איתור סניפים וכפרי בוגרים
שימו לב, הפעולה מתאימה לביצוע גם סביב המדורה, ויכולה להעניק נופך ייחודי למדורת ל”ג בעומר הרגילה.
נפתח בהצגה על שיחתם של רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בנוגע למעשי הרומאים בארץ, על פי הגמרא במסכת שבת דף ל”ג (נספח א’). הכינו כמה חניכים מראש להצגה, או בקשו מחברים שלכם לסייע. כמובן שתוכלו להרחיב את ההצגה, בהתאם לראש היצירתי שלכם. (הערה: חשוב להדגיש כי איננו שופטים את שאר הדעות, אלא מנסים להעמיק כאן בדעתו של רבי שמעון בר יוחאי)
דיון: מדוע רבי שמעון פוסל לגמרי את מעשיהם של רומא? מדוע אינו מסתכל על הצד החיובי של הדברים? הם הועילו בהרבה מאד, גם בדברים שאנו משתמשים בהם כיום. למה לפסול את הכל מלכתחילה? מה החשיבות הגדולה של הכוונה השלילית שלהם, אם בסופו של דבר המעשה הסופי היה טוב ומועיל לאנושות?!
נחלק את החניכים לשתי קבוצות. נציג בעיה, ועל החניכים לנחש מה היתה יכולה להיות הסיבה לבעיה.
לדוגמא: הבעיה – צמח שנבל.
קבוצה א’ יכולה לומר- העציץ היה יותר מדי זמן בשמש.
כעת קבוצה ב’ צריכה למצוא סיבה אחרת, למשל- לא השקו אותו.
עכשיו חזרנו לקבוצה א’, שיכולה לומר- אכלו אותו תולעים… וכן הלאה.
הקבוצה הזוכה בכל סבב היא זו שמצאה יותר סיבות אפשריות.
בעיות שניתן להציג:
נסביר שיש הרבה רבדים למציאות. ישנם הדברים הגלויים לעין, שברורים וידועים לנו, וישנם כאלה הנסתרים מעינינו- אך אין ספק שבכוחם לשנות את המציאות. רבי שמעון חיזק בתודעה שלנו את בניית הקומה הרוחנית והדגיש לנו שיש עולם נסתר שמפעיל את העולם הנגלה ומחולל אותו. על כן, בראייתו הפנימית של הדברים- לא היה יכול לקבל את מעשי הרומאים, כיוון שכוונתם הפנימית היתה רעה. כשהעולם הפנימי התורני המשמעותי מוביל אותו, הוא לא יכול לאמץ את דרכי הרומאים, על אף הפן החיצוני החיובי שלהם. רשב”י ידע שישנם גם שימושים טובים לדברים שתיקנו הרומאים, אך ידע שאם הכוונות בשורשן אינן טובות, הקמת הדברים נעשתה מתוך טומאה- גם ביטויים במציאות יהיה רע. הסתכלותו הפנימית של רשב”י על המציאות, היא שהביאה אותו בזמן שברח למערה יחד עם בנו- ללמוד את תורת הנסתר ולכתוב את ספר הזוהר. הוא מחזק אצלנו בתודעה שתמיד יש סדר פנימי אלוקי שמחולל את המציאות החיצונית, על אף שאינו נראה כלפי חוץ.
לסיכום נקודה זו, אפשר לקרוא את דברי הרב יובל שרלו (נספח ב’).
