם אני לא יכול לשחות בים, אני שוחה בברכה. ואם אני לא מגויס
לשירות פעיל במילואים – אני מתנדב ומשרת במילואים במדור הדרכה במחלקת נפגעים כעובד סוציאלי. לא תכננתי את השינוי שקרה בחיי אבל אני מרוצה ממה שעשיתי” (יהודה חשאי, שיקום למופת, מאבקם של נכי צה”ל לחיים חדשים, משרד הביטחון, אגף השיקום וההוצאה לאור, 1992, עמ’ 300–307).
“הכי קשה זה השגרה.
לקום בבוקר ויש לך ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, ומודיעים שיש לך עוד זיהום, עוד ניתוח. ועוד פעם מרדימים אותך, ואתה צריך לעצום עיניים, כשאתה לא יודע אם תתעורר או לא. ועוד ניתוח ביד, ניתוח בראש, וניתוח בפנים, וניתוח ביד שמאל, וימין, וברגליים, וחוזר על עצמו ככה, שבועות על שבועות.
די כבר, חלאס, כמה אפשר?
אנשים ממשיכים הלאה בחיים, ואנחנו פה במלחמה השנייה שלנו.
מהיום הראשון אני מקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. יש לי פוסט-טראומה. אני לא ישן. מתעורר, יוצא החוצה, מעשן סיגריה, מנסה להתאקלם על עצמי. אומר ‘גל, אתה קם מהפחד’. לוקח כדורי הרגעה. הפסיכיאטר אמר לי ‘הגוף אכל אוכל מקולקל’. ראיתי דם, כוויות, ראיתי איך בן אדם נהרג. אתה רואה דברים שאתה לא רוצה לראות. הגוף אוכל משהו מקולקל ונוצר כתם בנפש, שאלה התוצאות של הכתם. אם זה להיות עצבני כל היום, לצעוק.
אני מנסה להיות עם עצמי לבד. עכשיו לקחתי הפסקה מחברה שלי. אמרתי לה: ‘אני הכי אוהב אותך בעולם, אבל אני חייב את הנתק הזה, בריאות הנפש שלי, צריך לחזור לשגרה לבד’. אני אומר ששרדתי טיל, אני אשרוד כל דבר.
המצחיק הוא שאם תהיה עוד מלחמה. אני אעשה הכול כדי להשתתף ולהיכנס עוד פעם לעזה. לא היה אכפת לי למות שם.
בשביל המדינה הייתי נותן הכול” (חן קוטס-בר, “בחזרה לחיים”, ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ”א בתשרי תשע”ה, עמ’ 22).
“הכי אני מתגעגע לתפקיד הרגיל שלי. אני מקנא באנשים שיכולים לתפקד. הדברים הכי פשוטים קשים לי. דוגמה? לצחצח שיניים. פעם פשוט הייתי קם ועושה את זה. לקום מהכיסא, לשחק פיפ”א. הייתי משחק מלא פיפ”א. עכשיו אני לא יכול.
נפל עלינו עמוד חשמל. פתאום כל החלון הקדמי התמלא שמן. הכול התחיל להידלק. גם אני נדלקתי.
שבועיים הייתי מורדם במצב אנוש, בין חיים למוות. מרגע שאני מתעורר מתחיל השיקום. השתלות עור, טיפולים…
אנשים אומרים לי ‘אתה גיבור’. אני אומר ‘תודה רבה’. מה יש לי להגיד? הייתי רוצה שיבינו שיש כאלה שנתנו הכול בשביל המדינה, וצריך להתחשב בהם. שיגידו לפחות מילה טובה. לא צריך יותר מזה.
אני לא רואה את עצמי עדיין חוזר הביתה לתמיד. לא מצליח לדמיין את זה… מדאיג אותי נורא הצלקות, איך אני אראה…
אצלי אלה שתי מלחמות שונות – ‘צוק איתן’ והשיקום. גם השיקום זאת מלחמה. מלחמה יותר קשה מ’צוק איתן’. ב’צוק איתן’ אתה עובד. פה אתה נלחם על החיים שלך” (חן קוטס-בר, “בחזרה לחיים”, ידיעות אחרונות, מוסף חג, כ”א בתשרי תשע”ה, עמ’ 7).