נספר לחניכים (אם אינם מכירים) את המשך הסיפור, ע”פ הגמרא. כדאי ורצוי בעל פה:
רשב”י ובנו ישבו 12 שנים במערה, עד שהגיע אליהם אליהו הנביא והכריז כי מת הקיסר הרומי ונתבטלה הגזירה. יצאו שניהם מן המערה וראו אנשים חורשים וזורעים. אמר רבי שמעון: “מניחים חיי עולם (-לימוד התורה) ועוסקים בחיי שעה (-ענייני החומריות של העולם הזה)?”, וכך כל מקום שהיו נותנים בו את עיניהם- היה נשרף. יצאה אליהם בת קול ואמרה: “להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!”. חזרו שניהם למערה לעוד שניים עשר חודשים. לאחר שבת קול קראה להם לצאת מהמערה, כל מקום שרבי אליעזר, בנו של רבי שמעון, היה מחריב- רבי שמעון היה מתקן… בערב שבת בין השמשות ראו זקן אחד האוחז שני ענפים של הדס ורץ. שאלו אותו לפשר ההדסים, ענה להם: לכבוד שבת. שאלוהו- מדוע יש לו צורך בשני ענפים, מספיק אחד? וענה להם: “אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור”. אז ענה רבי שמעון בר יוחאי לבנו: “ראה כמה חביבין מצוות על ישראל!” ונתיישבה דעתם.
דיון: מדוע דווקא בזכות אותו זקן “נתיישבה דעתם”? מה המיוחד במעשיו? בסך הכך רץ עם שני ענפים בידו…
נתחלק ל-3 קבוצות. כל קבוצה מקבלת מספר משפטים מזמירות השבת, ועליה לנסות ‘לדרג’ את המשפטים וליצור רצף: מהמשפט שמסמל בעיניה יותר מכל את ייחודה של השבת, עד המשפט שהכי פחות מייצג זאת. בסיום, נבקש מהחניכים להסביר את בחירתם.
המשפטים:
דיון:
איך שבת משפיעה על ימי החול? האם השבת היא סוף השבוע, או בעצם תחילת השבוע החדש?
במה הקשר בין שבת וימי החול דומה לקשר שבין עולם התורה לבין עולם המעשה הגשמי?
נלמד יחד עם החניכים את דבריו של הרב טאו לסוגיה, בהסבירו את דעת הרב קוק (נספח ג’). לחניכים קטנים- אפשר הסביר בעל פה.
נסביר: בתפיסה הכללית, נראה כי מרכז השבוע אלו הם ימי החול, הם העיקריים, ויום השבת הוא מנוחה, סוף-שבוע כדי להירגע ולאסוף כוחות. אולם לפי היהדות, אין זה כך. השבת היא בעצם המנוע הפנימי של ימי השבוע, היא המקור. בזמן הזה, “מעין עולם הבא”, אנו מתחברים שוב מחדש לקב”ה, הנשמה היתרה שבה אלינו, העולם הרוחני הולך ומתבהר- ומכח זה, נוכל לפעול בצורה נכונה יותר בששת ימי המעשה, כאשר קדושת השבת ומה שינקנו ממנה- מכוונים אותנו בחיי המעשה.
רשב”י ובנו במערה למדו כל כך הרבה תורה פנימית ואמיתית, שלא מצאו מקום בעולם לדברים שאינם אמת, להבלי העולם הזה. לכן כל דבר שנתנו עיניהם- נשרף. אולם לאחר מכן, כשיצאו בפעם השניה, ראו כיצד השבת נותנת כח לזקן לרוץ. הם ראו כיצד העולם הרוחני נותן כוחות חיים לעולם הגשמי, מצליח להפעיל אותו, לתת לו תכלית מיוחדת. בכך הם ראו כי העולם החומרי אינו מופקר. בעם ישראל רואים בו ככלי לביטוי העולם הרוחני, דרך להפעלת הרצון האלוקי בעולם. הם הבינו שבעם ישראל אין עולם חומרי המנותק מחיי הקודש. בתוך החיים הגשמיים יש רובד פנימי של רצון להידבק בקב”ה ולהגשים את רצונו במציאות.
ביציאתו של רבי שמעון ובנו מהמערה בפעם השניה, הוא לימד אותנו על הבאת כוחות הקדושה לתוך החיים המעשיים- שזוהי בעצם גאולת ישראל, בניית הקומה הרוחנית כשהיא באה לידי ביטוי בתוך העולם המעשי, כשהיא זו המחוללת, המניעה את העולם הגשמי וממלאה אותו חיי אמת.
אנו נפגשים עם ל”ג בעומר ורבי שמעון דווקא בימים שבין יום העצמאות ויום ירושלים. אם ל”ג בעומר לא היה ביניהם, היינו בקלות יכולים לגלוש לתחושות של: “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”, בשל ההצלחה הכבירה של הצבא והעם. אולם ל”ג בעומר שנחגג ביניהם מזכיר לנו שיש צד נסתר, אלוקי, רוחני, שמחולל את הצד הנגלה של המציאות. יש הקב”ה שמכוון את הכל בדרך נסתרת. יום העצמאות מסמל את קומת העולם המעשי, הגאולה הגשמית והפיזית של עם ישראל. יום ירושלים, בשחרור המקומות הקדושים והשיבה אל מקום המקדש, מסמל עבורנו את הקומה הרוחנית שעלינו לבנות בעצמנו על גבי הקומה הפיזית. לאור הדברים שלמדנו מרבי שמעון בר יוחאי, אפשר להבין שבלי “יום ירושלים”, זאת אומרת- ללא הקומה הרוחנית והערכית, החיבור לקב”ה והניסיון לחיי קודש, אין בעצם קיום ומשמעות ל”יום העצמאות”- כלומר לבניין הפיזי, חיי החומר. ירושלים, חיי התורה והקודש, הם המחוללים את המציאות של חיי האומה כולה. עשייה איתנה ככל שתהיה עולם פנימי משמעותי- היא קורסת. ומצד שני- כשיש עולם פנימי משמעותי עמוק, הוא עתיד לפרוץ ולבוא לידי ביטוי בפועל.
ישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון.
רבי יהודה: חברים, אתם יודעים, לאחרונה חשבתי, הרומאים האלה- הם חוללו דברים נפלאים בארצנו.
רבי שמעון: מה?? על מה אתה מדבר?
רבי יהודה: כן, אני יודע שזה לא טוב שהם כאן, אולם יחד עם זאת- התועלת שלהם היא גדולה פה. צריך להסתכל גם על הצד החיובי שבדברים.
רבי שמעון: שטויות. איזו תועלת גדולה הם כבר הביאו??
רבי יהודה: תסתכל מסביבך- הם ייסדו לנו שוק, בנו גשרים ובתי מרחץ. בלעדיהם- לא היה לנו את השפע הזה!
רבי שמעון: אוי, כמה התבלבלת! אתה טועה ובגדול. כל מה שהם בנו בארצנו, היה לצורך עצמם בלבד! בשווקים הם רצו להושיב נשים לא צנועות, בבתי המרחץ הם רצו סתם להתענג ולהתבטל ואת הגשרים בנו- כדי שיוכלו לקחת מס ממי שעובר בהם. כוונתם היא אגואיסטית, אנוכית.
רבי יהודה: אולי אתה צודק, איני יודע מה היתה כוונתם, אבל מה שיצא מכך בסופו של דבר- הוא מצוין. טוב שיש לנו את הדברים האלה בארץ! מה זה משנה מה היתה כוונתם- גם אנחנו יכולים ליהנות מהם. לפחות נרוויח מזה משהו…
רבי יהודה ורבי שמעון יחד: רבי יוסי, מה דעתך?
(רבי יוסי לא מדבר כלל. הוא עושה פרצוף של ‘לא יודע’)
רבי יהודה ורבי שמעון: נו, מה אתה חושב? אין לך דעה בעניין?
רבי יוסי: עזבו, אני מעדיף לשתוק.