בסיומו של קיץ 2014 התותחים שקטו, האזעקות פסקו, אבל המלחמה לא הסתיימה. לא עבור אוהד בן ישי. הוא היה רק בתחילתו של קרב חייו. הקרב נמשך שנה וחמישה חודשים. והוא ניצח בו. הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן חזר לחיים. הוא חוזר לביתו. חוזר למשפחתו. “הביתה, הביתה”, אומר אוהד, ומציג חיוך ענק של תקווה.
בימים אלה בן ישי, רק בן 21, פותח את פרק ב’ בחייו. לומד אט-אט לדבר, לקרוא ולכתוב, ללכת בכוחות עצמו, ללא סיוע כיסא גלגלים, לבצע פעולות מוטוריות פשוטות כמו להתלבש ולהתרחץ. אף אחד, גם לא רופאיו, עדיין לא יודע אם וכיצד ישתלב, בלי עזרה רפואית, במציאות החדשה שמצפה לו, איך יתפקד עם המגבלות שנותרו.
אוהד, שנפגע בראשו, הוא נס רפואי. אחרי ששרד את הפציעה, המבט הוא קדימה, עוד צעד ועוד צעד, בחשש תמידי. “יש חוסר ודאות לגבי המחר, לגבי מה יהיה, קשה לי לצייר תסריט מה יקרה בעוד שנה, שנתיים, שלוש. לא יודע מה יהיה מצבו”, מודה האב, שמעון בן ישי. “אין הערכה רפואית אם למשל אוהד יוכל להיות סטודנט. אם הוא ילמד להיות עצמאי. הרופאים תמיד ציירו לנו תמונה פסימית. חווינו הרבה פסימיות בדרך, אז אני לא מצפה מהממסד הרפואי לתת לי את העידוד או האמונה. את הכוח אשאב ממקורות אחרים”.
מה עם החיים שלכם? הילדים האחרים שמחכים לכם בבית? הזוגיות, העבודה?
אריקה: “יש את החיים של לפני הפציעה ואחריה. כבר למעלה משנה שלא יצאנו מהבית. אנחנו ישנים כאן כל לילה, כל פעם אחד מאיתנו. אפילו הבת שלנו זכתה להצעת נישואים פה, בבית החולים, בראש השנה. היא תתחתן במועד הפציעה של אוהד השנה, בשביל לסגור מעגל”.
שמעון: “כרגע יש לנו מטרה. אלה לא חיים נורמליים וזו לא סביבה נורמלית. הפכנו לחיות כמו בחלון ראווה, החיים שלנו נחשפו, איבדנו את הפרטיות, את החיים השקטים, כמו סתם להגיע הביתה, להניח רגל על רגל מול הטלוויזיה. אנחנו עוברים ממשימה אחת לשנייה, צוברים ניסיון אדיר. זה בית הספר הכי גבוה שקיבלתי בחיים. למדתי, ראיתי והחכמתי. אני מרגיש שעליתי בכמה וכמה רמות בעניין תפיסות החיים שלי. זה אירוע מטלטל, משנה חיים, שמגבש אותנו כמשפחה. בהחלט אירוע מכונן”.
בעוד כשבועיים אוהד יחזור הביתה. גם הצעד הזה דורש עבודה, חשיבה, שינוי הרגלים. למעשה, מציאות חדשה. לאוהד ולהוריו. “זה מאוד מסובך”, אומר שמעון, “הבית צריך לעבור התאמת דיור. צריך להנגיש אותו לחזרה של אוהד. צריך אישורי בנייה, היתרי בנייה, אף על פי שקיבלנו הסכמה עקרונית לשינויים ממהנדסת העיר…
מי יטפל באוהד בבית?
אריקה: “אני. אף אחד לא יטפל בו כמוני. אוהד נולד מחדש, הוא כמו תינוק, הוא לומד הכל מחדש ואין כמו אמא שתהיה לצדו. נמשיך כמובן להגיע למחלקה פעם בארבעה ימים”.
איך ממשיכים מפה?
שמעון: “טורפים את החיים. למרות כל הקשיים, חוגגים את התקופה הזו. למדנו שאפשר ליהנות גם בכיסא גלגלים, ללכת לים, למסעדות, להופעות, לפגוש חברים. כבר הגשמנו לאוהד חלום אחד, חזרנו לפני כחודש מטיול של אב ובן בתאילנד. הוא מאוד נהנה, זה בעצם היה טיול השחרור שאוהד לא הספיק לעשות. גם לי זה סימל שחרור מהתקופה הקשה שעברנו. מתי לאבא יש הזדמנות לצאת עם הילד שלו בן ה-21 לטיול בחו”ל? לחוות יחד איתו? להכיר את החברים שלו ולהיכנס לעולם שלו? יש גם צדדים חיוביים בתקופה הקשה הזאת. אני בטוח שצפויים לאוהד חיים מלאים”. מסכם האבא בחיוך אוהב.
אוהד, מה הדבר שאתה הכי רוצה?
“הביתה, הביתה”.
(מיקי לוין, “עומד איתן: הפצוע הקשה ביותר במבצע, יצעד בקרוב לביתו”, מעריב, 30.1.2016)
ביום ראשון, כ’ באייר ה’תשפ”א, דקות לפני השעה שש בערב, המחבל מונתסר שלבי פתח באש מתוך רכבו לכיוונו של בניה פרץ ולכיוון יתר העומדים בצומת תפוח. כתוצאה מהירי חברו יהודה גואטה הי”ד, תלמיד הישיבה הגבוהה באיתמר, נפצע באורח אנוש ומותו נקבע כעבור כמה ימים. הוא נפצע קשות בגבו וחבר נוסף, עמיחי חלא, גם הוא תלמיד הישיבה, נפצע באורח קל.
“זה קרה יומיים אחרי ל”ג בעומר”, משתף בניה. “התארגנו על ל”ג בעומר אצל חבר מהישיבה בניצן. היינו יחד כמה חבר’ה מהישיבה, עשינו על האש, הלכנו לים, היה כיף. נשארתי שם גם לשבת וביום ראשון יצאנו לכיוון הישיבה באיתמר. הגענו לטרמפיאדה בצומת תפוח. הכול היה סבבה. פגשנו שם כמה חברים מהישיבה, הספקנו לומר שלום זה לזה ואני המשכתי טיפה קדימה. עמדתי ליד הבודקה של החיילים”, הוא מתאר את ההתרחשות. “פתאום בא רכב במהירות ועצר באמצע הכביש בברקס חזק. הסתכלתי לכיוון שלו וראיתי את המחבל. הוא הרים את היד למעלה עם האקדח, צעק ‘אללה אכבר’ והתחיל לירות. הוא ירה ישר עליי. הספקתי להסתובב, חטפתי כדור בגב ונפלתי לרצפה”.
היריות של המחבל המשיכו כל העת כשבניה שכוב על הרצפה עם פגיעה בגבו ולא מצליח להתרומם או לקרוא לעזרה. “אחרי שלוש שניות אתה מבין שוואלה, זה פיגוע. ברקע אני עוד שומע יריות ואת חבר שלי צועק בקול ‘שמע ישראל’. שכבתי על הרצפה ולחשתי לעצמי ‘שמע ישראל’. הרגשתי סחרחורת חזקה. היו לי צפצופים חזקים באוזניים. לא ידעתי איפה נפגעתי. ניסיתי לבעוט עם הרגל בחבר שלי כדי שישים לב אליי ויעזור לי כי הוא הסתכל לכיוון השני אבל לא הצלחתי להזיז את הרגל”.