“המדורה הזו גם מבשרת דבר מה אל היחיד ואל נשמתו. אנו מבקשים לציין בה את הקשר המיוחד לרבי שמעון בר יוחאי, שהוא אחד מאבני היסוד של תורת הסוד. תורת סוד זה מצליחה לראות במציאות לבוש בלבד, והיא חותרת את מה שהוא מעבר לזה. הלהבות העולות במדורה הן בחינת להבות הנשמה, והאש הגדולה היא שזו שבוערת בתוכנו פנימה. תורת הסוד מכוונת אותנו לחפש הרבה מעבר למציאות הנגלית לנגד עינינו. רבי שמעון בר יוחאי לימד אותנו את הסוד הזה כבר במשנתו ההלכתית. הוא לימד להביט אל הכוונה הפנימית של האדם… הוא הסתכל על מעשי הרומאים ובחן אותם לא לאור התוצאה הסופית בלבד, כי אם גם לאור המגמה שלהם, ועל כן שלל כל דברי שבח כלפיהם”.
(הרב יובל שרלו, מתוך אתר ישיבת כפר בתיה)
המפגש עם הזקן בערב שבת בין השמשות:
“יש התופסים את השבת כיום מנוחה, יום של אסיפת כוחות לחיי העמל והעבודה של ששת ימי המעשה. לתפיסה זו טפלה היא השבת לימי החול. עיקר ערכם של החיים הוא העמלנות הרבה בצרכי הגוף וקיומו, פרנסתו, פיתוחו ושכלולו, והשבת משמשת מגמה זו בהכינה את הכוחות ובנתינתה להם רווח להתרעננות והתחזקות. לא כך מלמדת אותנו התורה. קדושת השבת איננה תלויה בחול ואיננה זקוקה לחול. להיפך, מכח ההתרוממות וההתמלאות בדעות, רעיונות ושאיפות קדושות וכבירות, בהם מתמלא האדם בשבת, מכח נשמתו היתירה, ומכח עמלו במצוות היום, בתפילות המיוחדות, בסעודות וכדומה, מתעלה אף החול, כפי יכולתו לקבל ולהכיל. מהשבת מקבלים אנו “שלל שמים, שפעת ברכות קודש של הרגשות נעלות וחפצים כבירים”, לכל ימי החול. החול הוא היונק מן השבת. השבת מעלה את ישראל ‘למעלה מכל ענייני החול’. אין חול בשבת ואין מלאכות של חול בשבת, כדי שלא תהא שום הפרעה להתרוממות הקודש. זה היסוד והשורש של קדושת השבת…. ימי העמל והחול נמשכים הם אחר קדושת השבת והיא מייסדת בקרבם כוחות של דעת ושל רצון, הנותנים להם את ערכם האמיתי ופועלים כמניע פנימי לתיקונם ולהתעלותם.
…מזריזותו של אותו זקן למצוות הבינו רשב”י ובנו, בחוש הכרתם הפנימית, כיצד בכוחו של הקודש לעורר ולהחיות את החול שנחלש והזדקן. כעת, ורק כעת, הבינו שאין לעזוב את החול, אין להתייאש ממנו ולגעור בו, כי הקודש הפנימי חי וגנוז בו ועתיד הוא לעורר את הכוחות כולם לשיבתם למקורם.
…אין בישראל חיי חול שנוספות להם מצוות, אלא ‘קדושת המצוות היא הנשמה’ הדוחפת את כל פעולותיהם החוליות (-מלשון חול, גשמיות) ומעניקה להם ערך עליון, תכלית ומגמה נשגבים.
…מפגישתם עם אותו זקן, מראייתם כיצד הקודש, אף בהסתתרותו, מחיה את כל הכוחות המעשיים, התבהרה והתעמקה הבנתם- שאין בישראל חיי שעה (-עולם חומרי) העזובים מחיי עולם (-חיי קודש), אלא בתוך תוכם של החיים מסתתרת אמת עליונה וחפץ גדול לאהבת ה’. לימוד גדול זה, מן השבת והשפעתה על כל ימי המעשה הוא נלמד. “כי קדושת השבת” – כתוב ב’חיי אדם’ – “היא נמשכת לכל יום, כי היא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו”.
(הרב צבי ישראל טאו, לאמונת עתנו י’)