במשך חודשים ארוכים נשאר בניה בבית החולים ועבר מספר ניתוחים מורכבים.
עברת ניתוחים לא פשוטים, אתה עובר שיקום ארוך ומורכב, מה מבחינתך הרגע הכי מאתגר?
“אני חושב שתהליך השיקום עצמו הכי קשה לי. כי אתה מנסה שבוע־שבועיים־חודש להניע את עצמך ומרגיש שהכול תקוע, כלום לא מתקדם, לא זז. אתה מנסה ולא מצליח לזוז וזה מייאש. צריך המון סבלנות והמון אמונה בתהליך הזה”, הוא אומר וקולו רועד. “אתה מבואס שאתה לא מצליח להתקדם בקצב שהיית מצפה. הכול זז בצעדים נורא קטנים. סבבה, יד ימין טיפה משתפרת, התחלתי להרגיש אותה. אז אתה מבסוט ומתחיל לעבוד על היד השנייה, מנסה וכלום לא משתנה. זה מאבק יומיומי עם עצמך לא להרים ידיים”.
אז מה מחזיק אותך בכל זאת?
“יש סביבי צוות רפואי והורים וחברים אחלה, שלא נותנים לי ליפול. וגם הצבתי לעצמי מטרות, דברים שאני לא מתכוון לוותר עליהם. אני רוצה לחזור להיות אני, אני רוצה לחיות חיים משמעותיים, בדיוק כמו כל בן אדם רגיל. ואני לא מתכוון לוותר לעצמי”
לקראת סוף השנה התרחש הפיגוע ששינה את מסלול חייו, ומאותו יום הוריו עופר ואביבה לא משים ממיטתו. כדי להקדיש את כל זמנם ומרצם לרפואתו הם נאלצו לעזוב את מקומות עבודתם. “כרגע הכול בצד, זו המשימה שלנו”, הם מסבירים בפשטות.
מאז יום הפיגוע עופר, אביו של בניה, צמוד למיטת בנו. “אפשר להגיד שהחיים שלנו נעצרו. אני צמוד אליו כבר חמישה חודשים. בניה צריך אותי. לאט לאט אני רואה את ההתקדמות שלו, אבל הוא צריך הרבה עידוד וכוחות. האתגרים שהוא עובר הם לא פשוטים בכלל, יש רגעים לא קלים ואנחנו שם כדי להרים אותו. חד משמעית הנוכחות שלנו משמעותית, וזה מה שחשוב עכשיו”, הוא מדגיש. “גם אשתי לקחה חל”ת מהעבודה כדי ללוות את בניה ולהיות בבית עם שאר הילדים, שגם צריכים אותנו. היא כל הזמן על הקו בין בית שאן לבית החולים. אנחנו עושים הכול למען בניה. אני נמצא פה כל הזמן ליד המיטה שלו, נלחם ביחד איתו, לא מוותר. זו המלחמה שלנו כרגע. אני נמצא איתו 24 שעות ביממה והוא יודע שאנחנו כאן איתו באש ובמים, יהיה מה שיהיה”.
אתה משדר המון חוסן ועוצמה, לא היה לך איזה רגע של שבר?
“אני זוכר רגע מטלטל כשבניה היה בטיפול נמרץ במצב קשה מאוד, בשעות הראשונות שאחרי הפיגוע. בכיתי ודיברתי עם ה’. אמרתי לו: ‘בניה הוא בן ישיבה, הוא הלך ללמוד תורה, הוא אהב ללמוד תורה, הוא גם תכנן להתגייס לצבא. ריבונו של עולם, אני מפקיד אותו בידיים שלך. אתה אבא שלו, תדאג לו. הוא הבן שלך’, ומאותו רגע יצאתי לדרך. לייאוש אין מקום. אני מרגיש שבניה בידיים הכי טובות שיש. אני אופטימי”, הוא שב ואומר בנחישות.
(רבקי גולדפינגר, “כל ניצחון קטן של בניה הוא ניצחון ענקי שלנו”, בשבע, 1.10.2021).
